ראשי » Uncategorized » המתרוצץ והנינוח במאה ה-21

המתרוצץ והנינוח במאה ה-21

פוסטים אחרונים

In Camera XV אולם אסיא אירה ברטמן אלה וילהלם אלה וסילביצקי אליאב לביא אנסמבל המאה ה-21 אנסמבל ליריק אנסמבל מיתר אריאל טושינסקי בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה ברכה קול גוסטבו פורטה גיא פדר גלעד הראל גן-יה בן-גור אקסלרוד דויד זבה דויד שמר דורון פלורנטין דניאל אורן דניאל סטרכילביץ' האופרה הישראלית האנסמבל הקולי החדש הלן גרימו המקהלה הקאמרית המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל הפרויקט הקאמרי הישראלי הרביעיה הדורית התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל גנור יאיר פולישוק יזהר קרשון יעלה אביטל ירון רוזנטל כרמית נתן כרמן לה בוהם לה טראוויאטה לה טרוויאטה לירן קופל מוזיאון תל אביב מוזיקה נובה מיכל טל מימה מילוא מנפרד הונק משה אהרונוב נועם צור נטע היבשר נעה פרנקל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית סול גבטה סימפונט רעננה עינת ארונשטיין עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני עמית דולברג ענבר סולומון ענת צ'רני פליציה בלומנטל קארין שיפרין קובי מלכין קלייר מגנאג'י קרין הוכמן רביעיית היידן הישראלית רואי אמוץ רועי שילוח ריגולטו רפאל סקורקה שירי הרשקוביץ שלאגר שלישיית ירושלים תזמורת הבארוק ירושלים

קטגוריות

אנסמבל המאה העשרים ואחת פוצח בקונצרט מודרני לעילא באולם אסיא, באגף החדש של מוזיאון תל אביב. התחושות לגבי הקונצרט והאולם עצמו – מעורבות / חגי אברבוך, 7.11.11

נגן הקלרנית ארנסטו מולינארי עמד בגבורה בשתי היצירות של המלחין הבריטי בריאן פרניהו (Ferneyhough), האחת לקלרנית ואנסמבל קטן ("נפילתו של איקרוס") והשנייה לקלרנית בס סולו ("אטיוד של זמן ותנועה מס' 1"). שתי היצירות מציגות תפקידם קשים ביותר. השנייה, במיוחד, מכילה רצפים ארוכים של נגינה מהירה ללא כל עצירת נשימה, ואכן נחווית כאטיוד קיצוני. אחרי זמן מה זה קצת מתחיל לייגע את האוזן. לקראת השליש האחרון המלחין כמו נזכר לעצור, להיכנס לאיזו הפוגה, ואז ממשיך לריצה הבלתי פוסקת, שדועכת לבסוף לפיאנו פיאניסימו, אך כמו ממשיכה אל החלל הריק.

פרניהו אולי שייך לאיזו אסכולת 'מורכבות חדשה', ששואפת לחדש בתחום האוונגרד מבלי לעשות הנחות למאזין או למבצע, אבל בינתיים התחושה היא שכבר שמענו דברים כאלה. 'נפילתו של איקרוס' אפקטיבית יותר, והצבעוניות של האנסמבל תורמת לעניין, אבל גם כאן, יש איזה צורך בהשטחה, באובייקטיביזציה של הדרמה, והתוצאה היא חוויה אינטלקטואלית יותר מאשר רגשית, וגם היא קצת פשטנית: שברים זעירים שמושלכים במהירות בין הכלים – פחות בתחושת קונטרפונקט מרובד ויותר כמו קו רץ אחד, שמשנה גוונים תדיר. רגע סולני ארוך של הקלרנית לקראת הסוף, בעל יופי מלודי רב, מגיע קצת מאוחר מדי. המלחין עצמו (יליד 1943), עדיין שנוי במחלוקת במולדתו (כך מסתבר מן התוכנייה), אך ביבשת עצמה ההערכה אליו הולכת וגוברת. כדאי אולי שיביאו עוד יצירות משלו, אולי מוצלחות יותר, אולי אותו "שיר החלום של קסנדרה" שבעקבותיו החל למשוך תשומת לב בשנות ה-70, כי כרגע סוד תהילתו נותר עלום בעיניי. הביאוהו ונדעהו.

שתי היצירות היותר נגישות בקונצרט נחו בתחילתו ובסופו. מלבד הפרק האחרון, הבנאלי-עד-מרגיז, יצירתו של צבי אבני משנת 1968, "חמש פנטומימות", נותרה אפקטיבית. היא מגיבה לחמישה ציורים מפורסמים של חמישה ציירים שונים, ואם התגובות  לפעמים קצת מובנות מאליהן (אלמנטים של תיפוף מלחמה ב-'גרניקה', או 'תקתוקי שעון' כתגובה לשעונים הנוזלים המפורסמים של דאלי) התוצאה בכל זאת מלבבת ולעתים מרגשת. זו יצירה שקופה מאוד למאזין. ציטוטים מיותרים מוואלסים של שטראוס וקצת 'דיאס אירה' די מחרבים את הפרק האחרון, והוא היחיד שבו מורגשת התיישנות משמעותית של היצירה.

יצירתו של ג'ון אדמס, "בנה של הסימפוניה הקאמרית" חתמה קונצרט שכולו יצירות תובעניות, וירטואוזיות, חסרות מנוח. מיומנותו של אדמס כמלחין אופרות ניכרת כאן. הדרמה במוסיקה סוחפת, והפרק השני, האיטי, פשוט יפהפה, בייחוד כאשר המלודיה הפשוטה והנינוחה שהופיעה בתחילתו חוזרת על רקע ליווי מהיר, שכמו דוחק בה, מתנגש בה, אך למעשה מוסיף לה טראגיות ועוצמה. זה מינימליזם במיטבו.

אנסמבל המאה העשרים ואחת, בניצוח ז'ולט נאז', עמדו בגבורה ובהצלחה ביצירות הקשות שבחרו לבצע. פחות יכלו להתמודד עם האקוסטיקה היבשה עד אימה של אולם אסיא – לא יאומן עד כמה מתכתי נשמע הכול במרחב החמים-לעין של אולם זה, וכמה נורא שבמהלך קונצרט מתעוררים במאזין געגועים לאולם רקאנטי שנמצא ממש בסמוך – שלא לדבר על הרהורי כפירה על האקוסטיקה המופלאה של 'התיבה'. בקרוב נדע מה יעשה החלל הספציפי הזה למלחינים 'חמים' יותר, צ'ייקובסקי ושוסטקוביץ', לדוגמא, שיצירותיהם יבוצעו באולם אסיא ביום שלישי הקרוב.

"תגליות" – חוויות מוסיקליות בנות זמננו. אנסמבל המאה העשרים ואחת, 5.11.11. מנצח: ז'ולט נאג', ארנסטו מולינארי- קלרנית.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: