ראשי » Uncategorized » ידיים גסות

ידיים גסות

פוסטים אחרונים

In Camera XV אולם אסיא אירה ברטמן אלה וילהלם אלה וסילביצקי אליאב לביא אנסמבל המאה ה-21 אנסמבל ליריק אנסמבל מיתר אריאל טושינסקי בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה ברכה קול גוסטבו פורטה גיא פדר גלעד הראל גן-יה בן-גור אקסלרוד דויד זבה דויד שמר דורון פלורנטין דניאל אורן דניאל סטרכילביץ' האופרה הישראלית האנסמבל הקולי החדש הלן גרימו המקהלה הקאמרית המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל הפרויקט הקאמרי הישראלי הרביעיה הדורית התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל גנור יאיר פולישוק יזהר קרשון יעלה אביטל ירון רוזנטל כרמית נתן כרמן לה בוהם לה טראוויאטה לה טרוויאטה לירן קופל מוזיאון תל אביב מוזיקה נובה מיכל טל מימה מילוא מנפרד הונק משה אהרונוב נועם צור נטע היבשר נעה פרנקל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית סול גבטה סימפונט רעננה עינת ארונשטיין עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני עמית דולברג ענבר סולומון ענת צ'רני פליציה בלומנטל קארין שיפרין קובי מלכין קלייר מגנאג'י קרין הוכמן רביעיית היידן הישראלית רואי אמוץ רועי שילוח ריגולטו רפאל סקורקה שירי הרשקוביץ שלאגר שלישיית ירושלים תזמורת הבארוק ירושלים

קטגוריות

שרון רוזנר חוצה את הקוים ומגלה כי קונצרטים יכולים להיות חוויה אומללה. על ואריאציות גולדברג בביצוע אולי מוסטונן / שרון רוזנר, 17.3.12

(שרון רוזנר הוא המנהל המוזיקלי של סולני באך הישראלים. הוא גם עורך תו-עת).

כשנתבקשתי לכתוב ביקורת על הקונצרט המדובר, חשבתי כי יהיה זה אתגר מעניין, למרות שעלי להתוודות כי מראש שיערתי כי לא אצא מסופק, לאור דעותי הקדומות, אם אפשר לקרוא לזה כך, בנוגע לביצוע באך. לכך יש להוסיף את העובדה כי בתור מוזיקאי אני הולך לעתים די רחוקות לשמוע קונצרטים, כך שבשבילי היתה זו חוויה לא שגרתית.

השאלה הראשונה המתבקשת כאשר מסתכלים על קונצרט שכזה היא: אם ואריאציות גולדברג, מדוע פסנתר? ואם פסנתר, מדוע ואריאציות גולדברג? או שמא העניין כאן הוא דווקא במבצע הספציפי הזה, שעל פי חיפוש שטחי בגוגל הוא כנראה מאוד מפורסם? עושה רושם שזה מוקד הקונצרט, ולכן אתחיל במבצע, ואחזור לעניין הפסנתר בהמשך.

אני לא אשחית מילים: למן האריה הפותחת, הדבר שהכי בלט היה, לא נעים לי לומר, גסות, פשוט גסות. בתחילה חשבתי שאולי הפסנתר לא בסדר, או אולי מדובר בהגברה המוגזמת שתמיד נוקטים בה בבית האופרה (וגם על כך ארחיב בהמשך), אבל לא, זה לא היה זה, אלה היו פשוט הידיים הגסות של מוסטונן.

75 הדקות הבאות לא שינו את הרושם. באמצע היו כמה רגעים מבחילים במיוחד, בעיקר בפרקים המהירים, ולעיתים היה קשה לזהות את המוזיקה מבעד לדפיקות המרגיזות. הגישה הגסה של מוסטונן לכלי ניכרה באופן בולט במיוחד בקישוטים שכל הזמן התפלקו לו. לכל זה נוספו, כיאה לפסנתרן מדופלם, נפנופי בלורית בלתי פוסקים, הנפות ידיים תיאטרליות, וממש חרון אף בפרקים המהירים (כי באך כידוע כתב אותם מתוך סערת רגשות).

הרגל של מוסטונן על הפדאל גם היא היתה גסה, אבל זה ממש לא משהו מיוחד. כמעט כל הפסנתרנים לוקים בזה. כמו ויבראטו בכלי קשת וכלי נשיפה, השימוש בפדאל הוא המונוסודיום גלוטומט של הנגינה בפסנתר: הוא תמיד נמצא שם, גם אם לא מרגישים, ותמיד במינון יתר וללא אבחנה. כתוצאה מכך, הכל נשמע אותו דבר: מן בליל צליל דיסוננטי וחסר צורה.

ואם כבר מדברים על בליל של צליל, בוא נאמר גם כמה מילים על האולם. בבית האופרה כידוע משתמשים בהגברה באופן שאמור לתקן את הליקויים האקוסטיים של האולם, וזהו נוהג שנכנס יותר ויותר לשימוש בעוד אולמות בארץ. מעבר לשאלה המתבקשת – מתי לעזאזל כבר תשכילו לבנות אולם עם אקוסטיקה נורמלית כדי שלא תזדקקו לאמצעים הגסים האלה – עולות שאלות אחרות: למה בכלל הכל צריך להשמע אותו דבר? מדוע פסנתר בודד צריך להישמע כאילו היה תזמורת שלמה? למה אם אני יושב בשורה האחרונה, אני צריך לחוות את הצליל כאילו אני ממש קרוב לפסנתר?

אולי זה דווקא דבר מעניין שלכל אחד בקהל תהיה חווייה צלילית מעט שונה בהתאם למקום מושבו באולם. גם עצם זה שהצליל לא מגיע מהפסנתר, אלא מהרמקולים שבצדי הבמה, גרם לי לתחושה קצת מוזרה, איזושהיא צרימה בין האזניים לעיניים.

ועוד דבר צורם בנוגע לאולם: זה קצת עצוב לשמוע מוזיקה בעלת טבע כל כך אינטימי, מתפזרת לכל עבר באולם כל כך גדול. הרגשתי מאוד מוזר ולא נעים לשבת באולם המוחשך, כאשר באמצע הבמה הגדולה מדי עומד לו בודד וגלמוד פסנתר כנף. הבמה עצמה בלטה בכיעורה כרקע לפסנתר היפה, ואת המסך השחור שמאחוריו קישטו שתי "נגיעות" אור קיצ'יות, ששיוו לאירוע איזשהו נופך  של הופעה במועדון סטנד אפ.

אבל בואו נחזור לרגע לעניין הפסנתר ובאך. פסנתרנים רבים שמנגנים באך, ומוסטונן ביניהם יאמרו: "נכון, זה לא נכתב לפסנתר, אבל אני בטוח שאילו באך היה מכיר את הפסנתר המודרני, הוא בודאי היה מעדיף אותו על פני הצ'מבלו." הגישה הזו נובעת מתוך האמונה כי תולדות המוזיקה הן בעצם היסטוריה של אבולוציה – מכלים פרימיטיביים ומוגבלים לכלים יותר משוכללים, יותר מעודנים, עם יותר "אפשרויות" (אפשרויות למה, לעזאזל?)

אבל הנה, דווקא ביצירה כמו ואריאציות גולדברג, הפסנתר יוצא וידו על התחתונה. לצ'מבלו, למרות שאין לו טווח דינמי כמו לפסנתר, ואין לו את הפדאל (ה-sine qua non של הפסנתר), יש דברים אחרים: ארטיקולציה עשירה הרבה יותר (בידיים הנכונות), אינספור אפשרויות של טמפרמנט לא מושווה, שנותנות עושר הרמוני ומנעד הרבה יותר רחב של דיסוננס וקונסוננס, בניגוד לטמפרמנט המושווה של הפסנתר. לצ'מבלו יש גם 2 או 3 סטים של מיתרים, שנותנים בשילובים שונים עד 5 או 6 גווני צליל שונים. כיצד אפשר לקרוא לזה מוגבל?

ככלל הראיה של ביצוע היסטורי על כלים היסטוריים כהגבלה (כפי שאומר מוסטונן עצמו בראיון להארץ), היא ראיה שגויה שמעידה דווקא על הפוסלים במוּמם. להיפך, הביצוע ההיסטורי פותח לנו דרכים חדשות להבין את המוזיקה של פעם, מאפשר לנו להסיר את כל השכבות המיותרות של הרגלים ומוסכמות שמפרידות בינינו למוזיקה של פעם.

הרי אם באך כתב את ואריאציות גולדברג לצ'מבלו (ועל כך אין עוררין), אז כנראה שהיה לו רעיון מאוד מסויים לגבי איך זה אמור להישמע. אם באך לא כתב piano ו-forte במוזיקה, אז החשיבה שלו (ושל כל המוזיקאים האחרים בני תקופתו) לגבי "דינמיקה" היתה כנראה אחרת מזו של זמננו. אם כך, מה יכול להציע למוזיקה הזו הפסנתר, שהיתרון היחיד שלו על הצ'מבלו הוא הטווח הדינמי שלו?

אם אתם חושבים שלנגן באך על פסנתר זה ממש אחלה וממש לעניין, מה הייתם אומרים על הרעיון של לבצע סונטות של בטהובן על צ'מבלו? מישהו היה מתייחס לזה ברצינות? למה לא? אהה, נכון, זה כלי יותר פרימיטיבי…

על כל הדברים האלה חשבתי במהלך הקונצרט, כי האמת – לא היה משהו אחר לעסוק בו. לא הרגשתי שלמוסטונן יש משהו מיוחד לומר עם המוזיקה הזו. היה ברור לי שהוא ממש לא מבין את הכתיבה של באך, וגם שבתור פסנתרן, נו, אין לו משהו מיוחד להציע.

הגיע הסוף המיוחל, ועל רקע השקט שאחרי הצליל האחרון נשמעו עוד שיעולים אחרונים. אחר כך בא הרעם המוכר והצפוי: הקהל  יצא מגדרו. הרי הפסנתרן נורא מפורסם, והיצירה נורא מפורסמת. היה זה ביצוע למופת, פשוט להתרגש.

אולי מוסטונן מבצע את ואריאציות גולדברג, בית האופרה, תל אביב, 17/3/2012.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: