ראשי » Uncategorized

Category Archives: Uncategorized

מנגינת החלילית

בעיצומן של הכנות לקראת שלוש תוכניות שונות, מתפנה נגנית החליליות ענבר סולומון לשוחח מעט על החיבור הלא שגרתי בין מוזיקה עתיקה לעכשווית ועוד / עמיר קדרון, 17.12.12

ענבר סולומון, נגנית חליליות המחלקת כיום את זמנה בין ישראל וגרמניה, שם היא מסיימת תואר שני בביצוע באקדמיה למוזיקה בנירנברג בהדרכת ירמיאס שווארצר. במקביל, לומדת בת"א לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. את התואר הראשון בביצוע בהדרכתה של ברכה קול, השלימה באקדמיה למוזיקה שבאונ' ת”א, ובנוסף למדה שם פסיכולוגיה. חברה בהרכב הבארוק "In Camera XV" ובהרכבים שונים, תוך דגש בשילוב מוזיקה עתיקה עם מוזיקה בת זמננו.

בד"כ חלילית נתפסת ככלי שמיועד לילדים שמחילים ללמוד מוזיקה, או במקרה הטוב כשייכת לנישת המוזיקה המוקדמת. באיזה אופן את עומדת להפריך את הדעות הקדומות ברסיטל הקרוב שלך?

קודם כל, זה נכון שחלילית היא כלי נהדר לכל מי שמעוניין להתחיל ללמוד מוזיקה, כך שאני לא רוצה להפריך זאת, אלא להוסיף שהחלילית היא גם כלי נפלא להתמחות בו. הישירות והבלתי אמצעיות של הכלי מאפשרות לשדר דרכו מנעד אדיר של רגשות ומצבים, מנעד שרק הלך והתפתח לאורך ההיסטוריה; רפרטואר החלילית משתרע ממוזיקת סוף הרנסנס, דרך הבארוק על שלל סגנונותיו ועד יצירות בנות זמננו, המותחות את אפשרויות הפקת הצליל והביצוע בכלי. ברסיטל שלי אני מתכננת להדגים זאת ע"י יצירות מכל התקופות, המשקפות את מגוון היכולות של החלילית לתיאור רגשות, תמונות וחזיונות חוץ מוזיקליים: שירת הציפורים, סערת הים, קונכיות, חיי הטבע, סיפורים מיתולוגיים ורגשות אנושיים.

ניתן לומר שהרפרטואר העכשווי מפצה על הזנחת החליליות בתקופה הקלאסית והרומנטית?

כן, אפשר לנסח את זה ככה… כמובן שמדובר במוזיקה אחרת ובהקשר ותיפקוד אחר בתוך אנסמבל או תוכנית קונצרט, אבל כן, בעשורים האחרונים חלה התעניינות גוברת בחלילית ככלי אידיאלי לביצוע מוזיקה מודרנית, מה שמושך הרבה מלחינים לכתוב יצירות המתבססות על התכונות הייחודיות של הכלי.

מה זאת אומרת "חלילית ככלי אידיאלי לביצוע מוזיקה מודרנית"?

החלילית היא כלי הנשיפה בעל מהירות התגובה והרגישות הגבוהה ביותר, ולכן ניתן להפיק ממנה צלילים גם כאשר מכניסים אוויר מועט יחסית או בלחץ איטי. הרגישות של החלילית לשינויים העדינים ביותר באצבוע, בנשיפה או בארטיקולציה יוצרת מנעד עצום של אפקטים. אחת היצירות שאנגן ברסיטל שלי, Weeds in ophelia's hair של המלחין הגרמני רולף ריהם, משתמשת בדיוק בתכונות הללו: יש ביצירה צלילים רבים שהווליום שלהם הוא קצת מעל מה שהאוזן האנושית מסוגלת לתפוס, צלילים שהארטיקולציה שלהם היא בסוף הצליל (במקום בהתחלה כמו בנגינה המסורתית), גליסנדי של שמיניות טונים ועוד ועוד…

אילו עוד יצירות נשמע ברסיטל?

בתחום המודרני נשמע את "Weaver of fictions" של המלחינה האוסטרלית ליזה לים, הכתובה לחלילית גנסי אלט ומשתמשת בצבע המיוחד של חלילית זו; וכן יצירתו של המלחין היפני דאי פוג'יקורה, "Perla" לחלילית בס, המתבססת על האוברטונים הרבים שניתן להפיק בחלילית כה נמוכה. בגזרת המוזיקה העתיקה יש שני קונצ'רטי של ויוואלדי – "La tempesta di mare" ו-"Il Gardellino", יצירתו היפהפיה של קופרן "Le rossignol en amour", "הזמיר האנגלי" מאת ואן אייק, ואריאציות של רוניוני על המדריגל "Vestiva i colli" של פלסטרינה, וטריו סונטה של טלמן, שבה כל פרק מתאר אישה אחרת. אני שמחה שברסיטל ינגנו איתי חבריי היקרים נטע היבשר (חלילית) ואבינעם שלו (צ'מבלו), ומצפה לכך.

את לא חוששת שקהל פוטנציאלי יירתע מרסיטל שיש בו נוכחות ניכרת של מוזיקה מודרנית?

כן, זה בהחלט הימור ואני מודעת לכך שזה עלול להרתיע חלק מהקהל. אני מקווה שלא יותר מדיי אנשים יירתעו מכך, כמובן… בעיניי, מוסיקה עתיקה ומוזיקה חדישה כל כך מנוגדות ולכן משלימות זו את זו, כך שזה מגוון את הקונצרט.

האם יש באמת סיבה לחשוש, או שהיצירות העכשוויות שבחרת נגישות וקליטות?

המטרה שלי בקונצרט היא להפעיל את הרגש, הדמיון והמחשבה של הקהל. לרוב, הפעלה של אנשים לא קורית מתוך "איזור הנוחות" שלהם – כדאי להפגיש אותם עם סגנונות לא מוכרים. לכן מובן החשש ממשהו שלא נשמע מוכר. אני מאמינה שהיצירות, למרות החדשניות שלהם, אכן נגישות ומרגשות – אפילו אם הן משהו שהקהל אינו רגיל אליו – ואולי דווקא בגלל זה.

בדומה לרוב המוזיקאים, את נמצאת לא מעט בחו"ל. כיצד מתקבלת שם המוזיקה העכשווית?

כן, אני נמצאת הרבה בחו"ל – בעיקר בגרמניה, שם אני מסיימת תואר שני בביצוע. במהלך השהות שם נחשפתי לעשייה אדירה, הן באקדמיות והן בגופי הביצוע, של מוזיקה עכשווית ופרוייקטים מיוחדים. כמובן שזה לא מעט גם בזכות התמיכה התקציבית שפרויקטים כאלו מקבלים שם. בעקבות זאת, מוזיקה מודרנית מקבלת את החשיפה הראויה לה והופכת נגישה לקהל הרחב. כך רואים שלצד פעילות של מוזיקה קלאסית ועתיקה, ישנן הפקות רבות של מוזיקה עכשווית ובשל החשיפה הזו, הקהל יותר מורגל אליהן ופתוח לרעיונות חדשים.

הרסיטל מציין את סיום לימודי התואר השני בגרמניה, שאותו השלמת במקביל ללימודים בארץ. כיצד זה התאפשר?

אני שמחה על שיכולתי להמשיך לגור בארץ ועדיין לעשות את התואר הזה – האקדמיה בה אני לומדת מאוד התחשבה בי, ונתנה לי את האפשרות הזו. אני לומדת שם בפורמט של "בלוקים" – נוסעת אחת לחודש וחצי לגיחה של שבוע בערך, עושה שיעורים, כיתות אמן וקונצרטים ואז חוזרת לארץ. יש מי שיגיד שזה חיסרון, לא לראות את המורה שלך על בסיס שבועי או דו שבועי, אבל אני מרגישה שבשלב בו אני נמצאת (תואר שני), הפורמט הזה נתן לי המון: חינך אותי לעבודה עצמאית, להכין הכל לבד, וכמו כן – פיתח את היכולת להתגמש ולתקן דברים בזמן קצר, יום-יומיים לפני קונצרט. הרבה אנשים הופתעו מצורת הלימודים הזו ולא שמעו עליה בעבר, ואני חייבת להגיד שזו נראית לי אפשרות שאקדמיות למוזיקה צריכות לשקול כמסלול לימודים לצד המסלולים הקונבנציונליים.

אילו אפשרויות נפתחו בפנייך במסגרת הלימודים בחו"ל?

נחשפתי להרבה פרויקטים מרתקים – גם במוזיקה עתיקה וגם במוזיקה עכשווית – שלא הייתי יכולה להיחשף אליהם כאן. לדוגמא, פרויקט של חילופי סטודנטים עם האקדמיה לאמנויות בציריך – שלושה ימים אינטנסיביים של עבודה על כ-30 יצירות מהרנסאנס ומהבארוק המוקדם, ונגינה בקונסורט של 17 חליליות, כולל חליליות גרוס-בס וסוב-בס שהן די נדירות.

חוץ ממוזיקה עתיקה ניגנו גם קצת מוזיקה עכשווית, דוגמת הוואריאציות של קייג' – כל אחד קיבל תפקיד ויכל להתחיל לנגן באופן חופשי, כאשר לאט לאט יצאנו מן האולם בו נערך הקונצרט, התפזרנו ברחבי האקדמיה לפי מסלול שהוגדר מראש, ובהדרגה חזרנו לאולם. זו הייתה חוויה עבורנו ועבור הקהל, לצאת מהמסגרת של האולם, ולשמוע פרגמנטים קצרים של להיטי המוזיקה הקלאסית מכל עבר במסדרונות וחדרי האקדמיה.

לנגן בהרכב כל כך גדול זו חוויה מיוחדת שנגני חלילית אינם חווים לעתים קרובות, כי חלילית אינה כלי תזמורתי. אני מאוד מקווה שאוכל להביא את ההרכב המיוחד הזה לארץ ביום מן הימים, ומתרגשת מהאירוח הראשון שלי של מוזיקאית מחו"ל – החליליתנית קרולין האוזן.

בנוסף, זכיתי להשתתף בפרויקט "מוזיקה לבית" (Musik für ein Haus) באקדמיה בנירנברג, ששיאו היה קונצרט פתוח של 4 שעות, שהורכב מתחנות רבות שהקהל יכל באופן חופשי לעבור ביניהן. אחת התחנות היתה מוזיקה של המרצה להנדסת קול באקדמיה, והיוותה שילוב בין הקלטה למוזיקה חיה: לפני הקונצרט הוא הקליט אותנו (קבוצה של נגני חלילית) מנגנים צלילים ארוכים, ובקונצרט הוא שילב את האקורדים שנוצרו בהקלטה עם סימפול שלנו מנגנים את אותם צלילים בזמן אמת, כך שנוצרה מוזיקה יפהפיה שהיא קומבינציה של כלי מאוד חם וטבעי עם מוזיקה אלקטרונית.

תחנה אחרת התבססה על מכשיר שמעבר לגובה ועוצמה של צליל מסויים, הוא נותן פידבק צלילי: לפעמים צליל מתכתי, לפעמים מאוד עמום, גבוה, נמוך… אופי הצליל היה רנדומלי, וניסינו לנגן בחליליות בגבהים שונים ולהוציא אפקטים שונים על מנת לראות מה יפעיל את המכונה. מימד נוסף שנכנס למשחק היה האקוסטיקה – התחנה הזו היתה במסדרון המרכזי הרחב, המאופיין בהד מאוד חזק – כך שניסינו לשחק גם עם מיקומים שונים בתוך החלל הזה.

כל הפרויקטים הללו היו עבורי מרתקים ופותחי אופקים. למדתי מהם הרבה, ולדעתי, האקספרימנטים האליאטוריים הללו מהווים גם חוויה מגבשת להרכב (בכל סגנון מוזיקה) – כי לומדים להרגיש מתי מישהו ינגן, מה הוא ינגן ולאט לאט נוצרת מוסיקה מתוך התחושה המשותפת של האנרגיות שבמרחב.

בדומה למוזיקה העכשווית, גם סצינת המוזיקה המוקדמת חזקה יותר באירופה – אם כי בארץ ההתפתחות של התחום נמצאת בתאוצה. כשאת משווה בין הדברים, האם יש לזירה המקומית יכולת להתחרות בזו שבחו"ל?

במהלך הלימודים היה לי העונג לשמוע, ללמוד ואף לנגן עם הרכבים ונגנים מהטובים באירופה. אני יכולה בכיף גדול לפרגן לעמיתי הישראלים – חלק גדול מהם יידעו לתת שואו ברמה בינלאומית גם על בימות אירופיות! קיבלתי פידבק מצוין (בגרמנית!) על ההרכב In Camera XV בו אני חברה, וגם על נגנים והרכבים מוצלחים נוספים. אולי את היקף הפעילות בארץ יהיה כדאי להעלות בכדי להתחרות עם היקף הפעילות של המוזיקה העתיקה בחו"ל, אבל גם כאן אני אופטימית, כי המצב משתפר כל הזמן וקמים הרכבים חדשים ברמה גבוהה.

מה נשמע במופע הקרוב של In Camera XV?

אחרי כמה תוכניות בהן חשפנו את הקהל למלחינים פחות מוכרים מהבארוק ומהרנסאנס, הלכנו הפעם על תוכנית המציגה בעינינו את המיטב של המאה ה- 18: טלמן ובאך מהצד של מוזיקת הבארוק, לעומת בניו של באך המבשרים את הקלאסיקה. בין השאר ננגן את סוויטת המים היפהפיה של טלמן, המתארת את הגאות והשפל של נהר ההמבורג, את האריה המפורסמת של י.ס. באך, "Schafe können sicher weiden" מתוך קנטטת הציד, אריה של קארל פיליפ עמנואל באך, סינפוניה ברה מינור של וילהלם פרידמן באך ועוד.

לאור הפלישה אל ראשית הקלאסיקה, יש לכם עניין למתוח את הגבול הלאה ולהתנסות, נאמר, בנגינת היידן ומוצרט?

כעיקרון – למה לא? למעשה שאר חברי ההרכב מבצעים מלחינים אלו במסגרות אחרות, ונטע ואני כנגניות חלילית נשמח להתנסות ברפרטואר הזה, שאינו חלק מהרפרטואר הקבוע שלנו ולכן בוודאי יעשיר את ההתנסות המוזיקלית שלנו. הכל תלוי, כמובן, איך זה נשמע: גם ביצירות עתיקות אנו נאלצים לעשות שינויים מדי פעם, על מנת להתאים אותן להרכב שלנו וכדי שהן יצלצלו טוב (ואם יצירה כלשהי ממש לא מתאימה, אנחנו פשוט מוותרים עליה) – ואותו דבר גם לגבי התקופה הקלאסית כמובן.

שקלתם להתנסות גם במפגש של עתיק ועכשווי, בדומה למה שתערכי ברסיטלים שלך?

מכיוון שברוב התוכניות שעשינו עד עכשיו התמקדנו בתקופה או סגנון ספציפי של הבארוק, אנחנו מרגישים שיש לנו עוד הרבה מקומות, תקופות וז'אנרים לחקור במסגרת המוזיקה העתיקה. עם זאת, בעיניי מוזיקה עכשווית יכולה להישמע מצויין בכלים עתיקים, ומכיוון שאני מקווה שההרכב יפעל עוד שנים רבות, אני חושבת ומקווה שנגיע גם לשלב מוזיקה עכשווית באחת התוכניות שלנו

כאמור, מלבד הרסיטל והמופע עם ההרכב, תנגני בקרוב תכנית שמתמקדת בצמד חליליות, וגם בה שילוב של עתיק וחדש. במה היא נבדלת מהרסיטל הראשון?

נכון שהשילוב בין מוזיקה עתיקה ועכשווית בתוכנית אחת אינו דבר נפוץ, אבל כאן נגמר בעיניי הדמיון בין שתי התוכניות. ברסיטל שלי החיפוש הוא אחר משהו משותף למוזיקה עתיקה ועכשווית – כיצד כל אחת מהן מתארת, בדרכה, אלמנטים חוץ מוזיקליים (רגשות, תמונות). לעומת זאת, בקונצרט הדואו, הנושא את הכותרת "מכאן ומשם", נקודת המבט היא הפוכה: אנחנו מביאות את המוזיקה העתיקה והחדישה זו מול זו, כשני קטבים / ניגודים. זוהי תוכנית בעלת כמה צירים מרכזיים: מוזיקה עתיקה מול חדישה, מוזיקה מישראל מול מוזיקה מגרמניה, מלחינות מול מלחינים.

אחד הדברים המעניינים בתכנית הוא מוזיקה שנכתבה במיוחד עבור הדואו. תארי את הנסיבות.

התחלתי לעבוד עם פורום המלחינות הישראלי לפני כשנתיים. האמת היא שכמו הרבה דברים טובים, זה התחיל די במקרה – פגשתי את אלונה אפשטיין במסדרונות האקדמיה בת"א, ולאחר שיחה קצרה היא סיפרה לי שהיא מפיקה פרויקט המשלב מוזיקה עתיקה וחדישה- "המנחה המוזיקלית לאנייזי" – יצירות חדשות המתבססות, כל אחת בדרכה, על ארייה מתקופת הבארוק המאוחר. שמחתי להשתתף בפרויקט, והצעתי לערוך הרצאה וקונצרט לפורום, על מנת להדגים את אפשרויות הכתיבה לחלילית והמצלולים לכלי זה. בשנה שחלפה לאחר מכן נפגשתי עם המלחינות, הצגתי להן את החליליות השונות והדגמתי אפקטים שניתן ליצור באמצעותן. במקביל, נרקם הפרויקט "מכאן ומשם", ושמחתי על כך שהשותפה שלי, נגנית החלילית הגרמניה קרולין האוזן, תגיע לארץ. סיפרתי על כך למלחינות המצוינות הגר קדימה, אלונה אפשטיין, הילה טמיר-אוסטרובר ועדיה גודלבסקי, הזמנתי אותן לכתוב יצירה לפרויקט ולשמחתי הן נרתמו בהתלהבות למשימה.

22 בדצמבר, 25 בינואר: "תמונה ודימיון במוזיקה לחלילית" – יצירות מהבארוק ומזמננו. אורחים: נטע היבשר, אבינעם שלו / נינה סובלמן.

27 בדצמבר: "גאות ושפל" – ההרכב In Camera XV ינגן יצירות מאת טלמן, באך ובניו.

4-6 בינואר: "מכאן ומשם" – ענבר סולומון וקרולין האוזן ברסיטל חליליות ובו להיטי בארוק לצד יצירות מודרניות ועכשוויות, מהן שנכתבו במיוחד עבור המבצעות.

הדור שידע את יוסף

לקראת הבכורה הישראלית של "יוסף ואחיו" – אחד האירועים החשובים של עונת המוזיקה הנוכחית – שיחה עם המלחין עילם רותם / עמיר קדרון, 14.12.12

עילם רותם, נגן צ'מבלו, מלחין וזמר בס. החל להלחין יצירות קוליות כבר בתקופת לימודיו בתיכון לאמנויות בקיבוץ כברי. למד צ'מבלו אצל גידי מאיר ודוד שמר. השלים שני תארי מאסטר (באסו קונטינואו ; אילתור וקומפוזיציה) בסקולה קנטורום (שווייץ). מתמחה במוזיקה מהמאות ה-16 וה-17. כעת עובד על דוקטורט בנושא האופרות האיטלקיות של תחילת המאה ה-17.

כיצד נולד הרעיון להלחין את "יוסף ואחיו"?

בתקופת התיכון עשיתי בגרות בקומפוזיציה. במסגרת זו הלחנתי יצירות קוליות על נושאים תנ"כיים. לא היו בידי ממש כלים להלחין, וניסיתי לחקות את סגנונו של יחזקאל בראון, פחות או יותר. אחרי כמה מפגשים עם דמויות מעולם ההלחנה של ימינו, החלטתי שמלחין אני לא רוצה להיות.

בסוף השנה השלישית ללימודים שלי בבאזל (כעת אני בשנתי החמישית), שם התמקדתי בתחומי ביצוע של מוזיקה מהמאה ה-16 וה-17, הרגשתי שכבר יש בידי כלים להלחין – וברוח דומה לזו של המלחינים אותם אני מבצע, ולא במובן הרומנטי/מודרני.

החלטתי נסות להלחין את סיפור יוסף, הסיפור התנ"כי האהוב עלי ביותר, וכנראה אחד הסיפורים הטובים ביותר בתנ"ך, בסגנון המוזיקה הדרמטית של תחילת המאה ה-17 באיטליה. הטוויסט הוא כמובן השפה והסיפור – והחיבור הזה בין המוזיקה שאני אוהב, לשפה שאני אוהב, ולסיפור שאני אוהב, היו מאוד מרגשים מהרגע הראשון ולמעשה עד עכשיו.

לא חשבתי בגדול, אלא רק להגיע עד זריקתו של יוסף אל הבור. אולם כאשר הגעתי לחלק הזה, בו יעקב מקונן: "כי ארד אל בני אבל שאולה!", הבנתי שזאת רק ההתחלה, ושלפני עומדות עוד שתי מערכות גדולות שרק בסופם יעקב יוכל לפגוש את יוסף ולומר: "אמותה הפעם בראותי את פניך כי עודך חי!"

כמה זמן נמשכה מלאכת ההלחנה?

משהו כמו שבועיים עבור כל מערכה (יש שלוש בסך הכל), ותקופה דומה עבור הקטעים הכליים.

זה נשמע ממש מהיר! לא חווית רגעי משבר, התלבטויות, היתקלות במבוי סתום?

עצם זה שלא שמתי לעצמי מטרה גדולה מדי בהתחלה, עזר לי. היה קצת יותר מפחיד להתחיל את המערכה השניה בידיעה שיש לי עד הסוף. תקופות ההלחנה היו די מטורפות, פשוט המשכתי והמשכתי הרבה מעבר ליכולות הישיבה הסטנדרטיות שלי עד שסיימתי. במהלך העבודה הזמנתי את דורון שלייפר, בעל התפקיד הכי גדול ביצירה, ונעזרתי בו בכל מה שקשור לטקסט. כמו כן עברנו על הקטעים וראינו שהם יושבים טוב על הקול, ושהקווים המלודיים יושבים יפה עם הטקסט. הישיבות האלה וגם הנגינה סתם לחברים מאוד עודדו אותי להמשיך.

באיזו מידה הושפע תהליך ההלחנה מהיכרותך עם הקולות שאליהם ייעדת את היצירה? או במלים אחרות, אם הרכב אחר יבקש להעלות את "יוסף ואחיו", עד כמה הדבר יצלח, להערכתך?

חלק מהרעיון של היצירה, הוא חיבור חזק בין היצירה ומבצעיה. כך הדברים פעלו בעבר: מלחין בחצר אצולה מסוימת הלחין עבור אנשים ספציפיים, וגם ביצע יחד איתם. ההפרדה הזאת בין המלחין, יצירה, והביצוע שלה היא משהו שברוב המקרים פשוט לא היה קיים. גילינו כמה החיבור הזה חזק. כאשר אנחנו מבצעים יצירות של מלחיני העבר אנחנו לעולם לא בטוחים במה שאנחנו עושים, ותווים רבים אנחנו שרים ומנגנים בלי שאנחנו מבינים את המשמעות המלאה שלהם. לעומת זאת, במקרה של "יוסף" הכל היה ברור. לא רק המוזיקה, אלא גם השפה והסיפור. סיפור יוסף בשפה העברית התנ"כית קרוב אלינו הרבה יותר מסיפור אורפאו, למשל, המעובד לשפה האיטלקית.

היצירה הולחנה במיוחד עבור נביאי הקווינטה, זמר זמר על פי קולו ויכולתו. ביצוע על ידי אנשים אחרים עלול להוות פשרה, כמו שאנחנו עושים רוב הזמן בעבודתנו – אך לא הפעם.

הטקסט נלקח כלשונו מהתנ"ך, או שעובד לליברטו שיתאים לצרכי הבמה?

הטקסט נלקח ישירות מהתנ"ך. עשיתי עריכה קלה, במיוחד לקראת הסיום, אבל ברמה של השמטת חלקים ולא עריכת הפסוקים המקראיים. לא מדובר בליברטו, ולכן, על אף שיש סיפור דרמטי ודמויות שמגיבות אחת לשניה, היצירה היא לא ממש אופרה. הרעיון הוא להשתמש במוזיקה ככלי להעברת הסיפור המקראי בשפתו, כשם שהשתמשו במוזיקה כמשרתת לטקסט (אם לצטט את מונטוורדי) בתחילת המאה ה-17.

מבחינה סגנונית, השאיפה היא שהמאזין יחוש כאילו "יוסף" אכן נכתבה לפני 400 שנה?

לא ממש ראיתי את זה ככה. השפה המוזיקלית יכולה להיות באופן תיאורטי כל שפה מוזיקלית. מאחר ואני כתבתי את היצירה, וזהו תחום ההתמחות שלי, זאת השפה המוזיקלית של היצירה. מאחר ויש קהל מאזינים בעולם שמכיר ונהנה מהשפה הזאת, הוא עשוי ליהנות ממנה גם בפורמט המיוחד הזה, בשילוב עם השפה העברית.

חיבור קצת יותר חזק ל"לפני 400 שנה" הוא המלחין סלומונה רוסי, שהלחין וניגן לצד מונטוורדי. וכשם שרוסי התנסה בכתיבה רב-קולית מערבית בשילוב עם עברית ("השירים אשר לשלמה", 1622), אני תוהה אם הוא לא התנסה גם בשילוב העברית בכתיבת מוזיקה בסגנון החדש של המוזיקה הדרמטית. זוהי סתם פנטזיה כמובן, אבל מאחר וכל כך מעט ידוע לנו על רוסי, בהחלט יש מקום לפנטזיות.

אנסה לחדד את הנקודה, מבלי שתישמע קנטרנית. מה המשמעות של המהלך שביצעת בהלחנת "יוסף", והאם לא חששת שזה ייתפס כניסוי מוזיקולוגי בלבד, ושמצופה ממלחין בן זמננו לפתח קול עצמאי שחורג ממחווה לעבר?

זו שאלה מצוינת שצפוי וראוי שתישאל. יש כאן לקיחת צעד אחד נוסף במה שכבר נעשה שנים בתחום המוזיקה העתיקה: אם עד עכשיו התמקדנו במיומנויות ביצוע על מנת להביא את יצירות העבר אל ההווה, עכשיו אנחנו גם מתנסים במיומנויות של יצירת מוזיקה – אילתור והלחנה. אלה תחומים שכל מוזיקאי רציני, ובוודאי כל מלחינינו האהובים, התמחו בהם.

אין כאן היבט מוזיקולוגי, יש כאן יצירת אמנות. הקול העצמאי יתבטא בכל מקרה אצל כל אדם ואדם. גם אם מישהו ייקח ליברטו של אופרה (כמו שקרה במקרה של קצ'יני ופרי בשנת 1600, שניהם הלחינו את אותו ליברטו בדיוק) וילחין אותו היום, ואפילו בסגנון העבר, הוא יביע את עצמו בכך שייתן את האינטרפרטציה שלו לטקסט ויתרגם אותו בדרכו שלו למוזיקה.

ביוסף יש הרבה דברים מעבר, ביניהם הרבה אלמנטים שחורגים ממחווה לעבר. למעשה יש לציין, זו אינה מחווה לעבר. זהו סיפור יוסף ואחיו.

ציינת קודם לכן שמבנה הטקסט השפיע על התוצאה ושזו לא בדיוק אופרה. מה לגבי ההיבט הבימתי?

אפשר לומר דבר דומה על ההיבט הבימתי. הטקסט והאופן שבו הוא מתורגם למוזיקה לא ממש מאפשר משחק בימתי. המעברים המהירים בין הדמויות למספר לא משאירים הרבה מקום לתנועה. מהבחינה הזאת, אם חייבים לציין סוגה מקבילה, זה יותר דומה לאורטוריה.

כיצד קיבלת החלטות עקרוניות כגון בחירת סוג קול לתפקיד, או שיבוץ פרקים כליים?

מה שהוביל את רוב ההחלטות המוזיקליות הוא התיאוריה הרנסאנסית שמפרידה בין אלמנטים קשים ואלמנטים רכים (בלטינית: durum, molum), ויש סט שלם של רגשות ומצבי רוח (באיטלקית: afetti) שעומד מול אמצעים מוזיקליים ספציפיים. למשל, דברים קשים כמו אכזריות, רשע וקור, מתבטאים במוזיקה באמצעות שימוש במודוסים ומרווחים מלודיים מסוימים והרמוניות מסוימות. בצד השני נמצאים דברים רכים כמו עצבות, בכי ורוח שגם להם דרך מסוימת להתבטא במוזיקה. בלי המכוון הזה, לא היה לי סיכוי להלחין כל כך הרבה טקסט.

בחירת הקולות והתאמתם לתפקידים היתה די פשוטה, מאחר ויש רק חמישה זמרים, ולא מעט מגבלות. הסופרן הראשון (דורון שלייפר) הוא המספר הראשי ויוסף; הסופרן השני (דוד פלדמן) מגלם את התפקיד המשעשע של אשת פוטיפר ובהמשך גם את יהודה; הטנור (דן דונקלבלום) שר את יעקב; ואני בבס שר את ראובן ואת פרעה. תפקידים קטנים אחרים, כמו מקהלת האחים ושני שרי פרעה בכלא, מתחלקים בין הטנורים.

הפרקים הכליים, בדומה לאופן בו הם מופיעים באופרות המוקדמות, משמשים כרגע של נחת והרהורים בין הסצינות. קצת כמו מקהלה יוונית ללא מילים.

שפת האם של הצלע החמישית בהרכב אינה עברית. איך התגברתם על כך?

הצלע השוויצרית שלנו כבר שנתיים שר איתנו באופן קבוע מיצירותיו העבריות של של סלומונה רוסי. הכנתי עבורו טרנסליטרציה באותיות לטיניות והוא למד לקרוא ולהגות מאוד מהר. ובכל אופן, הקפדתי שלא לכתוב עבורו תפקידים ארוכים מדי.

מאז נוסד לפני עשור, עבר ההרכב גלגולים וחילופי גברי. האם יש לרוב הישראלי משמעות בזהות המותג "נביאי הקווינטה"? האם זה אי פעם יצר בעיות או עורר עוינות?

אמנם עשר שנים נשמע הרבה, אבל זה כולל את תקופת התיכון החובבנית, הפסקה גדולה בתקופת הצבא, גלגולים שונים, והפסקה אחרת עם המעבר לבאזל ועד הקמת ההרכב הנוכחי. הייתי אומר שההרכב המקצועי נביאי הקווינטה, הידוע יותר בשמו האירופאי Profeti della Quinta, קיים כשנתיים. השם האירופאי לא מתקשר עם ישראל בשום צורה, והאמת היא שאנחנו לא טורחים לעשות את הקישור. אנחנו עוסקים במוזיקה ולא בשום דבר אחר, ורבים הם הקונצרטים בהם אנחנו אנחנו מופיעים לצד נגנים מיפן, אוסטרליה, פינלנד וארצות אחרות, כך שלקרוא להרכב ישראלי יהיה פשוט לא נכון.

זירת המוזיקה המוקדמת בארץ שונה בהיקף ובמגוון ביחס למוכר לך בחו"ל. כיצד, להערכתך, תתקבל "יוסף" ע"י הקהל הישראלי בהשוואה לתגובת הקהל האירופאי?

אני חושב שהקבלה של יוסף בארץ תהיה בלתי ניתנת להשוואה, וזאת כמובן בגלל השפה וההיכרות עם הסיפור. כשם שהמאזינים של האופרות הראשונות הכירו מקרוב מאוד את המיתוסים היווניים ומן הסתם את שפת אמם, איטלקית, כך ייהנה הקהל הישראלי מהסיפור אותו הוא מכיר טוב (מי יותר, מי פחות. כולם מכירים את סיפור יוסף) בשפתו, שפת המקרא היפה שמהווה חלק בלתי נפרד מהסיפור. הרעיון הוא לשים את הסיפור במרכז, כך שהנושא של מוזיקה מוקדמת / לא מוקדמת לא באמת חשוב.

אפרופו קהל אירופאי, למעשה עד עכשיו, למעט הבכורה המוצלחת שאורגנה לגמרי על ידינו, היה מאוד קשה לעניין אנשים בנושא. כרגע מתוכנן ביצוע נוסף בג'נבה ועוד אחד בפינלנד, ואנחנו מקווים שבאמצעות ההקלטה שנעשה בסוף ינואר הקרוב, נוכל להגיע ולעניין מקומות נוספים.

אני מודע לכך שמדובר באתגר שיווקי גדול מאוד – מלחין עלום, שפה איזוטרית, הרכב בתחילת דרכו – אבל אנחנו מקווים שהסיפור בשילוב עם המוזיקה יצליח לעבור את המכשולים.

ספר מעט על הבכורה.

יום מרגש ביותר, שלמעשה סגר שנה שלמה של התעסקות עם יוסף. בהתחלה ההלחנה, שכל פעם העלתה דיונים מעניינים על הסיפור, ואחרי זה החזרות, בהתחלה עם זמרים בודדים ולאט לאט ביחד. אני לא ממש יכול לדבר בשם כולם, אבל היתה התרגשות שיצאה את גבולות ההרכב.

השמועות על החזרות הגבירו את הסקרנות של הסביבה, והצלחנו למלא את אולם הקונצרט עד אפס מקום. באולם ישבו מורים רבים מהסקולה קנטורום באזל (בית הספר הידוע למוזיקה עתיקה); דוד שמר, מורי האהוב, בא מהארץ במיוחד; ועוד מוזיקאים וחברים רבים. קהל שכזה אין למצוא בכל קונצרט. את הפרולוג הקריא אנטוני רולי, מייסד האנסמבל האגדי The Consort of Musicke, ואת מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל שנעמד על רגליו (מנהג נדיר ביותר בשוויץ!) אני לא חושב שאשכח.

החיבור שלנו לסיפור ולמוזיקה היה כל כך חזק, שהיה חשש אמיתי שלפחות אחד מאיתנו יפרוץ בבכי בנקודות הרכות, כמו שקרה בחזרה הגנרלית. מה שקרה באותו ערב לא יחזור, זוהי כוחה של הפעם הראשונה. עם זאת, אנחנו מאוד מתרגשים לקראת הבכורה הישראלית, ושמחים מאוד להציג למאזינים משהו חדש שהם טרם שמעו מעולם.

ומהבכורה בשווייץ לזו הישראלית עם תזמורת הבארוק הדרך כבר היתה סלולה.

למעשה עוד במהלך הכתיבה יצרתי קשר עם דוד שמר, והוא הביע עניין. אכן, הדרך כבר היתה סלולה.

השת"פ של "נביאי" עם תז' הבארוק מתבקש, ועם זאת, הוא משאיר את "יוסף" בנישה צרה למדי מבחינת חשיפה. אתה שוקל, לאחר טבילת האש, לנסות למצוא מסגרת מקומית שתמנף את יתרונות השפה והסיפור כדי להרחיב את קהל היעד מעבר לזה שמתעניין בבארוק מוקדם?

נכון להיום אין לי תוכניות כאלה. בהזדמנות זו, אני שמח להזמין את כל אוהבי המוזיקה לשמוע את סיפור יוסף ואחיו. כמו שניסיתי להבהיר, המוזיקה היא רק הכלי ולא המהות, ולכן היצירה עשוייה לפנות אל הרבה מעבר לאוהבי הבארוק המוקדם. אולם, אשמח מאוד אם אחת מתופעות הלוואי של היצירה תהיה התעניינות בסגנון המוזיקלי הזה. אשמח אם יהיו כאלה שיאזינו מחדש למונטוורדי למשל, אחרי שהתרשמו מהחיבור בין טקסט שהם מבינים למוזיקה.

מה תכניות ההרכב להמשך העונה, ומתי ייערך הביקור הבא בארץ?

מתוכננים קונצרטים רבים ברחבי אירופה (שווייץ, פולין, הולנד, גרמניה, צרפת, שוודיה) ואפילו סיבוב הופעות בקנדה. נציג את התוכנית החדשה שלנו "Il Mantovano Hebreo" – מוזיקה מאת סלומונה רוסי שגם תוקלט. הדיסק צפוי לצאת בקיץ 2013.

כמו כן, התחלנו לעבוד על תוכנית חדשה שתעסוק במדריגל האיטלקי ובתהליכים המעניינים שעברו עליו במהלך המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17. לישראל נגיע שוב בחג שבועות (18 במאי) כדי להשתתף בפסטיבל אבו-גוש, שם בין השאר נציג לראשונה קטעים שהלחנתי על-פי טקסטים משיר השירים.

הדרמה המוזיקלית "יוסף ואחיו", פרי עטו של עילם רותם, תוצג ע"י אנסמבל נביאי הקווינטה. את חברי ההרכב – הקונטרטנורים דורון שלייפר ודויד פלדמן, הטנורים דינו לוטי ודן דונקלבלום והבאס עילם רותם – תלווה תזמורת הבארוק י-ם, ואליה יצטרפו נגני כלי הפריטה אורי הרמלין וליז רמזי. 21-25 בדצמבר.

בתפקיד הראשי: התזמורת

גם ללא צוות זמרים אחיד ברמתו, המנצח ולדימיר יורובסקי מעניק ביצוע מפעים לאופרה "פיק דאם" / עמיר קדרון, 10.11.12

שלוש אופרות כלולות בתכנית העונה הנוכחית של התזמורת הפילהרמונית, והראשונה היא "פיק דאם". לפני כשנתיים וחצי הוצגה בבית האופרה בהפקה מרתקת, ואף כי הביצוע הנוכחי עשוי במתכונת קונצרטית (עם רמזי בימוי ומשחק יעילים), הרי שיש בו עוצמה ריגשית עזה המפצה בנקל על היעדר המימד הבימתי.

עיקר השבחים מגיעים לתזמורת, שבהדרכת המנצח ולדימיר יורובסקי העניקה לקהל חוויה מסחררת של צליל מבריק ושופע דרמה. בפשטות – תאווה לאזניים! האופרה ארוכה וכוללת מלכודות של נפילת מתח פוטנציאלית, על אחת כמה וכמה כשאין "תמיכה ויזואלית". למרות הסכנה, סירב יורובסקי לערוך קיצורים, והנה הוכיח צדקתו בביצוע סוחף שנדמה כי חלף ביעף. יפה במיוחד היתה הפסטורלה שבתמונת הנשף: התזמורת היטיבה לעצב סגנונית את מחוותו המלבבת של המלחין למאה ה-18 ולמוצרט בפרט.

באשר לשירה, התמונה מורכבת. המקהלה, למשל, לא היתה עקבית בהופעתה ונרשמו לרעתה מספר כניסות מהוססות ולא מדויקות, ולעומתן רגעים של יופי צרוף – השירה בהלוויית הרוזנת, למשל, או התפילה החותמת את האופרה.

מבין הסולנים, הזמרים הראשיים לא מרשימים במיוחד: אין בקולותיהם של אולג קולקו (גרמן) וקרינה פלורס (ליזה) איכות שתאפשר להם לשאת באורח משכנע את תפקידיהם. שירתם לא מתמסרת למוזיקה ולא עולה בקנה אחד עם הלהט והרגשנות הנדרשים. כזהו גם אלברט שגידולין (הנסיך ילצקי), שאמור לכבוש את לב הקהל בהצהרת האהבה לליזה, אך כושל במשימה בשל חוסר חן.

הישועה נמצאת בקרב כמה מיתר הזמרים, שבורכו בקולות מעוררי קנאה והתפעלות. בראש ובראשונה ניצבת יקטרינה סמנצ'וק (פולינה/דפניס), אלט מדהימה בעלת גוון עמוק ועוצמה כמיטב המסורת הרוסית. עוד שני קולות נשיים נמוכים ומצוינים שייכים לאולגה שלייבה ולנינה רומנובה. הראשונה, בתפקיד האומנת, הדגימה כיצד מגדילים נפח של תפקיד אפיזודי צנוע בעזרת משחק קולי; השניה עשתה נפלאות בתפקיד הרוזנת, והבריקה בשירה מהפנטת ממש של הארייה הצרפתית.

הסופרן ליליה גרצובה (מאשה/כלואה) הפגינה חן רב, זוהר ומתיקות בפסטורלה – מרכיבים שיועילו לעצב ליזה לירית ופגיעה, לו תבחר גרצובה לקחת על עצמה מתישהו את האתגר.

אחרון אחרון חביב הוא סרגיי לייפרקוס הוותיק (טומסקי), שעודנו בכושר קולי מרשים ביותר, והיטיב לשיר את אריית שלושת הקלפים, כמו גם את שיר היין בתמונת הסיום.

לסיכום, על אף החסרונות הבולטים של מגלמי הדמויות המרכזיות, אין להחמיץ את מופע הקסמים שמחולל יורובסקי עם הפילהרמונית. נותר רק לקוות שהמנצח ירווה נחת מהופעתו הראשונה בארץ, ויבחר לעבוד כאן שוב – אם אפשר, גם באופרה הישראלית.

"פיק דאם", אופרה מאת צ'ייקובסקי בביצוע קונצרטי. אולם סמולרש, 8.11.12. התזמורת הפילהרמונית, המקהלה ע"ש גארי ברתיני, מקהלת הילדים אנקור. מנצח: ולדימיר יורובסקי. סולנים: קרינה פלורס (ליזה), נינה רומנובה (הרוזנת), יקטרינה סמנצ'וק (פולינה/דפניס), אולג קולקו (גרמן), ויאצ'סלב וינרובסקי (צ'קלינסקי), אלברט שגידולין (ילצקי), סרגיי לייפרקוס (טומסקי/פלוטו), מקסים מיכאילוב (סורין), ליליה גרצובה (מאשה/כלואה), אולגה שלייבה (אומנת), פליקס ליבשיץ (כרוז/צ'פליצקי), אלכסיי קנוניקוב (נרומוב).

ביד חלשה

בניסיון להמשיך את המגמה החיובית שפתחה את העונה, תזמורת ראשל"צ מלמדת שיעור אודות חשיבות הניצוח / עמיר קדרון, 7.11.12

הקונצרט השני בסדרה של התזמורת הסימפונית ראשל"צ נפתח בסימפונייטה "אביב חיי" מאת שמעון כהן, המאיירת זיכרונות ילדות מימי המלחין בביה"ס "חביב". בעוד ניתן להתווכח אם מתאימה היצירה כמנת פתיחה בקונצרט, הרי אין עוררין כי התזמורת נענתה למוזיקה הקלילה והקליטה בצליל רענן, שניבא טובות אודות המשך הערב.

אשר על כן, אכזבה רבתי התעוררה משהתקשה המנצח אנדריס פוגה (Poga) להשליט סדר בתזמורת בשתי היצירות המרכזיות שבתכנית. הראשונה היתה הקונצ'רטו המשולש של בטהובן, ובו הצטרפו לתזמורת חברי שלישיית י-ם, המציינים העונה 25 שנה להיווסד ההרכב.

מבין השלושה, התבלט הצ'לן אריאל טושינסקי בצלילו הערב – כל עוד ניתן היה להתרשם ממנו. על פי רוב, נטמע בין עמיתיו, ואם לא די בחוסר האיזון בין השלושה, הרי שגם הקשר עם התזמורת היה תלוי על בלימה. בנוסף, הפריע מאד הפער בין טיב הצליל של הכנר רועי שילוח – מבריק וחד – לזה של קשתני התזמורת, שהיה רך כאפוף צמר גפן.

מובן שמביצוע ברמה כזו, הרצוף במהמורות טכניות, אין לצפות לאמירה אמנותית. אכן, לא ניכר שמץ פרשנות בנגינה, שהתאפיינה לרוב בכוחנות ובפשטנות, וכללה רגע שפל מתסכל במיוחד – המעבר המקרטע מהפרק השני לשלישי.

נקודת האור של הקונצרט היתה ההדרן, בו ניגנו הירושלמים את הפרק השני משלישיית הפסנתר השניה של שוסטקוביץ'. רהיטות, מיומנות, חריפות ועצבנות – כל המרכיבים הדרושים היו שם, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, ומובן שלא די במתאבן זה להציל ערב שלם.

על החלק השני של הקונצרט, ובו הסימפוניה השמינית של דבוז'ק, אין טעם להכביר מלים. כל מה שחירב את הקונצ'רטו חל שנית וביתר שאת: אבדן קשר בין חטיבות הכלים, צליל גס וחסר איזון, וקומץ רגעים נאים שטובעים בים של חובבנות שאין לה תירוץ ומקום. הדבר מקומם ותמוה עוד יותר משלוקחים בחשבון שהמופע המתואר לעיל הוא הרביעי במקבץ, ובכל זאת המוזיקה נשמעה כאילו התזמורת מנגנת אותה בקריאה ראשונה.

הקונצרט, אפוא, מצטרף ומחזק מסקנה משלל האזנות קודמות: תזמורת ראשל"צ היא מקרה קיצוני של פיצול אישיות. ברור כי כל תזמורת מושפעת ומשתנה בהתאם לעומד בראשה, אך תזמורת זו נעה בין קצוות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב: היא מסוגלת להבריק (ריגולטו, נורמה, כחול הזקן), ולחילופין לדשדש בבינוניות מייאשת (חליל הקסם, טראוויאטה).

לאור כל זאת, יש לקוות שהמנצח על הקונצרט הבא בסדרה – דויד גריילסאמר – יצליח למצות מהתזמורת את הפוטנציאל הטמון והמוכח שבה. התכנית, על כל פנים, מבטיחה רבות: יצירות תזמורתיות מאת מוצרט וליגטי, ובתווך צרור אריות בשירת הילה בג'יו.

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, קונצרט מס' 2. בית האופרה – המשכן לאמנויות הבמה, 6.11.12.

אנדריס פוגה, מנצח; שלישיית ירושלים: רועי שילוח, כינור; אריאל טושינסקי, צ'לו; ירון רוזנטל, פסנתר.

שמעון כהן – "אביב חיי": סימפונייטה. תמונות ילדות מבית הספר "חביב"; בטהובן – קונצ'רטו לפסנתר, כינור, צ'לו ותזמורת בדו מג'ור אופ' 56; דבוז'ק – סימפוניה מס' 8 בסול מג'ור, אופ' 88

מוצרט לא היה צועני

ערב שהותיר בפה טעם של החמצה / אביעד שטיר, 2.11.12

הגעתי לקונצרט אמש בציפייה דרוכה: שתי היצירות המרכזיות בתוכנית, הקונצ'רטו החמישי ("הטורקי") לכינור של מוצרט והסימפוניה הבלתי-גמורה של שוברט, הן מן היצירות החביבות עלי בכל הרפרטואר. והייתי סקרן לגלות איך תישמע תזמורת סימפונט רעננה בניצוחו של מנצח אורח, הכנר סרגיי קרילוב, שלכבודו הכתירו יחצ"ני התזמורת את הקונצרט בשם המאוס "הווירטואוז ממוסקבה".

הקונצרט נפתח ברונדו לכינור וכלי קשת מאת שוברט, יצירה מוקדמת יחסית ולא טובה. מעט מאוד אנשים היו יכולים לשמוע אותה ולנחש שהמדובר בשוברט – יותר מכול היא מזכירה את המוזיקה הכלית של סליירי, מורו של שוברט באותה תקופה. הדרך היחידה לגאול את היצירה הזו משממונה היא באמצעות סוג מיוחד מאוד של נגינה, נגינה אוורירית ואלגנטית, עם פיסוק זורם והרבה תנופה. במקום זאת הגיש לנו קרילוב מבוא איטי מאוד ויבבני, ואחריו חלק מהיר שבוצע בכבדות ובצעקנות, ללא ניואנסים, ועם ויבראטו מהיר ודומיננטי מאוד על כל צליל וצליל. סקציית כלי הקשת של סימפונט רעננה לא היתה במיטבה, ובעיקר בקטעי הפיאנו נשמעה חסרת לכידות ולא נקייה – אם כי לפחות את חוסר הלכידות אפשר לתרץ בכך שהביצוע היה ללא מנצח, כשהכנר הראשי ניתאי צורי מסייע ביד הסולן לרעות את התזמורת ולשמור על הסדר.

אחרי הרונדו, שמוטב היה לו להישאר מחוץ לתוכנית, הצטרפו חלק מכלי הנשיפה אל חבריהם לביצוע הקונצ'רטו החמישי של מוצרט. אפשר היה לחשוב שאחרי חצי מאה של ביצועים אותנטיים שמכסים את כל רפרטואר המאה ה-18 יהיה ברור מאליו שאת מוצרט צריך לבצע באופן שונה מאשר את קרייזלר או וייניאבסקי; אבל מסתבר שזו תקוות שווא. הביצוע של קרילוב החזיר אותי בזמן לעומק שנות השבעים – ולא בקטע טוב. את מוצרט פשוט אי אפשר לנגן באופן מוחצן כל כך. המוזיקה שלו אינה וירטואוזית כלל – לא צריך פירוטכניקה כנרית כדי לנגן אותה, צריך רק הרבה טעם טוב ומידה רבה של צניעות, אפילו שפלות רוח, כדי לעשות עמה את הצדק שמגיע לה. הנגינה של קרילוב היתה כמעט וולגרית, עם מעט מאוד ניואנסים ועם הרבה מאוד הדגשות כבדות ומיותרות; והוא הוסיף חטא על פשע כשניסה להפיח חיים בביצוע באמצעות כל מיני אפקטים מיוחדים – גליסנדו, ספיקאטו, נגינה על השחיף והגשר, הדגשות פתאומיות על פעמות חלשות – שמקומן פשוט אינו במוזיקה הזו, ולעיתים קרובות נעשו תוך מבט שדוני בעיניים לעבר הנגנים האחרים, כאילו הוא מנסה להלהיב אותם או "להקפיץ" אותם קצת. כאן התחלתי לחשוד שאולי האלמנט הטבעי של קרילוב איננו מוצרט ושוברט, אלא דווקא סרסאטה, ש"נעימות צועניות" שלו נועדה להיות היצירה האחרונה בקונצרט.

אבל תחילה היה עלינו לשמוע את הסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט. כפי שכבר כתבתי, זה לא היה היום של סימפונט רעננה. כלי הנשיפה היו חזקים מדי והנגנים נשמעו כאילו פשוט אין ביכולתם להוציא מהכלים שלהם פיאנו ראוי לשמו. הקרנות התבלטו באופן מיוחד בנגינה גסה ובאינטונציה מזויפת. קרילוב ללא הכינור התגלה כמנצח סביר לגמרי, אבל הפרק השני (והאחרון) בוצע בכבדות ובפומפוזיות יתרה, ולמעשה היה דומה מאוד באופי ובטמפו לפרק הראשון – בוודאי לא מה ששוברט ראה לנגד עיניו כשכתב את הסימפוניה.

היצירה האחרונה היתה, כאמור, "נעימות צועניות" של פבלו סָרָסָאטֶה, כנר ומלחין ספרדי שעיקר התפוקה שלו היתה יצירות וירטואוזיות לכינור. כשאני אומר "וירטואוזיות" אני לא מתכוון רק לרמת הטכניקה הדרושה כדי לבצע אותן כהלכה, אלא למוזיקה וירטואוזית כז'אנר בפני עצמו, שמוותר מראש על תחכום צורני או הרמוני ונועד רק להציג לראווה את הטכניקה המבריקה של המבצע – שחייבת להיות מושלמת, לצורך העניין.

כמו שכבר ניחשתי, קרילוב הרגיש כדג במים במוזיקה הזאת, וכל המניירות שהפריעו לי כל כך בשוברט ובמוצרט הפכו כאן מחסרונות ליתרונות. "נעימות צועניות" הוא מחול צ'רדש הונגרי שמורכב ממבוא איטי וסנטימנטלי ואחריו ריקוד מהיר וסוער בסגנון ה"צועני", שכבש את אירופה בסערה בסוף המאה ה‑19 ותחילת המאה ה-20 (למעשה יותר הונגרי עממי מאשר צועני ממש). קרילוב ניגן את זה כמו שד משחת, והיו בקהל גם מי שהמהמו איתו את המנגינה המלנכולית הידועה שפותחת את היצירה, אם כי למרבה הצער רמת הביצוע הווקלי לא תמיד השתוותה לרמת הביצוע הכלי. ניכר בו שהוא נהנה מכל רגע, והוא שפע אנרגיה שבאמת היתה מאוד מידבקת. לא פלא שבסוף היצירה הוא זכה לתשואות סוערות, ואף נקרא לנגן הדרן: "הורה סטקטו" מאת המלחין הצועני-רומני גריגורָש דיניקו, בעיבוד יאשה חפץ, פרק הדרנים קלאסי שגם הוא באותה רוח של וירטואוזיות קלילה.

המסקנות שלי: תנו לסרגיי קרילוב לנגן סרסאטה, פגאניני, קרייזלר, וייניאבסקי ושות' – אבל אנא, אנא, אל תיתנו לו להתקרב למוצרט.

תזמורת סימפונט רעננה עם סרגיי קרילוב, "הווירטואוז ממוסקבה", מיצירות שוברט, מוצרט וסרסאטה. 31 באוקטובר, 1 ו-3 בנובמבר, המשכן העירוני למוסיקה ואמנויות, רעננה.

"…Ihr reizender Gesang" *

כנגד הנסיבות, הופעה מסחררת של קלייר מגנאג'י באורטוריית "בריאת העולם", שפתחה את עונת התזמורת הקאמרית הישראלית / עמיר קדרון, 27.10.12

בפתח המופע הרישמי הראשון לעונה זו של התזמורת הקאמרית, נמסרו לקהל שתי הודעות חשובות: האחת נגעה לסולנית, הסופרן קלייר מגנאג'י, שחשה ברע עד כי נשקלה האפשרות לבטל את הקונצרט. על מנת לאפשר את הופעתה של הזמרת, נמצא פיתרון בדמות קיצור הקטעים בהשתתפותה. למרות החשש שהתעורר, בפועל נגרם נזק זניח ליצירה – ומגנאג'י היתה משכמה ומעלה, מופת של מקצוענות חסרת פשרות. עוד על כך – בהמשך.

ההודעה השניה – עניינה חילופי גברי בצמרת התזמורת. בתום קרוב לארבע שנות עבודה עם הקאמרית, יסיים רוברטו פטרנוסטרו את כהונתו כמנהל המוזיקלי, והשרביט יועבר ליואב תלמי – שגם החליף את הראשון בקונצרט המדובר. רמת הנגינה השתפרה לאין ערוך במהלך תקופת העבודה עם פטרנוסטרו, אשר כללה גם את הביקור ההיסטורי ומעורר ההדים בביירוית. התזמורת, אפוא, חבה לו רבות, ואף כי מוקדם להשוות בין המנצחים, הרי שבאופן טבעי יש לשינוי בסדר גודל כזה השפעה לטווח ארוך. מה תהיינה ההשלכות על התזמורת? ימים יגידו.

אם כן, העונה נפתחה בביצוע האורטוריה "בריאת העולם" מאת היידן. תלמי הוביל את התזמורת ואת המקהלה (הפילהרמונית ת"א) ביד רמה ובוטחת, והפיק מהן ביצוע שרוח ה-"Sturm und Drang" שורה עליו. העוצמה נדמתה תכופות מוגזמת ביחס למימדי האולם (רקנאטי, מוזיאון ת"א), ועם זאת, קשה להאשים את הכוחות על שהגדישו את הסאה. המוזיקה, על שלל האפקטים הציוריים שבה, כה יפה ומופלאה, עד כי בכוחה לסחוף ולרומם הן את הקהל והן את המוזיקאים – מה שאכן התרחש.

יחד עם זאת, ולאור הנגינה רבת הדקויות שהפגינה התזמורת רק שבוע קודם לכן, חבל כי הביצוע נטה למוחצנות ולא אוזן דיו ע"י נגינה שהמתינות נאה לה: צירוף המקהלה והתזמורת הסתכם לרוב בצליל בוטה, ועל כן גם עמום; המבוא המתאר את התוהו ובוהו עוצב באופן ממוקד וגולמי, בעוד שעליו להתפתח במסתוריות, כמבליח בהדרגה מתוך ערפל; הליווי לאריות היה לעתים עז עד חוסר התחשבות בזמרים; כניסות רבות של התזמורת לקו בכבדות; פעם אחר פעם הקרנות לא דייקו.

למרות המתואר לעיל, רבים היתרונות על הפגמים. לצד רגעי נחת מרהיטות כלי הנשיפה מעץ (במיוחד האבובן עמרי רווה, הקלרניתן דני ארדמן והחלילנית כריסטיאנה יהודין), היו אלו הזמרים שעשו מלאכתם נאמנה והובילו להצלחת הערב. לטנור תומאס מייקל אלן קול בהיר אך לא קל מדי, אלא בעל ברק ונוכחות ההולמים את החגיגיות הנדרשת. דא עקא, שנגזר עליו לחלוק את הבמה עם קולות יוצאי דופן שהאפילו עליו: האחד הוא הבס-בריטון קיי שטיפרמן. ההשוואה גובלת בחילול הקודש, ובכל זאת – משהו בגוון הקטיפתי-מלטף של קולו ובשילוב של ליריות וסמכותיות מזכיר את פישר-דיסקאו, לא פחות. הדבר התבטא באופן המפורש ביותר ברצ'יטטיב "Und Gott schuf große Walfische", שהיה ממש עוצר נשימה.

הקול השני הוא כמובן זה של מגנאג'י הנ"ל, ותקצר היריעה מלתאר את הופעתה. בפשטות: שלמות צרופה! אם גן העדן קיים, סביר כי כך נשמעים המלאכים – קול זך ובוהק, צלול כבדולח וזוהר כיהלום, המגובה בטכניקה משובחת. אין הכוונה רק לקולורטורה המעוצבת למשעי, אלא גם – ובעיקר – להפקה הממוקדת. הקול מפלח את החלל כקרן לייזר, וזאת מבלי להפוך חד או דוקרני אף בפסגת המנעד. אדרבא, הוא נותר רך ומעוגל בכל טווח. אם כך נשמעת מגנאג'י כשהיא חולה, הרי שהשמיים הם הגבול.

שני דברים לסיום: ראשית, הצעת ייעול קטנה. כדאי כי להבא, בזמן ביצוע קונצרטים ווקאליים, יישקל בתזמורת לוותר על הדפסת המלל ולהעדיף הקרנתו על מסך – מהלך ירוק שימנע רחשושי דפדוף מסיחי דעת וגם יעמיק את "חוויית המשתמש" של הקהל.

שנית, המלצה על המשך העונה: המופע הבא בסדרה הקולית של התזמורת יתקיים בינואר, ובו שוב תתארח מגנאג'י, הפעם לשירת הדיקסיט דומינוס של הנדל. לצידה תופיע האלט המצוינת אביטל דרי, שממש לאחרונה ביצעה את היצירה עם תזמורת הבארוק י-ם.

"בריאת העולם": אורטוריה מאת היידן. התזמורת הקאמרית הישראלית והמקהלה הפילהרמונית ת"א בניצוח יואב תלמי. זמרים: קלייר מגנאג'י, סופרן; תומאס מייקל אלן, טנור; קיי שטיפרמן, באס-בריטון. 25.10.12, מוזיאון ת"א.

*"שירתה היפה": "בריאת העולם", חלק 2, ארייה מס' 15.

ונאמר אמן

בפתח עונה חדשה, תזמורת הבארוק י-ם צוברת נקודות זכות ויוצרת ציפיות לקראת הקונצרטים הבאים / עמיר קדרון, 25.10.12

הקונצרט הראשון בעונה הנוכחית של תזמורת הבארוק (החולה המדומה, המלך ארתור) הוקדש לענקי הבארוק המאוחר – באך והנדל – ונפתח במיסה הלותרנית (מס' 234) של הראשון. כהקדמה למיסה, פצחה התזמורת בפתיחה לקנטטה מס' 49 – מבלי להבטיח רבות. זאת בעיקר בגלל חוסר איזון בין הכינורות הדומיננטיים לחטיבת הבאס, וכן בשל אי דיוקים בעוגב. על כל פנים, הצליל המגובש שהציגו הכינורות דבק עד מהרה ביתר הנגנים, וכבר בפרק הראשון של המיסה ניכר שיפור משמעותי בתזמורת.

החלק המוצלח ביותר במיסה היה פרק הגלוריה, שבמהלכו היטיב המנצח דויד שמר להתוות את חילופי הטמפו התדירים שבין קטעי המקהלה שופעי המרץ לאלו המופנמים של הסולנים. מבין הזמרים בפרק זה בלט הטנור דורון פלורנטין. התפקיד אינו רחב יריעה, אך גם לתוך מסגרת מצומצמת זו יצק באך די עומס על הזמר. פלורנטין, בקולו הזך והנאה, צלח בכבוד את הקווים המלודיים המתמשכים, תוך הקפדה על יציבות הקול ועל צלילותו.

הסופרן יעלה אביטל הגישה את "Qui Tolis" באורח שנוי במחלוקת, שניתן לתארו כקר – ועם זאת לא מנוכר, אלא כזה היוצר מתח לא צפוי בין שבריריות הקול לאיכות הנוקבת של השירה.

הזמרת הטובה במיסה – ובערב כולו – היתה האלט אביטל דרי, שקולה הבוהק והמלטף עורר התפעלות ביופיו.

לצד המעלות הרבות, צצו במהלך המיסה בעיות לא מבוטלות: ריפיון של חלק מהזמרים, נגינה סולנית שאינה רהוטה, והפרת האיזון בין הקולות לתזמורת. מנגד, כל אלה היו כלא היו בחלק השני של הקונצרט, וכך נכונה הנאה רבה לקהל מה"דיקסיט דומינוס" של הנדל.

המיתרים זהרו, וכמוהם ההרכב הקולי – מקבץ משובח של קולות גמישים ובהירים – במיוחד חטיבת הסופרן שהפליאה לעשות ב-"Iuravit Dominus "; הדואטים של יעלה אביטל והדס פארן-אסיה קרנו אור; דויד שמר הבריק בעיצוב הבוטה של ה-"conquassabit".

אם כן, תזמורת הבארוק התחילה את העונה ברגל ימין, וזה המקום להמליץ ולהרחיב מעט על הצפוי הלאה: בקונצרט הבא (3-6 בנובמבר) תנגן התזמורת את גרסאות ויוואלדי ופרגולזי לסטאבט מאטר, וכן את הסלבה רג'ינה של האחרון. התכנית אולי שגרתית, אך עם צמד זמרים מצוין – עינת ארונשטיין ואלון הררי – ההנאה מובטחת.

ב-4-8 בדצמבר יצטרפו לתזמורת, בין היתר, נגני הצ'מבלו המעולים יזהר קרשון ומרינה מינקין. הקונצרט יעמוד על הקשר שבין ויוואלדי לבאך, ובמרכזו הקונצ'רטו לארבעה צ'מבלי שעיבד האחרון על-פי עמיתו.

סמוך לסוף השנה האזרחית יתקיים הקונצרט המסקרן של העונה: ההרכב הקולי "נביאי הקוויטה" יבצע עם התזמורת, לראשונה בארץ, את "יוסף ואחיו", אופרה שהלחין מנהל ההרכב, עילם רותם, על-פי מודל אופרות הבארוק הראשונות. על זאת ועוד – באתר התזמורת ובדף הפייסבוק שלה.

"תהלים" – קונצרט פתיחת העונה של תזמורת הבארוק ירושלים. מנצח: דויד שמר. זמרים: יעלה אביטל, הדס פארן-אסיה, שמרית ציפורן, שקד בר – סופרן. אביטל דרי, אלה וילהלם – אלט. דורון פלורנטין, אליאב לביא – טנור. יאיר פולישוק, יואב וייס – באס. בתכנית: באך – מיסה לותרנית בלה מג'ור; הנדל – דיקסיט דומינוס. קונסרבטוריון ת"א, 24.10.12