(לא) בקצב של מוצרט

רשמים וחוויות מהחזרה הגנרלית של "דון ג'ובני" באונ' ת"א: הרבה כוונות טובות, מימוש חלקי, ורווח עצום בדמות מפגש ראשון ומרגש עם קולות מבטיחים / עמיר קדרון, 15.6.12

לקראת סיום שנת הלימודים, ובדומה לשנים עברו, ביה"ס למוזיקה של אונ' ת"א מעלה הפקת אופרה מלאה. הפעם נפל הפור על דון ג'ובני, ובהתאם לבית הגידול האקדמי – התוצאה "סטודנטיאלית" על כל הטוב והפחות טוב המשתמע מכך: מחד, יש הכרח במקצה שיפורים על מנת שההפקה תצדיק את עצמה; מאידך, ניכר כי העושים במלאכה – בעיקר הסולנים – יוצאים מגדרם ובהחלט מגויסים למטרה בכל מאודם. התלהבות כזו אינה תמיד נוכחת בהפקות "אמיתיות", וחבל שכך.

גורם ההפתעה בהפקה הוא ההחלטה לבצע את האופרה עם תזמורת מלאה. אשתקד, למשל, לוותה הצגת "האלמנה העליזה" בפסנתר בלבד; לפני שנתיים עובדה "כך עושות כולן" להרכב ובו כ-10 נגנים. עם כל הכבוד לשאפתנות ולרצון להעלות הפקה ברמה גבוהה, התוצאה מוכיחה כי הפעם כיוונו באקדמיה גבוה ורחוק מדי. עדיף היה להצטנע ולהסתפק בפסנתר – ואין בכך משום חיסרון או פחיתות כבוד, כפי שהוכיחה הפקת האופרה של המוסד המקביל בי-ם.

אין להסיק מהאמור לעיל כי חסרים בביה"ס למוזיקה נגנים טובים: אדרבא, הרי רק לאחרונה הופיעה תזמורת האקדמיה בקונצרט אחר וניגנה באורח מצוין. מה ההסבר, אפוא, לביצוע הבינוני שהעניקה התזמורת? את השאלה יש להפנות, מן הסתם, למנצח – הפרופ' זאב דורמן, שהתקשה להשתלט על נגניו ולתאם בין חטיבות הכלים. ואם בתזמורת שורר אי סדר, כיצד ניתן לצפות מהזמרים שימצאו את מקומם בסבך? דורמן, על כל פנים, עצר בנקודה מסוימת כדי לנזוף בהם ולהסביר שמוצרט אינו ורדי או פוצ'יני, על כן עליהם לעמוד בקצב.

את הדיון על ההבדל בין שירת מוצרט למלחינים אחרים מוטב להשאיר ליודעי ח"ן שבין כתלי האקדמיה; באשר לקצב, מקור בהפקה מוסר כי לאורך תקופת החזרות שינה דורמן תדיר את הטמפי, על כן – שוב – אין לבוא בטענות כלפי הזמרים. בהופעה שאליה מתייחסות שורות אלה, אצה לדורמן הדרך והוא ביכר טמפי נמרצים שמדי פעם הכשילו את הסולנים, ולחילופין פגמו בקטעים שהמתינות יאה להם, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא הטריו "Protegga il giusto cielo".

נקודת האור של ההפקה היא הזמרים. אמנם רמת השירה אינה אחידה, אך זה מובן ונובע ממידה משתנה של ניסיון ושל בשלות קולית. יאיר פולישוק מצוין בתפקיד הראשי, והוא היחיד שהצליח להישמע בבירור ובאופן עקבי מבעד לצליל התזמורת הרם מדי. לאחר מעקב בן כמה שנים אחר הזמר (אדונים ומשרתים, סולני באך, הזמרת הקירחת), נעים לדווח שקולו ממשיך להתפתח, ולצידו גם המוזיקליות, כישרון המשחק והכריזמה הבימתית.

שירתו של נועם מור (לפורלו) מהוססת מעט ומופנמת, אם כי הוא מצליח לפצות על כך במידת מה בזכות משחקו, וכך יוצר דמות שובת לב בגמלוניותה; הופעתו של פיליפו צֶ'לוצה (מאזטו) דומה בפער שבין השירה למשחק.

יוסף ארידן (גורו מצוין העונה בבטרפליי) מפליא לשיר את דון אוטאביו. ביצועו הרגיש והיפהפה לארייה "Il mio tesoro" מעורר צער על ההחלטה להשמיט מההפקה את "Dalla sua pace".

את דונה אנה שרה לירי שמואל, העושה כמיטב יכולתה, אך נדמה כי טרם הגיע זמנה לשיר את התפקיד. כרגע מרוכזים היופי, העוצמה והברק בפסגת המנעד, ומובן שאלו נכסים הכרחיים שלא יסולאו בפז – אך לא די בהם: הזמרת התקשתה לשרטט כהלכה את הרצ'יטטיב "Era già alquanto avanzata la notte" ואת הקולורטורות בחלק השני של "Non mi dir". לעומת זאת, שירתה היתה נוקבת וספוגת להט בארייה "Or sai chi l'onore", ובכך רמזה כי עם הבשלת קולה, תוכל להתמודד עם התפקיד ביתר הצלחה.

מעיין גולדנפלד נהדרת בתפקיד צרלינה, ומשלבת חן ודעתנות בהופעה מנצחת. תגלית מרהיבה לא פחות היא טל ברגמן, שגונבת את ההצגה כדונה אלווירה עצבנית במיוחד, עם קול מבריק שמומלץ לעקוב אחר מעלליו. תגלית אחרונה, חביבה ומדהימה: דניאל מילר, באס צעיר שאינו מתאים ויזואלית לגלם את הקומנדטורה, אבל קולו מעורר השתאות. קשה להאמין שהזמר רק בן 18, ולאור איכות הקול כעת, מי מסוגל לדמיין לאן יגיע?

מחמאות מגיעות גם למקהלה, שנגזרה משורות המקהלה הקאמרית של ביה"ס למוזיקה. אמנם תפקידה באופרה אינו נרחב, אך במעט זה עשו הזמרים מלאכתם נאמנה, ונוכחותם הועצמה הודות לעבודה הרבה שהטילה עליהם הבמאית כשחקנים.

הבימוי של שיר גולדברג במיטבו בכל הנוגע להיבט הקומי של האופרה, וסוחט לא מעט צחוקים מהקהל. בהשוואה, תמונות מפתח דרמטיות – אלו שבהן מעורב הקומנדטורה – פחות משכנעות. נוסף על כך, יש כמה החלטות מעוררות תהיה, למשל הבחירה בשני מתלי בגדים כמוקד הפעולה במערכה א', או תנועת השולחנות התזזיתית בתמונת הירידה לשאול. יחד עם זאת, ובהתחשב בדלות החומר והאמצעים, הבימוי יצירתי ומעורר עניין. הגדולה שבמעלותיו היא הצניעות: ההבנה שישנם רגעים בו מותר וצריך למתן את ההתרחשות, ופשוט לתת למוזיקה לעשות את שלה. לפיכך מוגשות כמה מהאריות כמעט ללא תנועה או פעילות בימתית – ובכל זאת אין רגע דל.

לסיכום: עם כל הרצון הטוב וההערכה למאמץ של הנפשות הפועלות, קשה להמליץ על הפקת דון ג'ובני. בערב שלפני הבכורה ניכר בבירור כי העוגה אפויה רק למחצה, והפער בין הרצוי למצוי זועק לשמים. מי שמתעקש להסתכן, רצוי כי יבוא ללא ציפיות גבוהות. האופרה תוצג ב-21 וב-22 ביוני באולם קלרמונט שבביה"ס למוזיקה באונ' ת"א.

"דון ג'ובני" בהפקת ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באונ' ת"א, 13.6.12 (חזרה גנרלית). מנצח: פרופ' זאב דורמן. ניהול אמנותי: פרופ' תמר רחום. בימוי: שיר גולדנברג. חברי המקהלה הקאמרית והתזמורת הסימפונית של ביה"ס למוזיקה. סולנים (בסוגריים: צוות הזמרים השני): דון ג'ובני – יאיר פולישוק / (זאק נג'וֹרוֹגֶה קאריתי). לפורלו: נועם מור / (ג'אוויד סאמאדוב). דונה אנה – לירי שמואל / (סבטלנה קוסיאטובה). דונה אלווירה – טל ברגמן / (גוני כנעני). דון אוטאביו – יוסף ארידן / (קלייד צ'אמה). צרלינה – מעין גולדנפלד / (עינת ארונשטיין). מאזטו – פיליפו צ'לוצה. הקומנדטורה – דניאל מילר.