An die Musik

מאת עמיר קדרון וחגי אברבוך, 21.5.12

בעקבות פניות מצד מוזיקאים וקוראים, התעורר צורך להעלות על הכתב כמה עניינים הנוגעים לעבודה של צוות "תו-עת". בהזדמנות זו מוגשת מעין הצהרת כוונות שמטרתה היא הצגת תכלית האתר והקווים המנחים את פועלו.

נקודת המוצא לגילוי הדעת המובא להלן היא סוגיית האנונימיות של הכותבים. נוח לטעון כי אנשים המשתמשים בשמות עט אינם מוכנים לעמוד מאחורי דעותיהם, או שהם סתם פחדנים. לא כך הדבר. אף כי התשובה לא תניח את דעת המלעיזים, הרי שהסיבה הבסיסית לפסבדונים היא הצורך בפרטיות. הימים הם ימי האח הגדול ותרבות הרייטינג המאדירה התערטלות פיזית ונפשית כאחת; דומה כי הפרטיות, נרצה בכך או לא, היא תופעה נכחדת ולא אופנתית.

לנוכח זאת יעלו ויבואו מושאי הכתיבה של ניק שדואו ושל המשקיף, ויטענו כי אך הוגן הוא שכשם שזהות המוזיקאי ידועה, כך גם על הכותב להיחשף – מידה כנגד מידה. זו מחלוקת שלא תיושב במהרה או בכלל, וצוות "תו-עת" עומד על דעתו בעניין: קיימת פריבילגיה לאנונימיות, והיא תיושם. מקובל כי יימצא מי שלא יסכים לקביעה, ועל כך אפשר רק להשיב כי להבא, לו מוזיקאים המתנגדים למהלך יפנו מבעוד מועד ויבקשו שלא להיכלל בסקירות וברשימת הקונצרטים – רצונם יכובד, אלא אם ההזמנה לסקירה תגיע מגורם שלישי (לדוגמא, נציג של אולם המארח מופע מסוים).

טעם אחר לשימוש בשמות עט הוא עיקרון ההמשכיות. ניק והמשקיף החלו לכתוב תחת כינויים אלו זמן רב לפני שהוזמנו ע"י שרון רוזנר – מייסד "תו-עת" ומנהלו – להצטרף לאתר. מכיוון שלא האכסניה ניצבת באור הזרקורים, אלא התוכן והרצון לנתח את השתנות זירת המוזיקה על פני טווח ארוך, הוחלט במשותף להיצמד לשמות הנ"ל.

העדפת הכותבים להתייצב בצל הפרטיות נועדה גם להסב את קשב הקורא אל העיקר, והוא המוזיקה והאמנים. בכך מבקש "תו-עת" לצאת חוצץ כנגד התופעה הנלוזה של אלו הכותבים לשם האדרה עצמית, במקום לעמוד בשירות הקורא והמוזיקה.

מן ההכרח להרחיב בסוגיה: שקיעתה של העיתונות המודפסת הובילה לצמצום הנוכחות של הדיון במוזיקה הקלאסית, אשר ממילא אינה נתפסת עוד כמטבע עובר לסוחר. מבקרים ותיקים ומוכרים שורדים אך בקושי, ונאלצים להתמודד עם אילוצי דפוס ועריכה בלתי אפשריים, וכך מגיע אל הקורא מוצר דל ערך לעתים.

זאת ועוד: גסיסת העיתונות המסורתית והפיחות במעמד "האליטות הישנות" נובעים מהשתלטות האינטרנט על עולם התקשורת. אין טעם להיאבק בעובדה מוגמרת זו, על כן מוטב להתבונן במחצית המלאה של הכוס, ולחגוג את נגישות המידע ואת היכולת של כל אדם להתבטא בכיכר העיר החדשה. האמנם? מסתבר כי השמחה על הדמוקרטיזציה של התקשורת היתה מוקדמת, וזאת ניתן לבחון על-פי המקרה הפרטי של שיח המוזיקה הקלאסית, אשר לא צלח בשלום את המעבר מהנייר אל המסך. עם ריבוי הקולות שהצטרפו לדיון, זוהם זה בנגע הטוקבק, וחווה השתלטות הדרגתית של עילגות, בורות ורדידות.

אין בכוח "תו-עת" להילחם בכל הרעות החולות דלעיל, ולכן ההתמודדות נעשית ע"י יצירת אלטרנטיבה. צוות האתר מעוניין להגיש מוצר איכותי מבחינת תוכן וסגנון, ובכך להרים תרומה – צנועה ככל שתהיה – לקידום המוזיקה. הדבר נעשה, כפי שידוע לקוראי "תו-עת" הנאמנים, בעיקר ע"י סקירת קונצרטים ומדי פעם ע"י פירסום ריאיונות, כאשר יש נטיה ברורה לתת במה לאמנים ולהרכבים שנמצאים בראשית דרכם, כמו גם לכאלה שאינם משתייכים בהכרח לזרם המרכזי של זירת המוזיקה.

מעט על הנעשה מאחורי הקלעים של האתר: כרגע הצוות מונה שלושה אנשים, והעבודה נעשית בהתנדבות. איך אמרו הגששים? "זו לא פרנסה, אך זוהי חוויה". העושים במלאכה משקיעים לא מעט זמן ומאמצים בתחזוקת האתר ובתפעולו, ומאמינים כי עבודתם נושאת פרי וניכרת בתוצר. הכל נעשה מתוך אהבת המוזיקה והרצון לקדמה. קהל הקוראים מוזמן לקחת חלק בחוויה ובתהליך, אם בתגובות לכתבות ואם בפניה במייל.

דבר עורך תו-עת

כפי שציינו ניק והמשקיף, תו-עת קם על מנת ליצור אלטרנטיבה לכיסוי התקשורתי הדל של המוזיקה האמנותית בעיתונות המסורתית. אך תו-עת הוא יותר מכך: תו-עת הוא בית לאלפי אנשים – מוזיקאים ואוהבי מוזיקה – שפוקדים את האתר מדי יום כדי לגלות אילו קונצרטים מתקרבים, לקרוא את הביקורות האחרונות, וגם על מנת להשמיע את קולם בתגובה למאמרים המופיעים באתר.

כפי שאני טורח לציין לעיתים קרובות בפני אנשים רבים, תו-עת הינו מדיום דיגיטלי טהור, וככזה אינו כפוף למגבלות של העיתונות המודפסת. בנוסף, מאחר ותו-עת אינו מיזם כלכלי, הוא חופשי משיקולים זרים שלעיתים קרובות פוגעות בסיקור של תחום עניין שהינו שולי, בואו נודה בכך, בשיח התרבותי העכשוי.

כך למשל ניתנת לכותבים באתר יד חופשית לגמרי בבחירת נושאי הכתיבה ובכתיבה עצמה, כל זאת בתנאי שהכתיבה היא איכותית, ועל כך הרי אין עוררין. בניגוד לעיתון כדוגמת "הארץ", אורך הכתבות אינו מוגבל. להיפך, אני מעוניין לטפח כתיבה שיורדת לפרטים, שמנמקת את השקפת הכותב, שנוגעת בסוגיות רחבות יותר ממושא הכתיבה הספציפי, ואני מקוה שבכך אנו מצליחים.

ניק שדואו והמשקיף הם אנשים צעירים שמאוד אוהבים מוזיקה, והדבר ניכר בכתיבתם. הם כותבים על קונצרטים ועל מוזיקאים מתוך להט, מתוך אכפתיות. העובדה שבחרו לכתוב תחת שם-עט אינה מעלה ומורידה בעיניי. אם זוהי הפרסונה שהם בחרו להציג לציבור הקוראים, אני מכבד את זה, ואני חושב שכולם צריכים לכבד זאת.

לשם השוואה, אנשים רבים מכירים את השם נעם בן זאב. רובם מן הסתם אפילו לא יודעים איך האיש נראה. רובם לא דיברו איתו מעולם, הם לא יודעים איזה מין אדם הוא, או מה הרקע המוזיקלי שלו. למעשה סך כל הידיעה שלהם עליו מבוסס על פועלו, כלומר הכתיבה שלו. והיה ויום אחד יתברר לנו כי "נעם בן זאב" הוא למעשה שם-עט, האם זה ישנה משהו? האם זה יפגע בערך הכתיבה שלו?

כך גם עם הכותבים בתו-עת. אמנם חלק ניכר מהמוזיקאים הצעירים כיום מכירים אותם, או לפחות יודעים מי הם (אם דרך פייסבוק או תו-עת או מפגש בקונצרטים). אך בין אם הם היו ידוענים או דמויות עלומות לגמרי, הדרך היחידה לשפוט אותם כמבקרים וככתובים היא דרך הכתיבה שלהם. (כפי שבאופן אידאלי אנחנו אמורים לשפוט מוזיקאים לפי המוזיקה שהם עושים ולא על פי שמם, או הייחוס שלהם).

כמוזיקאי, וגם כאדם, עשיתי לעצמי כלל תמיד להקשיב לביקורת, גם אם היא לא מוצאת חן בעיניי, כי לרוב אני מגלה שהביקורת היא מוצדקת. אני תמיד שמח לשמוע את דיעותיהם של אחרים, למשל בכל הנוגע לתו-עת, וגם כאן אני קורא לכם: השמיעו את קולכם! ואם אתם יודעים לכתוב, והמוזיקה חשובה לכם, בואו וכתבו לתו-עת.