ראשי » Posts tagged 'In Camera XV'

Tag Archives: In Camera XV

מנגינת החלילית

בעיצומן של הכנות לקראת שלוש תוכניות שונות, מתפנה נגנית החליליות ענבר סולומון לשוחח מעט על החיבור הלא שגרתי בין מוזיקה עתיקה לעכשווית ועוד / עמיר קדרון, 17.12.12

ענבר סולומון, נגנית חליליות המחלקת כיום את זמנה בין ישראל וגרמניה, שם היא מסיימת תואר שני בביצוע באקדמיה למוזיקה בנירנברג בהדרכת ירמיאס שווארצר. במקביל, לומדת בת"א לקראת תואר שני במוזיקולוגיה. את התואר הראשון בביצוע בהדרכתה של ברכה קול, השלימה באקדמיה למוזיקה שבאונ' ת”א, ובנוסף למדה שם פסיכולוגיה. חברה בהרכב הבארוק "In Camera XV" ובהרכבים שונים, תוך דגש בשילוב מוזיקה עתיקה עם מוזיקה בת זמננו.

בד"כ חלילית נתפסת ככלי שמיועד לילדים שמחילים ללמוד מוזיקה, או במקרה הטוב כשייכת לנישת המוזיקה המוקדמת. באיזה אופן את עומדת להפריך את הדעות הקדומות ברסיטל הקרוב שלך?

קודם כל, זה נכון שחלילית היא כלי נהדר לכל מי שמעוניין להתחיל ללמוד מוזיקה, כך שאני לא רוצה להפריך זאת, אלא להוסיף שהחלילית היא גם כלי נפלא להתמחות בו. הישירות והבלתי אמצעיות של הכלי מאפשרות לשדר דרכו מנעד אדיר של רגשות ומצבים, מנעד שרק הלך והתפתח לאורך ההיסטוריה; רפרטואר החלילית משתרע ממוזיקת סוף הרנסנס, דרך הבארוק על שלל סגנונותיו ועד יצירות בנות זמננו, המותחות את אפשרויות הפקת הצליל והביצוע בכלי. ברסיטל שלי אני מתכננת להדגים זאת ע"י יצירות מכל התקופות, המשקפות את מגוון היכולות של החלילית לתיאור רגשות, תמונות וחזיונות חוץ מוזיקליים: שירת הציפורים, סערת הים, קונכיות, חיי הטבע, סיפורים מיתולוגיים ורגשות אנושיים.

ניתן לומר שהרפרטואר העכשווי מפצה על הזנחת החליליות בתקופה הקלאסית והרומנטית?

כן, אפשר לנסח את זה ככה… כמובן שמדובר במוזיקה אחרת ובהקשר ותיפקוד אחר בתוך אנסמבל או תוכנית קונצרט, אבל כן, בעשורים האחרונים חלה התעניינות גוברת בחלילית ככלי אידיאלי לביצוע מוזיקה מודרנית, מה שמושך הרבה מלחינים לכתוב יצירות המתבססות על התכונות הייחודיות של הכלי.

מה זאת אומרת "חלילית ככלי אידיאלי לביצוע מוזיקה מודרנית"?

החלילית היא כלי הנשיפה בעל מהירות התגובה והרגישות הגבוהה ביותר, ולכן ניתן להפיק ממנה צלילים גם כאשר מכניסים אוויר מועט יחסית או בלחץ איטי. הרגישות של החלילית לשינויים העדינים ביותר באצבוע, בנשיפה או בארטיקולציה יוצרת מנעד עצום של אפקטים. אחת היצירות שאנגן ברסיטל שלי, Weeds in ophelia's hair של המלחין הגרמני רולף ריהם, משתמשת בדיוק בתכונות הללו: יש ביצירה צלילים רבים שהווליום שלהם הוא קצת מעל מה שהאוזן האנושית מסוגלת לתפוס, צלילים שהארטיקולציה שלהם היא בסוף הצליל (במקום בהתחלה כמו בנגינה המסורתית), גליסנדי של שמיניות טונים ועוד ועוד…

אילו עוד יצירות נשמע ברסיטל?

בתחום המודרני נשמע את "Weaver of fictions" של המלחינה האוסטרלית ליזה לים, הכתובה לחלילית גנסי אלט ומשתמשת בצבע המיוחד של חלילית זו; וכן יצירתו של המלחין היפני דאי פוג'יקורה, "Perla" לחלילית בס, המתבססת על האוברטונים הרבים שניתן להפיק בחלילית כה נמוכה. בגזרת המוזיקה העתיקה יש שני קונצ'רטי של ויוואלדי – "La tempesta di mare" ו-"Il Gardellino", יצירתו היפהפיה של קופרן "Le rossignol en amour", "הזמיר האנגלי" מאת ואן אייק, ואריאציות של רוניוני על המדריגל "Vestiva i colli" של פלסטרינה, וטריו סונטה של טלמן, שבה כל פרק מתאר אישה אחרת. אני שמחה שברסיטל ינגנו איתי חבריי היקרים נטע היבשר (חלילית) ואבינעם שלו (צ'מבלו), ומצפה לכך.

את לא חוששת שקהל פוטנציאלי יירתע מרסיטל שיש בו נוכחות ניכרת של מוזיקה מודרנית?

כן, זה בהחלט הימור ואני מודעת לכך שזה עלול להרתיע חלק מהקהל. אני מקווה שלא יותר מדיי אנשים יירתעו מכך, כמובן… בעיניי, מוסיקה עתיקה ומוזיקה חדישה כל כך מנוגדות ולכן משלימות זו את זו, כך שזה מגוון את הקונצרט.

האם יש באמת סיבה לחשוש, או שהיצירות העכשוויות שבחרת נגישות וקליטות?

המטרה שלי בקונצרט היא להפעיל את הרגש, הדמיון והמחשבה של הקהל. לרוב, הפעלה של אנשים לא קורית מתוך "איזור הנוחות" שלהם – כדאי להפגיש אותם עם סגנונות לא מוכרים. לכן מובן החשש ממשהו שלא נשמע מוכר. אני מאמינה שהיצירות, למרות החדשניות שלהם, אכן נגישות ומרגשות – אפילו אם הן משהו שהקהל אינו רגיל אליו – ואולי דווקא בגלל זה.

בדומה לרוב המוזיקאים, את נמצאת לא מעט בחו"ל. כיצד מתקבלת שם המוזיקה העכשווית?

כן, אני נמצאת הרבה בחו"ל – בעיקר בגרמניה, שם אני מסיימת תואר שני בביצוע. במהלך השהות שם נחשפתי לעשייה אדירה, הן באקדמיות והן בגופי הביצוע, של מוזיקה עכשווית ופרוייקטים מיוחדים. כמובן שזה לא מעט גם בזכות התמיכה התקציבית שפרויקטים כאלו מקבלים שם. בעקבות זאת, מוזיקה מודרנית מקבלת את החשיפה הראויה לה והופכת נגישה לקהל הרחב. כך רואים שלצד פעילות של מוזיקה קלאסית ועתיקה, ישנן הפקות רבות של מוזיקה עכשווית ובשל החשיפה הזו, הקהל יותר מורגל אליהן ופתוח לרעיונות חדשים.

הרסיטל מציין את סיום לימודי התואר השני בגרמניה, שאותו השלמת במקביל ללימודים בארץ. כיצד זה התאפשר?

אני שמחה על שיכולתי להמשיך לגור בארץ ועדיין לעשות את התואר הזה – האקדמיה בה אני לומדת מאוד התחשבה בי, ונתנה לי את האפשרות הזו. אני לומדת שם בפורמט של "בלוקים" – נוסעת אחת לחודש וחצי לגיחה של שבוע בערך, עושה שיעורים, כיתות אמן וקונצרטים ואז חוזרת לארץ. יש מי שיגיד שזה חיסרון, לא לראות את המורה שלך על בסיס שבועי או דו שבועי, אבל אני מרגישה שבשלב בו אני נמצאת (תואר שני), הפורמט הזה נתן לי המון: חינך אותי לעבודה עצמאית, להכין הכל לבד, וכמו כן – פיתח את היכולת להתגמש ולתקן דברים בזמן קצר, יום-יומיים לפני קונצרט. הרבה אנשים הופתעו מצורת הלימודים הזו ולא שמעו עליה בעבר, ואני חייבת להגיד שזו נראית לי אפשרות שאקדמיות למוזיקה צריכות לשקול כמסלול לימודים לצד המסלולים הקונבנציונליים.

אילו אפשרויות נפתחו בפנייך במסגרת הלימודים בחו"ל?

נחשפתי להרבה פרויקטים מרתקים – גם במוזיקה עתיקה וגם במוזיקה עכשווית – שלא הייתי יכולה להיחשף אליהם כאן. לדוגמא, פרויקט של חילופי סטודנטים עם האקדמיה לאמנויות בציריך – שלושה ימים אינטנסיביים של עבודה על כ-30 יצירות מהרנסאנס ומהבארוק המוקדם, ונגינה בקונסורט של 17 חליליות, כולל חליליות גרוס-בס וסוב-בס שהן די נדירות.

חוץ ממוזיקה עתיקה ניגנו גם קצת מוזיקה עכשווית, דוגמת הוואריאציות של קייג' – כל אחד קיבל תפקיד ויכל להתחיל לנגן באופן חופשי, כאשר לאט לאט יצאנו מן האולם בו נערך הקונצרט, התפזרנו ברחבי האקדמיה לפי מסלול שהוגדר מראש, ובהדרגה חזרנו לאולם. זו הייתה חוויה עבורנו ועבור הקהל, לצאת מהמסגרת של האולם, ולשמוע פרגמנטים קצרים של להיטי המוזיקה הקלאסית מכל עבר במסדרונות וחדרי האקדמיה.

לנגן בהרכב כל כך גדול זו חוויה מיוחדת שנגני חלילית אינם חווים לעתים קרובות, כי חלילית אינה כלי תזמורתי. אני מאוד מקווה שאוכל להביא את ההרכב המיוחד הזה לארץ ביום מן הימים, ומתרגשת מהאירוח הראשון שלי של מוזיקאית מחו"ל – החליליתנית קרולין האוזן.

בנוסף, זכיתי להשתתף בפרויקט "מוזיקה לבית" (Musik für ein Haus) באקדמיה בנירנברג, ששיאו היה קונצרט פתוח של 4 שעות, שהורכב מתחנות רבות שהקהל יכל באופן חופשי לעבור ביניהן. אחת התחנות היתה מוזיקה של המרצה להנדסת קול באקדמיה, והיוותה שילוב בין הקלטה למוזיקה חיה: לפני הקונצרט הוא הקליט אותנו (קבוצה של נגני חלילית) מנגנים צלילים ארוכים, ובקונצרט הוא שילב את האקורדים שנוצרו בהקלטה עם סימפול שלנו מנגנים את אותם צלילים בזמן אמת, כך שנוצרה מוזיקה יפהפיה שהיא קומבינציה של כלי מאוד חם וטבעי עם מוזיקה אלקטרונית.

תחנה אחרת התבססה על מכשיר שמעבר לגובה ועוצמה של צליל מסויים, הוא נותן פידבק צלילי: לפעמים צליל מתכתי, לפעמים מאוד עמום, גבוה, נמוך… אופי הצליל היה רנדומלי, וניסינו לנגן בחליליות בגבהים שונים ולהוציא אפקטים שונים על מנת לראות מה יפעיל את המכונה. מימד נוסף שנכנס למשחק היה האקוסטיקה – התחנה הזו היתה במסדרון המרכזי הרחב, המאופיין בהד מאוד חזק – כך שניסינו לשחק גם עם מיקומים שונים בתוך החלל הזה.

כל הפרויקטים הללו היו עבורי מרתקים ופותחי אופקים. למדתי מהם הרבה, ולדעתי, האקספרימנטים האליאטוריים הללו מהווים גם חוויה מגבשת להרכב (בכל סגנון מוזיקה) – כי לומדים להרגיש מתי מישהו ינגן, מה הוא ינגן ולאט לאט נוצרת מוסיקה מתוך התחושה המשותפת של האנרגיות שבמרחב.

בדומה למוזיקה העכשווית, גם סצינת המוזיקה המוקדמת חזקה יותר באירופה – אם כי בארץ ההתפתחות של התחום נמצאת בתאוצה. כשאת משווה בין הדברים, האם יש לזירה המקומית יכולת להתחרות בזו שבחו"ל?

במהלך הלימודים היה לי העונג לשמוע, ללמוד ואף לנגן עם הרכבים ונגנים מהטובים באירופה. אני יכולה בכיף גדול לפרגן לעמיתי הישראלים – חלק גדול מהם יידעו לתת שואו ברמה בינלאומית גם על בימות אירופיות! קיבלתי פידבק מצוין (בגרמנית!) על ההרכב In Camera XV בו אני חברה, וגם על נגנים והרכבים מוצלחים נוספים. אולי את היקף הפעילות בארץ יהיה כדאי להעלות בכדי להתחרות עם היקף הפעילות של המוזיקה העתיקה בחו"ל, אבל גם כאן אני אופטימית, כי המצב משתפר כל הזמן וקמים הרכבים חדשים ברמה גבוהה.

מה נשמע במופע הקרוב של In Camera XV?

אחרי כמה תוכניות בהן חשפנו את הקהל למלחינים פחות מוכרים מהבארוק ומהרנסאנס, הלכנו הפעם על תוכנית המציגה בעינינו את המיטב של המאה ה- 18: טלמן ובאך מהצד של מוזיקת הבארוק, לעומת בניו של באך המבשרים את הקלאסיקה. בין השאר ננגן את סוויטת המים היפהפיה של טלמן, המתארת את הגאות והשפל של נהר ההמבורג, את האריה המפורסמת של י.ס. באך, "Schafe können sicher weiden" מתוך קנטטת הציד, אריה של קארל פיליפ עמנואל באך, סינפוניה ברה מינור של וילהלם פרידמן באך ועוד.

לאור הפלישה אל ראשית הקלאסיקה, יש לכם עניין למתוח את הגבול הלאה ולהתנסות, נאמר, בנגינת היידן ומוצרט?

כעיקרון – למה לא? למעשה שאר חברי ההרכב מבצעים מלחינים אלו במסגרות אחרות, ונטע ואני כנגניות חלילית נשמח להתנסות ברפרטואר הזה, שאינו חלק מהרפרטואר הקבוע שלנו ולכן בוודאי יעשיר את ההתנסות המוזיקלית שלנו. הכל תלוי, כמובן, איך זה נשמע: גם ביצירות עתיקות אנו נאלצים לעשות שינויים מדי פעם, על מנת להתאים אותן להרכב שלנו וכדי שהן יצלצלו טוב (ואם יצירה כלשהי ממש לא מתאימה, אנחנו פשוט מוותרים עליה) – ואותו דבר גם לגבי התקופה הקלאסית כמובן.

שקלתם להתנסות גם במפגש של עתיק ועכשווי, בדומה למה שתערכי ברסיטלים שלך?

מכיוון שברוב התוכניות שעשינו עד עכשיו התמקדנו בתקופה או סגנון ספציפי של הבארוק, אנחנו מרגישים שיש לנו עוד הרבה מקומות, תקופות וז'אנרים לחקור במסגרת המוזיקה העתיקה. עם זאת, בעיניי מוזיקה עכשווית יכולה להישמע מצויין בכלים עתיקים, ומכיוון שאני מקווה שההרכב יפעל עוד שנים רבות, אני חושבת ומקווה שנגיע גם לשלב מוזיקה עכשווית באחת התוכניות שלנו

כאמור, מלבד הרסיטל והמופע עם ההרכב, תנגני בקרוב תכנית שמתמקדת בצמד חליליות, וגם בה שילוב של עתיק וחדש. במה היא נבדלת מהרסיטל הראשון?

נכון שהשילוב בין מוזיקה עתיקה ועכשווית בתוכנית אחת אינו דבר נפוץ, אבל כאן נגמר בעיניי הדמיון בין שתי התוכניות. ברסיטל שלי החיפוש הוא אחר משהו משותף למוזיקה עתיקה ועכשווית – כיצד כל אחת מהן מתארת, בדרכה, אלמנטים חוץ מוזיקליים (רגשות, תמונות). לעומת זאת, בקונצרט הדואו, הנושא את הכותרת "מכאן ומשם", נקודת המבט היא הפוכה: אנחנו מביאות את המוזיקה העתיקה והחדישה זו מול זו, כשני קטבים / ניגודים. זוהי תוכנית בעלת כמה צירים מרכזיים: מוזיקה עתיקה מול חדישה, מוזיקה מישראל מול מוזיקה מגרמניה, מלחינות מול מלחינים.

אחד הדברים המעניינים בתכנית הוא מוזיקה שנכתבה במיוחד עבור הדואו. תארי את הנסיבות.

התחלתי לעבוד עם פורום המלחינות הישראלי לפני כשנתיים. האמת היא שכמו הרבה דברים טובים, זה התחיל די במקרה – פגשתי את אלונה אפשטיין במסדרונות האקדמיה בת"א, ולאחר שיחה קצרה היא סיפרה לי שהיא מפיקה פרויקט המשלב מוזיקה עתיקה וחדישה- "המנחה המוזיקלית לאנייזי" – יצירות חדשות המתבססות, כל אחת בדרכה, על ארייה מתקופת הבארוק המאוחר. שמחתי להשתתף בפרויקט, והצעתי לערוך הרצאה וקונצרט לפורום, על מנת להדגים את אפשרויות הכתיבה לחלילית והמצלולים לכלי זה. בשנה שחלפה לאחר מכן נפגשתי עם המלחינות, הצגתי להן את החליליות השונות והדגמתי אפקטים שניתן ליצור באמצעותן. במקביל, נרקם הפרויקט "מכאן ומשם", ושמחתי על כך שהשותפה שלי, נגנית החלילית הגרמניה קרולין האוזן, תגיע לארץ. סיפרתי על כך למלחינות המצוינות הגר קדימה, אלונה אפשטיין, הילה טמיר-אוסטרובר ועדיה גודלבסקי, הזמנתי אותן לכתוב יצירה לפרויקט ולשמחתי הן נרתמו בהתלהבות למשימה.

22 בדצמבר, 25 בינואר: "תמונה ודימיון במוזיקה לחלילית" – יצירות מהבארוק ומזמננו. אורחים: נטע היבשר, אבינעם שלו / נינה סובלמן.

27 בדצמבר: "גאות ושפל" – ההרכב In Camera XV ינגן יצירות מאת טלמן, באך ובניו.

4-6 בינואר: "מכאן ומשם" – ענבר סולומון וקרולין האוזן ברסיטל חליליות ובו להיטי בארוק לצד יצירות מודרניות ועכשוויות, מהן שנכתבו במיוחד עבור המבצעות.

מחוץ לחדר 15

אבינעם שלו מציג את "Felice Europa", הקונצרט הקרוב של הרכב המוזיקה העתיקה "In Camera XV" / עמיר קדרון, 12.3.12

אבינעם שלו, נגן כלי-מקלדת. למד פסנתר אצל ד"ר אסף זהר ופרופ' תומר לב ובתלמה ילין. סיים תואר B.A. בצ'מבלו (אצל ד"ר מרינה מינקין) ובמוזיקולוגיה באונ' ת"א. במסגרת זו גם למד עוגב אצל מר אלכסנדר גורין. התקבל במלגת הצטיינות מלאה לתוכנית לימוד פסנתרים היסטוריים באיטליה עם פרופ' בארט ואן אורט. עובד כפסנתרן באופרה הישראלית. השתתף בכיתות אמן ובהשתלמויות בארץ ובחו"ל. זוכה בקביעות במלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל מ-2002.

קונצרט רישמי ראשון מחוץ לאוניברסיטה! מלחיץ?

האמת היא שהופענו ב-2010 בפסטיבל הרנסנס ביחיעם, אבל הקונצרט הקרוב יהיה המופע העצמאי הראשון שלנו. המעמד מרגש, אך חלילה לא מלחיץ. אנחנו מאד מצפים להופעות ב"עולם האמיתי" ונראה לי שתהיה לנו כניסה מזמינה ונעימה לעולם הזה.

האולם במרכז פליציה בלומנטל הוא בעל אופי חם ומקבל, והוא גם יפהפה ומתאים באקוסטיקה ובאווירה שלו בצורה מושלמת להרכב כמו שלנו. אני חושב שהוא הפך למעין בית שני להרכבים קטנים של מוזיקה עתיקה בארץ.

אני באופן אישי מתרגש מהצ'מבלו הנפלא שהמרכז קיבל לא מזמן מד"ר מרינה מינקין, מורתי לצ'מבלו, שעבדה איתנו בעבר ועושה זאת גם לקראת הקונצרט הזה.

הקונצרט הקודם שלכם התקיים באולם קלרמונט באונ' ת"א, וכפי שציינת על קצה המזלג, התנאים בפליציה שונים בתכלית. יש לכך השלכות מבחינת ההכנה שלכם?

כן. כמות המשתתפים בקונצרט הזה פחותה מזו שהגענו אליה בעבר. בתוכנית שלנו בדצמבר 2010, למשל, ביצענו מספר פרקים מתוך האורטוריה "יהודה המכבי" של הנדל בהרכב של 8 נגנים ו-8 זמרים. עכשיו אנחנו 9 נגנים וזמרת. יתרה מזאת, החלטנו הפעם לנגן קטעים בהרכבים קטנים ומשתנים של 3-4 נגנים בכל פעם. כך אפשר יהיה לשמוע זויות שונות של ההרכב שלנו ושל סוגי היצירות שהולחנו בתקופות ובמדינות שבחרנו לייצג.

בהופעה הקודמת התמקדתם באיטליה שבין הרנסנס לבארוק; מה הדגש הפעם?

הפעם החלטנו לעשות תוכנית "המיטב" מהתוכניות הקודמות שלנו, עם קצת תוספות. כרגיל, בעזרת הרבה ניסוי וטעיה, בנינו תוכנית של הרבה קטעים קצרים והפעם מאד מגוונים גם מבחינה גאוגרפית. למעשה, התוכנית היא מדגם מייצג של איטליה, צרפת, גרמניה ואנגליה במאה ה-17. בגזרה האיטלקית יהיו לנו שלוש סונטות של מרולה, ארבעה שירים יפהפיים וטריו-סונטה של מריני (המבוססת על מדריגל מהמאה ה-16 שכונה מאוחר יותר Ballo di Mantova, הלחן עליו מבוססת "התקווה") וקנצונה של לאפי. אם כן, בגזרה האיטלקית אנו מקיפים כמעט 40 שנות מוזיקה, דבר שיתבטא בגיוון סגנוני – במיוחד בין הקנצונה של לאפי לטריו-סונטה של מריני. את גרמניה תייצג הקנצונה של שיידט על "O Nachbar Roland", ומאנגליה נשמע 3 שירים של דאולנד, כל אחד באופי שונה: Come Again, What If I Never Speed ו-Fine Knacks for Ladies. יהיו גם כמה קטעים של הולבורן מתוך Pavans, Galliards & Almains. ולבסוף פבאן וגליארד של פיליפס בעיבוד של טרג'יאן משנת 1593 בערך – זו היצירה מוקדמת ביותר בתוכנית. אחרונה חביבה – פסקליה של המלחין הצרפתי מארה, אחד מנגני הוויולה דה גמבה המפורסמים ביותר בהיסטוריה. זו היצירה המאוחרת ביותר שננגן, והיא משנת 1692.

אתם חוקרים בכל קונצרט נישה אחרת מהטווח העצום של הבארוק, ועם זאת – האם יש להרכב חיבה ספציפית לבארוק מוקדם? יש סיכוי שזה יהיה סימן ההיכר שלכם?

אנחנו מאד אוהבים את המוזיקה הזו, ומגלים מחדש כל פעם כמה היא מדהימה. השתתפנו בסדנאות עם רוברטו ג'יני כשהיה בארץ בשנים האחרונות ודרכו הכרנו יותר לעומק את המוזיקה האיטלקית מהמאות ה-16 וה-17. אבל אנחנו גם מאד אוהבים בארוק אמצעי, מאוחר וגם לא-בארוק!

התוכנית הראשונה שלנו כללה יצירות של קארל פיליפ עמנואל באך ויוהאן גוטליב יאניץ', שניהם מוזיקאי חצרו של פרידריך הגדול, מלך פרוסיה. היצירות הללו נכתבו כבר באמצע המאה ה-18, והסגנון שלהן מאד שונה מזה של הבארוק בכלל, וכמובן שגם מזה של הבארוק המוקדם.

אנחנו משתדלים לא להתקבע ל"נישה רפרטוארית" מסוימת. חשובים לנו יותר איכות הביצוע ועומק הידיעה שלנו. אנחנו רוצים להיות הרכב שיודע לדבר על היצירות שהוא מנגן, לדעת שבסיס הביצוע שלו הוא ידע ויחד עם זאת להיות כזה שמגיש ביצוע מלא חיים ומרגש (ואפילו רגשני, במקרה של המלחינים המאוחרים יותר). אנחנו רוצים לגרום לקהל שלנו להתפעם מהמוזיקה שאנחנו מנגנים, לא סתם מהנגינה שלנו וגם לא הנאה אקדמית גרידא.

"הרכב שיודע לדבר על היצירות" – את הקונצרט הקודם שלכם הנחית באופן מוצלח ביותר. גם הפעם תשלב הסברים בין היצירות?

תודה. יהיו הסברים, עדיין לא ברור באיזה פורמט. ייתכן שאדבר, או שנתחלק בדיבורים, או שיהיו הסברים בתוכניה. אני חושב שהנחיה או תוכניה אינפורמטיבית (אך לא טכנית מדי) עוזרת לקהל להתחבר יותר בקלות למוזיקה – במיוחד כזו שאינו רגיל לשמוע בקונצרטים. כלומר, בדומה לשאיפות הביצועיות שלנו, גם בהיבט זה אנחנו רוצים לתת שילוב בין ידע לכלים להעמקת החוויה הרגשית – וגם שיהיה אנושי ולא מעושה או מאולץ.

בכלל, אנחנו משתדלים להימנע מקונצרטים מעונבים מדי. בקונצרט "באך ובניו" למשל, ביקשנו מהקהל להרגיש חופשי למחוא כפיים בין הפרקים, ואפילו בזמן הנגינה, אם יהיה סולו מסוים שילהיב אותו. זו נשמעת בקשה מוזרה מקהל קונצרטים של מוזיקה קלאסית של המאות ה-20 וה-21, אבל במאה ה-18 כך עשו. והפלא ופלא, גם היום זה קורה בז'אנרים פחות מרוסנים ממוזיקה קלאסית: רוק, פופ, ג'אז, אופרה ועוד ועוד.

חתרני, אפעס. הקולגות/מתחרים יאשימו אתכם בפופוליזם! מה דעתך, באמת, על סצינת המוזיקה העתיקה בארץ – וכיצד אתם עתידים להשתלב בה?

אני מצדד במה שנטע אמרה בריאיון הקודם: ההרכבים הקיימים הם רבים, מגוונים וברמה מאד גבוהה. אנחנו בקשר טוב וקבוע עם רובם, וכמעט כל נגני ההרכב שלנו מנגנים או ניגנו באחד מהם. דניאל תנחלסון, הוויולן שלנו, ניגן כבר עם כולם!

למעשה זהר אלון ואופיר שנר, הכנרים שלנו, התחילו את דרכם הבארוקית אצל דויד שמר, בתזמורת הבארוק ירושלים. שם הם למדו ועדיין לומדים הרבה, והיום הם כבר חברים מן המניין, אני חושב. אני לא יכול לנגן עם הרכבים אחרים (כי צריך רק נגן/ית צ'מבלו אחד/ת בכל הרכב), אך מאד נהנה לבוא לשמוע את הקונצרטים שלהם. שוב, כמו שנטע אמרה, כל אחד מההרכבים מביא פן אחר של "מוזיקה עתיקה" והנגינה שלה, וגם מספר הנגנים שלהם שונה מאחד מהשני. אז כמו שיש מקום לאינסוף תזמורות שמנגנות על כלים מודרניים – כל עוד יש למנהלים/ות המוזיקליים/ות שלהן חזונות יחודיים ומקוריים – כך נכון גם לגבי הרכבים של נגינה מודעת היסטורית. אני חייב לציין שנורא כיף לראות שיש הרבה פירגון ב"סצינת" המוזיקה העתיקה בארץ – זה לא מובן מאליו, לצערי. יש הרבה תחומים אמנותיים בארץ, ובמוזיקה קלאסית בפרט, בהם יש תחושה קשה של תחרות על עמדות מפתח מועטות. הסיבה היא כמובן חוסר פרופורציה מדהים בין כמות התושבים בארץ לכמות המוזיקאים הסופר-מוכשרים. המצב היום הוא כזה שיש מעט אולמות קונצרטים פופולריים. כמובן שגם יש עידוד מאוד חזק לתחרותיות במגמות מוזיקה ולפעמים גם באקדמיות. למרות שהדחיפה הזו באה ממקום טוב, היא יכולה להביא אנשים למקומות מאד מכוערים. הייתי רוצה לראות יותר שוויון בהזדמנויות לנגנים של כלים מודרניים, כדי שלא יצטרכו להרגיש שהם חייבים לשנוא אחד את השני, או לברוח לחו"ל כדי להצליח.

"לברוח לחו"ל כדי להצליח" – וגם לעקור לשם לצורך לימודי המשך, כי בארץ האפשרויות להתמקצע בתחום די מוגבלות. סביר מאד שחלק מחברי ההרכב מעוניינים בכיוון זה; איך זה ישפיע על מבנה ההרכב ועל פעילותו?

אכן, כמה מחברי ההרכב מתכננים לימודי המשך בחו"ל – אם לא בשנת הלימודים הקרובה אז בזו שאחריה. יהיה קשה לא לראות ולעבוד עם חברי ההרכב באופן קבוע, אבל אני בטוח שננגן קונצרטים – בארץ או מחוצה לה. אני מתאר לעצמי שכמו רוב הישראלים שלומדים בחו"ל, נחזור לארץ בחופשות חג המולד, הסמסטר והקיץ ואז נוכל להתאחד. זה כבר נותן לנו הזדמנות לשלוש תוכניות שונות בשנה.

הצ'מבלו "מגביל" אותך להרכב יחיד, ויתרה מכך – על אף חשיבותו כמוביל הקונטינואו, הוא בד"כ חלק ממכלול ולא עצמאי. יזדמן בקונצרט הזה או בבאים לשמוע אותך גם כסולן?

אני אכן חלק פעיל בסקציה שהיא אולי החשובה ביותר בהרכב מהתקופה – הקונטינואו – אבל אני לא מוביל אותה, אלא היא מובילה את ההרכב, בעיקר מבחינת הקצב. אנחנו מחזיקים את ההרכב ביחד.

אמת, אני רחוק מלהיות באור הזרקורים במסגרת הרכב של כלים היסטוריים. מצד אחד, לנגן קטע סולו בקונצרט של הרכב נראה לי מעט לא קשור, במיוחד כי אנחנו כל-כך הרבה משתתפים. אני גם מרשה לעצמי לציין שכולם סולנים מעולים, אז יידרש קונצרט של 8 שעות בשביל זה… מצד שני, ניגנתי בעבר (ואולי אעשה זאת גם בעתיד) קונצ'רטו לצ'מבלו עם ההרכב. בעיניי ביצוע כזה נותן צבע אחר לז'אנר של קונצ'רטו עם תזמורת, בכך שהתזמור הופך להיות מצומצם, דבר שמוביל לביצוע אינטימי יותר.

רסיטלי סולו ניגנתי ואנגן בנפרד מההרכב. הרסיטל הקרוב יתקיים באיטליה בתחילת מאי על פסנתר היסטורי נפלא של הבונה גווידו ביצי. מדובר בהעתק של כלי מסוף המאה ה-18 שבנה יוהאן אנדראס שטיין. קרוב לוודאי שאנגן לפני כן רסיטל הכנה בארץ.

מה החזון שלך להרכב? איפה היית רוצה לראות אתכם בעוד 5 או 10 שנים?

קשה לדעת, כי אנחנו הרכב רך בשנים. אני מקווה שנשמור על רוח החיים והביצוע שלנו, ושנמשיך לבצע רפרטואר מדהים ולא מוכר.

מה אתם מתכננים לקונצרט הבא?

עוד לא לגמרי ברור. כנראה שנחזור קצת לרפרטואר מאוחר יותר, ואולי גם לקונצ'רטי, כמו שציינתי מוקדם יותר. כרגע באופק קנטטה מס' 209 של י.ס. באך וקונצ'רטו של מרצ'לו די קפואה לפסנתר פטישים בבכורה עולמית, אבל אני לא יכול להתחייב…

אנסמבל In Camera XV במופע "Felice Europa": מיצירות הבארוק המוקדם. 17.3: מועדון לחבר, קיבוץ גניגר. 20.3: המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, ת"א.

הבשורה על-פי חדר 15

ערב נפלא במחיצת "In Camera XV", הרכב צעיר ונמרץ שעתיד לשנות את כללי המשחק בזירת המוזיקה העתיקה בארץ / עמיר קדרון, 24.1.12

בריאיון שקדם לקונצרט, הביעה נציגת ההרכב, נטע היבשר, חשש לקראת ההופעה. כל כך למה? כיוון שהתוכנית שנבנתה בעמל רב כללה מוזיקה שאינה נשמעת תדיר בארץ, על כן האתגר כפול: להוציא את היצירות מן הכוח אל הפועל בכבוד, וכן לתווך בהצלחה בין המלחינים לקהל, או במלים אחרות, לגרום לו להתאהב במוזיקה הבלתי מוכרת.

על רקע זה, נעים לדווח כי החשש הופרך מכל וכל. יתרה מכך: בטרם יפורט מהלך הערב, מן ההכרח לבשר כי חבורת "In Camera XV" (על שם חדר 15 באקדמיה למוזיקה באונ' ת"א, הוא חדר כלי הבארוק) ראויה לתואר 'תגלית השנה' של עונת המוזיקה הנוכחית!

אז מה היה לנו שם? התוכנית "היום הראשון של 1,600" נפתחה בצמד ריקודים מתוך "ספר הריקודים הראשון" (1580) מאת ג'ורג'ו מאינֶריו. כבר בנקודה זו ניתן היה להבחין בשני מאפיינים בולטים של ההרכב: האחד, עבודת אנסמבל מצוינת; השני, צליל מגובש להתקנא, הנשמע כתוצר של שנות ניסיון. במאמר מוסגר ראוי לציין שייתכן ולאקוסטיקה המטשטשת-מעגלת של אולם קלרמונט יש יד במצלול הרך שהופק בקונצרט; מעניין כיצד יישמע ההרכב בחלל "יבש" יותר (פליציה, או התיבה, למשל).

מבין שלושה קטעים מהקובץ "canzoni overo sonate concertate per chiesa e camera" (טארקוויניו מֶרוּלה, 1637), ייזכר האחרון – סדרת וריאציות תחת הכותרת "רוּג'רו" – כאחד מרגעי השיא של ההופעה: דואט החליליות המופלא של נטע היבשר וענבר סולומון היה מפגן של וירטואוזיה מחד ומופת של הבעה רבת עומק מאידך. קסם!

הכנר זוהר אלון הוביל את העיבוד שערך רוניוני ל-"vestita i colli" של פלסטרינה. על תשתית פוליפונית סבוכה ודמוית עוגב שבנו עמיתיו בחליליות ובמיתרים, רקם אלון קווים מסולסלים בביטחון ובמיומנות. התוצאה הייתה לא פחות ממהפנטת.

הזמרת עינת ארונשטיין (תחרויות האביב, הילד חולם) הצטרפה בשלושה שירים מראשית המאה ה-16, מאת פיליפ וֶרדֶלוֹ (1480-1531), מארקֶטו קארה (1465-1525) וברטולומאו טרומבונצ'ינו (1470-1534). בשני מבין אלו, "O mia cieca e dura sorte", התבטאו יכולותיה במיטבן: קול זך, בהיר ומצטלצל, המסוגל לביטוי דרמטי נוקב – אך ללא שמץ הגזמה, צעקנות או חריגה לסגנון אופראי סותר.

להזמנת הצ'מבליסט אבינעם שלו (שגם הנחה בחן רב את הקונצרט), הצטרף לחבורה הראשון מבין אורחי ההרכב, הקונטרבסיסט אלברטו פרננדז. בקנצונה מס' 14 מהקובץ "Canzoni da suonare" (פייטרו לאפִּי, 1616) בלט דואט כינורות של זוהר אלון ואופיר שנר; הביצוע המפעים לקנצונה מס' 5 מיצב אותה כפסגה השקולה לקסם הווריאציות של מרולה מראשית הערב; במס' 26 השתתפו כל נגני ההרכב, וכך נוצר מרקם סמיך ועשיר, עליו התפתח שיח מרתק בין החליליות לכינורות.

המופע נחתם במדריגל "Del Gran Tuonate" (גבריאלי, 1587), ולביצועו נוספו לצוות ארבעה זמרים. אתגר הרב-קוליות רמז מה בסיס החשש שהביעה היבשר לקראת ההופעה, אך החבורה צלחה את דרך החתחתים בשלום. מפתה לומר כי נס גדול היה שם – ולא כך הוא: אין ספק שביסוד התוצאה המרשימה (גם אם זקוקה להידוק נוסף) ניצבות אינספור חזרות ועבודה מאומצת. אם יש כאן נס, הרי זו מידת התעוזה של האנסמבל. ייתכן שהרכב אחר היה שוקל להיעזר במנצח, ולו רק לשם השקט הנפשי; אנשי "In Camera XV" פשוט קפצו למים העמוקים.

מה מניע, איפוא, את החבורה? טירוף? יומרה? אולי. מה שבטוח, יש כאן שילוב יוצא דופן של כישרון, סקרנות, טעם טוב, התלהבות ותשוקה יוקדת ואמיתית למוזיקה. שרק לא יעבור להם! שלא ייגמר לעולם!

"היום הראשון של 1,600": אנסמבל "In Camera XV", אונ' ת"א, 23.1.12. משתתפים: זוהר אלון ואופיר שנר (כינורות בארוק), נטע היבשר וענבר סולומון (חליליות), דניאל תנחלסון (ויולת בארוק), ענבר נבות (ויולה דה גמבה), אהינעם שלו (צ'מבלו), עינת ארונשטיין (סופרן). אורחים: שחר לביא ומאיה עמיר (מצו סופרן), כפיר לוי (טנור), נעם מור (באס), אלברטו פרננדז (קונטרבס).

על קו התפר

לקראת הופעת "In Camera XV", מספרת נציגת ההרכב ונגנית החליליות נטע היבשר על רוחב היריעה של המוזיקה העתיקה, על שאיפות ההרכב ועל הקשר בין מוזיקה לפוליטיקה / עמיר קדרון, 18.1.12

נטע היבשר, ילידת ישראל. למדה חליליות ופסנתר בקונס' נווה אליעזר בת"א. ניגנה בהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. השתתפה בסדנה למוזיקה עתיקה של המרכז למוזיקה בי-ם ובסדנאות באונ' לימריק באירלנד. לומדת באונ' ת"א ספרות, מוזיקולוגיה ועוגב. זכתה במלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה ובמלגת קרן ענבר עטיה ז"ל למצטיינים במדעי הרוח.

באילו נסיבות הוקם ההרכב?

אבינעם שלו הקים את ההרכב ב-2009. אני לא חושבת שהוא התכוון להקים הרכב במובן הטוטאלי של המילה. הוא פשוט היה בשנה הרביעית שלו באקדמיה בת"א ועבר מפסנתר לצ'מבלו בתור כלי ראשי. בשלב הזה הוא הכיר כל מי שהתעסק עם מוזיקה עתיקה באקדמיה והתחיל לקבץ אותם כדי לנגן ביחד, אבל כידוע, לאקדמיה בת"א אין מסלול ייעודי למוזיקה עתיקה, אפילו שיש לזה תשתית (יש מסלולים לצ'מבלו ועל עוגב).

כשהכרנו והתחלנו לנגן יחד, הוא החליט להשתמש בפלטפורמה שהאקדמיה כן מציעה לסטודנטים – קורס למוזיקה קאמרית. מקימים הרכב עם חברים, מקבלים מנחה, ובסוף השנה משתתפים בתחרות או בקונצרט ומקבלים קרדיט. הוא החליט להירשם לקורס עם הרכב בארוק. נרשמנו לתחרות והפסדנו כמובן, אבל בשלב הזה כבר לא היה אפשר להפריד בינינו. התחלנו לעבוד כמו כל הרכב, עם "תוכניות קונספט" וכל זה.

והקונספט של התכנית הנוכחית הוא…

מוזיקה איטלקית ממפנה המאה ה-17. בהתחלה רצינו יצירות ממש מהעשורים הראשונים של המאה, אבל במהלך העבודה הלכנו יותר ויותר אחורה עם הרפרטואר. היצירות הכי מוקדמות הן מ-1504, ואלה הפרוטולות שהתפרסמו אצל פטרוצ'י. לצידן יש מוזיקה כלית מאוחרת יותר. מה שמעניין זה היחס שמתקיים בין צורות קוליות וכליות מהתקופה. יש השפעה הדדית, והז'אנרים מתפתחים אחד בעזרת השני. התוכנית מוקדשת לכל המהלך הזה.

כיצד נבחרו היצירות?

הרעיון לנגן בארוק איטלקי מוקדם / רנסנס מאוחר תמיד היה קיים ברקע: כשהתחלנו לנגן יחד, היה לנו נוח לנגן בארוק מאוחר, אבל כבר אז היה רצון להתנסות בדברים אחרים. חלק מאיתנו השתתף בסמינר מוזיקה עתיקה שהיה בשטריקר לפני שנה; התנסינו שם ביצירות של גבריאלי שכולם התאהבו בהן ורצו לנגן עוד דברים בסגנון. ברגע שהכיוון הזה נעשה ברור, התוכנית נבנתה די לאט, בחלקים ועם הרבה ניסוי וטעיה. בעיקר טעיה. מכיוון שהרכבתי את התוכנית הקודמת, בנושא מוזיקה אנגלית, הרכבתי גם את זאת – יחד עם אבינעם, כמובן. פשוט ישבנו ביחד והקשבנו לדיסקים. המורה שלי לעוגב סיפר לי בדיחה על נגן עוגב אדיר ששאלו אותו אם הוא לא מתרגש לפני קונצרט, והוא ענה: "התרגשתי כשבחרתי את הרפרטואר". אז זה בדיוק היה כך: חרשנו על ספריית האקדמיה; הקשבנו לעשרות ביצועים של כל מיני דברים. כל הזמן דמיינתי את ההרכב בכל מיני קונסטלציות, מנגן יצירות מופרכות יותר ויותר.

מהעבודה שלנו עם עינת ארונשטיין כבר ידענו שהיא מסוגלת להתמודד עם כל רפרטואר והבנו גם שיש לנו יותר חופש ממה שאנחנו חושבים, לעבד את החומרים להרכב כמו שלנו: ככה הצטרפו המדריגלים של גבְּריאלי והפרוטולות. את מאינֶריו כבר הכרנו, והגילוי של פקסימילה של טרקוויניו מֶרוּלָה במצב מעולה בספריית האקדמיה היה הפתעה נעימה לכולם. זהר ואופיר, הכנרים, הכניסו לתוכנית את מאריני ואת רוֹניוֹני בעקבות כיתת אמן בחו"ל שהם היו בה בקיץ.

בכוונתכם לשלב הסברים בקונצרט?

את ההסברים נוסיף כפי שעשינו בקונצרט שעסק במוזיקה אנגלית: יצורף לתוכניה עמוד ובו מידע על היצירות. האמת היא שהקונצרט הראשון שלנו היה מוסבר וקיבלנו תגובות אוהדות, כי אנשים כנראה חשבו שאנחנו מצחיקים. אז זה התאים, כי האולם היה קטן. בקלרמונט זה כנראה לא יעבוד, ואנחנו גם לא רוצים לקטוע את הרצף. אני מקווה שאנשים לא ישקעו בתוכניה תוך כדי ההופעה.

האם לאחר שהתנסיתם בכמה נישות מובחנות (באך, בארוק אנגלי), הוחלט להתמקם בלעדית בתפר הרנסנס-בארוק, או שהכל פתוח?

אנחנו באופן עקרוני מסרבים להתמקם סופית. נכון, זה נשמע כמו קלישאה; מה גם שהתמקצעות היא עניין חשוב מאוד. מצד שני, אנו נמשכים לריבוי אספקטים של מוזיקה עתיקה, כך שאין מצב שנחליט: "זהו, מעכשיו אנו מקדישים עצמנו לפייטרו לאפִּי". כלומר, תקופת התפר הזאת באמת קוסמת לנו, אבל אבינעם, למשל, מוקסם לא פחות מהתפר בין הבארוק המאוחר לפרה-קלאסיקה. מכאן שההחלטה להקדיש כל תוכנית לנישה אחרת היא הפיתרון לקונפליקט בין הרצון להתמקצע ובין הצורך לטעום מהכל. יחד עם זאת, יש עיקרון מנחה, והוא לבצע בכל תוכנית חומר לא מוכר. האידיאל שלי הוא להגיע למצב שבו נזמין מבקרים להופעה, ולפחות יצירה אחת תתקיל אותם. כזו שלא שמעו ולא נוגנה בארץ. יש בקונצרט הקרוב כמה וכמה יצירות כאלה, ואשקר אם אומר שזה לא מפחיד אותי עד מוות. אבל זה משהו שחשוב לנו לעשות, בין השאר כי תהליך הלימוד מעניין אותנו. כיוון שזה לא פשוט לעשות קונצרט שכולו מלחינים אנונימיים, הקונצרט הבא יהיה the best off. אנחנו חייבים להרגיש קצת קרקע יציבה מתחת לרגליים.

אבינעם מוזכר תכופות בדברייך – אתם שותפים לניהול האמנותי של ההרכב?

כן, ואנחנו גם חברים טובים מאוד. אבל במידה רבה כולם לוקחים חלק בניהול ההרכב.

כרגע כמה מחברי ההרכב הם סטודנטים מן המניין באונ' ת"א – מה יקרה כשתתחילו להתפזר בעולם?

זאת שאלה שבהחלט מעסיקה אותנו, אבל לשמחתי בכל פעם שאנחנו מעלים אותה יש שלל תשובות אופטימיות, כי לכולם יש תחושה שנרצה לנגן יחד גם בעתיד. הרי גם עכשיו, אפילו שאנשים לא נמצאים בחו"ל, כולם עסוקים: מנגנים בעוד מיליון הרכבים; חצי מההרכב בכלל לא לומד באקדמיה – ובכל זאת אנחנו ממשיכים לעבוד יחד. אז השאלה היא רק איך בדיוק זה יתבצע.

אפשרות אחת היא שניפגש בחופשות סמסטר, או שפשוט נשהה את העבודה עד אחרי הלימודים. קשה לי לדמיין נתק סופי וממושך, כי אנחנו חברים טובים. אישית, אם אני לא רואה את אבינעם יותר מיומיים, אני מתחילה להתגעגע. זה נכון גם לגבי שאר ההרכב. אנחנו באמת יוצאים לבירה ביחד.

"הפרויקט הישראלי למוזיקה עתיקה" נוסד בנסיבות דומות לשלכם ואכן מוסיף להתקיים למרות המרחק והפיזור של החברים, אז יש סיבה לאופטימיות. אם אנחנו כבר זורקים שמות של גופים מקבילים – מה דעתך על סצינת הבארוק בארץ?

סצינת הבארוק בארץ מעניינת הרבה יותר, לטעמי, מסצנות קלאסיות אחרות. אני חושבת שזה עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית בעולם. מה שיפה בארץ – חוץ מריבוי הרכבים טובים, וחוץ מהידע ומהניסיון שנגנים מקומיים צברו באירופה – זה שתמיד אפשר להתרשם מהחשיבה, מהעקרונות האמנותיים ומהמחויבות של הרכב נתון, גם אם לא מזדהים עם התוצר שלו בפועל. אני לא חושבת שאפשר לומר את זה על כל התזמורות המכובדות והממסדיות שפועלות במיינסטרים! בתחום המוזיקה העתיקה מגניב לראות את מעורבות הנגנים בתהליכי העבודה – אולי זה קורה כי לרוב אין מנצח. בניגוד לעמדה הרווחת כלפי סצינת הבארוק, אני לא מופתעת מהצמיחה שלה בשנים האחרונות. אני לא מזהה תמורה חריגה ביחס לעבר, כי גם כשהייתי בת 13 ולמדתי חלילית בקונס' בדרום ת"א, התקיימה הסדנה למוזיקה עתיקה, אנשים ניגנו בכלים היסטוריים והיו מקורות ידע. לכן המצב הנוכחי לא נראה לי כמהפכה, אלא כהתרחבות. מכאן שאם הכל ימשיך להתנהל כשורה, נזכה לראות התפתחות נוספת: עוד אנשים יגלו את המוזיקה הזאת וההרכבים יתפתחו. אני לא מתחברת לתיאור סצינת הבארוק במונחים דיאלקטיים.

כיצד, להערכתך, ישתלב "In Camera XV" בסצינה?

מוזיקה עתיקה זה מונח רחב יריעה בצורה קיצונית, גם מבחינת פריודיזציה וגם מבחינת רפרטואר. מדובר במאות שנים של מוזיקה מגוונת ביותר, והקורפוס הוא קולוסאלי. מבחר יצירות כל כך ענקי בשילוב החשיבה והגישה הייחודית של כל מוזיקאי, פירושה, באופן מילולי ביותר, אינסוף קומבינציות של אפשרויות ביצוע.

כלומר, גם אם כל אדם בישראל יהיה חבר בהרכב מוזיקה עתיקה, עדיין יהיה מקום לכל אחד לעשות משהו שהיתר טרם עשו. אני חושבת שאנחנו בהרכב מרגישים את זה גם מבלי ללכת כל כך רחוק. כבר עכשיו אפשר לראות בארץ כמה הרכבים מכובדים ביותר שפועלים בתחום, וכל אחד עושה דברים שונים לחלוטין. יותר מזה – רוב חברי ההרכב מנגנים גם בהרכבים האלה, וזאת אפילו לא אותה מוזיקה מבחינתם!

כרגע אין לנו מקום ברור בסצינה, כי אנחנו סטודנטים וההרכב עוד לא צבר קילומטראז'. עם זאת, מי שעוקב אחרינו יבחין בהתמקדות שלנו בדברים אחרים ובצליל הייחודי שמתגבש. זה קשור, כמובן, גם להרכב הכלים. אני מנסה להגיד שתמיד יש מקום לעוד משהו, וזה מורגש כבר עכשיו. "ההוויה האנושית היא הוויה של חסר" – ככל שאתה מנסה יותר למלא אותו, וכו'.

העתיד של "In camera XV" תלוי אך ורק במידת ההחמרה של המצב החברתי, הכלכלי והלאומי. כרגע האיום על האפשרות לעשות בארץ מוזיקה הוא סדר היום הפוליטי: מוזיקה היא לא חלק ממנו. זאת הסיבה לכך שקשה מאוד לפעול פה כמוזיקאי.

תמיד יש סיבות טקטיות, נקודתיות, לקושי להיכנס לסדרת קונצרטים כזו או אחרת, אבל הסיבה האסטרטגית היא שסדרי העדיפויות פה מעוותים ברמה הלאומית. בכל מקרה אני מדמיינת אותנו מנגנים באינספור קונצרטים ברחבי הארץ – לאו דווקא כאלה שמזוהים עם מוזיקה עתיקה – ומשמחים אנשים.

הקונצרט "היום הראשון של 1,600" יתקיים באולם קלרמונט (אונ' ת"א) ב-23.1. אל חברי "In Camera XV" יצטרפו הזמרות שחר לביא, מאיה בקשטנסקי ומאיה עמיר, הזמרים כפיר לוי ונעם מור, ונגן הקונטרבס אלברטו פרננדז.