האדרת נשים

כגודל הציפיות – גודל ההנאה, ואף למעלה מכך: רשמים מרסיטל לקול ולפסנתר בסימן נשים במוזיקה / עמיר קדרון, 15.12.11

המופע "קונצרט ללא הפסקה" (פליציה בלומנטל, 14.12) של הזמרת קארין שיפרין והפסנתרנית יעל מנור, נפתח בארבעה שירים ללא מלים מאת מנדלסון. לנגינה רבת הדקויות נלווה בהמשך הסבר אשר הוביל להצגת הקונספט של התוכנית: יש הטוענים כי מקור ההשראה לשירים הנ"ל נמצא ביצירות דומות שכתבה אחות המלחין. פאני מנדלסון היתה מלחינה מצוינת בזכות עצמה, אך כנשים רבות אחרות, שאיפותיה המוזיקליות דוכאו, והיא הגבילה את פועלה המוזיקלי למסגרת הביתית. הרסיטל של שיפרין ומנור אמנם לא כלל משיריה, וחבל, ועם זאת העלה על נס את הנשיות במוזיקה כפי שהיא מתבטאת בפורמט הקאמרי של קול ופסנתר – בין היתר ביצירות של מלחינות שונות.

דוגמה אחרת לדיכוי מוזיקלי היא אלמה מאהלר, ששניים משיריה (Laue Sommernacht; Die Stille Stadt) הוגשו בשילוב מפתה של נגינה מעודנת ושירה רוויה בלהט מאופק. אחריהם נכונה לקהל עסקת חבילה אמנותית מרתקת: גרסה כפולה לשיר "Du bist die ruh". ראשית, המקור של שוברט, ואז הטרנסקריפציה שערך ליסט לפסנתר. מנור שוב היפנטה את הקהל במגע מופנם-אך-עוצמתי, וכך גם בטרנסקריפציה לשיר "גרטשן ליד הכישור".

מגע הזהב

בלב התוכנית שולבו שני קטעים שהציגו את המיטב שבאומנותה של שיפרין. אין הכוונה ליפי הקול, גם לא לעוצמתו, לעושר גווניו או להפקה הקולית המיומנת. הערך המוסף של הזמרת הוא יכולתה להפיח רוח חיים חדשה בכל קטע, וליישם – באמצעות כישרון תיאטרלי מובנה – את ההוראה הבסיסית של האופרה: Dramma per Musica. כך יצקה שיפרין לסֶגידייה המפורסמת והשחוקה מ"כרמן" יותר משמץ של פתיינות קברטית מרעננת; ובאריית המכתב מ"ורתר" של מאסֶנֶה עיצבה באמינות נוגעת ללב את קשת הרגשות הרחבה המתארת את משבר הגיבורה.

יצירה אחת שאין לעבור עליה לסדר היום היתה "השיר שלי" (לפסנתר) מאת המלחין הסיני העכשווי בְּרייט שֶׁנג. במידה מסוימת יש בה הד לשירים ללא מלים שפתחו את הרסיטל: זהו קובץ בן ארבעה פרקים, שרעיונותיו מבוססים על שירי עם מילדותו של המלחין. המוזיקה לרוב מלודית ולירית, נוגעת גם בדיסוננס – ובכל מקרה רגישה ועמוקת הבעה. זאת, בצירוף הביצוע המרהיב של מנור, עזרו לקהל (שנדמה כי כלל בעיקר את קרובי האמניות ולאו דווקא שוחרי מוזיקה) להתגבר על משוכת המודרנה.

פה יש לעצור ולהרחיב בעניינה של יעל מנור. כידוע, מרכז פליציה השתדרג העונה בפסנתר סטיינוויי חדש. מן הסתם, יימצאו פסנתרנים שברוב התלהבותם מאיכות הכלי ישכחו כי החלל צנוע ואינטימי, ואין צורך או טעם להרעיד את אמות סיפיו. מנור אינה כזו: מגעה בקלידים גזור על פי מידה; היא משתמשת בדיוק בעוצמה הנדרשת ולעולם לא נגררת להתלהמות ריקנית; נגינתה היא מופת של טעם טוב; היא פסנתרנית-ליווי נדירה ברגישותה וכן סולנית נפלאה.

מכל האמור אין להסיק כי נגינתה "לוקה בנשיות", אם מותר להתבטא כך. אדרבא, יש בה איזו שריריות צנומה וצנועה שכוחה מתגלה בהדרגה. פסנתרן נטול אישיות ואמירה, גם אם מוכשר טכנית, לעולם לא היה מצליח לחלוק את הבמה עם כריזמת הר הגעש של שיפרין; מנור פועלת איתה בסימביוזה מעוררת קנאה.

הקונצרט הסתיים ב"הָבָּנֶרה" שהלחינה הזמרת פולין ויארדו, מהדיוות הבולטות של המאה ה-19. מדובר בשעטנז מוזר, המתחיל בנימה ספרדית כמו-עממית והופך לאריית בֶּל-קאנטו מצועצעת לטקסט צרפתי. שיפרין התענגה בגלוי על תצוגת התכלית חסרת הבושה הזו, ולשלל הכישורים שהוצגו לאורך הערב נוספה טכניקת קולורטורה נאה.

קלות הדעת המידבקת הרקיעה שחקים בהדרן שעורר רעמי צחוק: "Ah! quel dîner" ("לה פֶּריקול", אופנבך), בנוסח עברי מפתיע ובמפגן מבריק של משחק קומי; אחריו הערב ננעל באופן סופי בהדרן שני ומתבקש: ה"הבנרה" מ"כרמן".

סיכום בנימה אישית: כתבה זו לא תוכננה מראש, אך מכיוון שההופעה היתה כ"כ מגוונת בתוכן ומהנה בביצוע, התעורר הכרח לחלוק את החוויה במרחב הווירטואלי. ראשית, כדי להמליץ על הופעותיה הקרובות של קארין שיפרין, אשר בין ה-29.12 ל-5.1 תשיר קנטטה (אריאדנה בנקסוס) ושירים אנגליים מאת היידן עם אנסמבל פניקס. שנית, כדי לומר משהו חשוב, לשם שינוי: במסגרת תוכניתם להפוך את החיים כאן לגיהנום עלי אדמות, פועלים יהודוני החושך לקרב את היום בו שירתה של שיפרין תיאסר על-פי חוק. אסור לנו לתת לזה יד. הצטרפו למאבק!