סיום רומנטי

תוכנית בלתי צפויה ולא היידנית בעליל לסיום עונה ראשונה לקיומה של רביעיית היידן הישראלית. התוצאה – בחלקה מתמיהה, בחלקה מופלאה / חגי אברבוך, 8.5.12

ראשית –  שינוי קל בתוכנית – את סבטלנה סימנובסקי, שלא חשה בטוב, החליף ניצן קנטי בכינור השני. לאור זאת, קשה לדון בהתפתחות והתגבשות ההרכב, ובכל זאת לא ניתן להימנע מכך, לאור מה שאירע בחציו הראשון של הקונצרט.

הקונצ'רטו ברה מז'ור, אופ. 21 מאת ארנסט שוסון הוא יצירה מיוחדת במינה משלהי המאה ה-19. לרביעיית המיתרים מצטרפים פסנתר וכינור, לעתים כחלק מההרכב, לעיתים כסולנים, והקח-ותן המקובל בהרכב הקאמרי נעשה מורכב יותר, ומכיל לעתים אלמנטים של סונטה לפסנתר וכינור, כמעט בנפרד מן הרביעייה הגרעינית. המורכבות נעשית מרתקת אף יותר במקרה של הקונצרט הנוכחי: יאיר קלס, אביו של הכנר הראשון, אייל קלס, ממלא את תפקיד הכינור הסולני: מחד, הוא עומד פיזית מחוץ להרכב, ומאידך – מתייחס אליו, מנהל דיאלוג. אולי בתגובה לכך, ואולי כתוצאה מעבודת צוות של ההרכב (וניצן קנטי הצטרף רק בשבועיים האחרונים כמחליף), קיבלנו שוסון מאופק מן הרגיל, והדבר רק מיטיב עם יצירה סוערת זו. הצליל הסמיך מלכתחילה שלה, שיכול לייגע את האוזן, נפרש למניפת צבעים מתוחכמת ומרגשת יותר, אפילו בפרק האחרון, המעט ארוך מדי.

רון רגב היוצא מגדר הרגיל מקפיד על פסנתרנות לא שתלטנית ועל שקיפות רבה. המסתורין הרב בפרק הראשון והשלישי מקבל ביטוי מלא, הסיציליאנה קלילה ומענגת, ואפילו תחושת ה-'פורטה-ללא-הרף' שבפרק האחרון מתחלפת בבנייה הגיונית לקראת שיא. כל זה מעניק מרווח נשימה לרביעיית המיתרים ולכנר הסולן. סוף כל סוף אני יכול להגיד – לפחות לכבוד השוסון: רביעיית היידן, עם הסולנים הנוספים, הציגו צליל מגובש, מדהים אפילו. האם באמת ניתן להגיד שגם ידו של יאיר קלס בדבר? – הנגינה שלו אובייקטיבית, מרוחקת במתכוון, כמעט יבשה. לעתים קרובות הייתה תחושה מוזרה שהוא מעט נמוך מיתר הנגנים, ושסיומי הפראזות שלו מעט חדים. אך במבט מהצד נדמה שההרכב נענה לו ומכוון אליו. רגע מפעים במיוחד היה סוף הפרק השלישי – פיאנו שלא מן העולם הזה, עם תיאום מושלם בתנועת הקשת בין האב והבן המביטים זה בזה משני צידי הבמה. איזה שוסון נהדר, מפוכח, מלא ויברטו מבלי להיות סנטימנטלי. אפשר גם כך.

גוון הצ'לו של שירה מני נעשה אף יותר חם ומלא מבעבר. ניצן קנטי, בכינור השני, השתלב היטב בהרכב, אך בחלק השני, כשנדרש לרגעים סולניים, כמעט ולא נשמע. דניאל תנחלסון, מצדו, בלט במגוון רגעים יפהפיים בוויולה – הן בשוסון, והן בנגינת חמישיית הפסנתר בלה מז'ור, אופ' 81 מאת דבוז'אק, המלאה רוח חיים, אך גם רגעים מעודנים. למרבה הצער, האנסמבל עצמו כמו 'התפרק' ביצירה זו. הפסנתרן אסף זוהר, שהחליף את רון רגב לכבוד ביצוע החמישייה של דבוז'אק, היה רם ותוקפני מדי, אם כי ניסה להיות קשוב להרכב. קשה לדעת במה לתלות את האשם – כל אחד מחברי החמישייה נתן את שלו (מלבד הכינור השני, כאמור), אך התוצאה הייתה מעין התגוששות וניסיון להתגבש מחדש, שלא עלה יפה.

עם זאת, יש תקווה. במהלך הביצוע המקסים ורב ההשראה של הקונצ'רטו של שוסון הוכיחו חברי האנסמבל לאיזה צליל נהדר הם יכולים להגיע כשהם מגובשים. הביצוע הזה היה חוויה מתקנת של ממש לביצועים בומבסטיים, רגשניים ונטולי ניואנסים ליצירה זו, שנשמעו במחוזותינו בעבר. לא נותר אלא לקוות שבעונה הבאה של רביעיית היידן הישראלית, יטפסו שוב לפסגות אלה, הן ביצירות של היידן, הן ביצירות מן התקופה הרומנטית.

רביעיית היידן הישראלית מארחת, במרכז פליציה בלומנטל למוזיקה, ה-6.5: אייל קלס, כינור; ניצן קנטי, כינור; דניאל תנחלסון, ויולה; שירה מני, צ'לו; יאיר קלס, כינור; אסף זוהר, פסנתר; רון רגב, פסנתר.