אנסמבל המאה העשרים ואחת פוצח בקונצרט מודרני לעילא באולם אסיא, באגף החדש של מוזיאון תל אביב. התחושות לגבי הקונצרט והאולם עצמו – מעורבות / חגי אברבוך, 7.11.11
נגן הקלרנית ארנסטו מולינארי עמד בגבורה בשתי היצירות של המלחין הבריטי בריאן פרניהו (Ferneyhough), האחת לקלרנית ואנסמבל קטן ("נפילתו של איקרוס") והשנייה לקלרנית בס סולו ("אטיוד של זמן ותנועה מס' 1"). שתי היצירות מציגות תפקידם קשים ביותר. השנייה, במיוחד, מכילה רצפים ארוכים של נגינה מהירה ללא כל עצירת נשימה, ואכן נחווית כאטיוד קיצוני. אחרי זמן מה זה קצת מתחיל לייגע את האוזן. לקראת השליש האחרון המלחין כמו נזכר לעצור, להיכנס לאיזו הפוגה, ואז ממשיך לריצה הבלתי פוסקת, שדועכת לבסוף לפיאנו פיאניסימו, אך כמו ממשיכה אל החלל הריק.
פרניהו אולי שייך לאיזו אסכולת 'מורכבות חדשה', ששואפת לחדש בתחום האוונגרד מבלי לעשות הנחות למאזין או למבצע, אבל בינתיים התחושה היא שכבר שמענו דברים כאלה. 'נפילתו של איקרוס' אפקטיבית יותר, והצבעוניות של האנסמבל תורמת לעניין, אבל גם כאן, יש איזה צורך בהשטחה, באובייקטיביזציה של הדרמה, והתוצאה היא חוויה אינטלקטואלית יותר מאשר רגשית, וגם היא קצת פשטנית: שברים זעירים שמושלכים במהירות בין הכלים – פחות בתחושת קונטרפונקט מרובד ויותר כמו קו רץ אחד, שמשנה גוונים תדיר. רגע סולני ארוך של הקלרנית לקראת הסוף, בעל יופי מלודי רב, מגיע קצת מאוחר מדי. המלחין עצמו (יליד 1943), עדיין שנוי במחלוקת במולדתו (כך מסתבר מן התוכנייה), אך ביבשת עצמה ההערכה אליו הולכת וגוברת. כדאי אולי שיביאו עוד יצירות משלו, אולי מוצלחות יותר, אולי אותו "שיר החלום של קסנדרה" שבעקבותיו החל למשוך תשומת לב בשנות ה-70, כי כרגע סוד תהילתו נותר עלום בעיניי. הביאוהו ונדעהו.
שתי היצירות היותר נגישות בקונצרט נחו בתחילתו ובסופו. מלבד הפרק האחרון, הבנאלי-עד-מרגיז, יצירתו של צבי אבני משנת 1968, "חמש פנטומימות", נותרה אפקטיבית. היא מגיבה לחמישה ציורים מפורסמים של חמישה ציירים שונים, ואם התגובות לפעמים קצת מובנות מאליהן (אלמנטים של תיפוף מלחמה ב-'גרניקה', או 'תקתוקי שעון' כתגובה לשעונים הנוזלים המפורסמים של דאלי) התוצאה בכל זאת מלבבת ולעתים מרגשת. זו יצירה שקופה מאוד למאזין. ציטוטים מיותרים מוואלסים של שטראוס וקצת 'דיאס אירה' די מחרבים את הפרק האחרון, והוא היחיד שבו מורגשת התיישנות משמעותית של היצירה.
יצירתו של ג'ון אדמס, "בנה של הסימפוניה הקאמרית" חתמה קונצרט שכולו יצירות תובעניות, וירטואוזיות, חסרות מנוח. מיומנותו של אדמס כמלחין אופרות ניכרת כאן. הדרמה במוסיקה סוחפת, והפרק השני, האיטי, פשוט יפהפה, בייחוד כאשר המלודיה הפשוטה והנינוחה שהופיעה בתחילתו חוזרת על רקע ליווי מהיר, שכמו דוחק בה, מתנגש בה, אך למעשה מוסיף לה טראגיות ועוצמה. זה מינימליזם במיטבו.
אנסמבל המאה העשרים ואחת, בניצוח ז'ולט נאז', עמדו בגבורה ובהצלחה ביצירות הקשות שבחרו לבצע. פחות יכלו להתמודד עם האקוסטיקה היבשה עד אימה של אולם אסיא – לא יאומן עד כמה מתכתי נשמע הכול במרחב החמים-לעין של אולם זה, וכמה נורא שבמהלך קונצרט מתעוררים במאזין געגועים לאולם רקאנטי שנמצא ממש בסמוך – שלא לדבר על הרהורי כפירה על האקוסטיקה המופלאה של 'התיבה'. בקרוב נדע מה יעשה החלל הספציפי הזה למלחינים 'חמים' יותר, צ'ייקובסקי ושוסטקוביץ', לדוגמא, שיצירותיהם יבוצעו באולם אסיא ביום שלישי הקרוב.
"תגליות" – חוויות מוסיקליות בנות זמננו. אנסמבל המאה העשרים ואחת, 5.11.11. מנצח: ז'ולט נאג', ארנסטו מולינארי- קלרנית.
Tav-Et.Archive 