נוף התרבות המקומי הועשר העונה במיזמי שידור הפקות מהמטרופוליטן לסינמטק י-ם ומהקובנט גרדן לאולמות קולנוע בי-ם, ת"א וחיפה. בכך מצטרפת ישראל לרשימת תפוצה של ארצות מרחבי העולם, הנהנות מצפיה ישירה בתכנים שבאופן אחר אינם נגישים לנתח משמעותי מקהל שוחרי התרבות.

אם לחזור ולמקד את המבט בשוק המקומי, אין להתעלם מהעובדה שהשידורים מתקיימים רק בערים הגדולות, כך שהבשורה עדיין שמורה בעיקרה לקהל שגם קודם למיזם "הואשם" בהתפנקות מתוקף היותו קרוב לצלחת. על כך יש להוסיף כי למרות הידיעה שהדברים מוקרנים בזמן אמת מצידו האחר של העולם, אין השידורים מהווים תחליף להתרגשות ממופע "אמיתי", כזה הקורם עור וגידים לנגד עיני הקהל.

חווית הצפיה בהפקת "ריגולטו", שהוקרנה מהקובנט גרדן (17.4), מדגימה בצורה פשוטה וברורה את שני צידי המטבע. הערב החל ברגל שמאל וכמעט בעיכוב בשל כפילויות כרטיסים – בעיה שנפתרה עד מהרה, אך ורק הודות למיעוט הקהל (בהערכה גסה, האולם היה מלא למחצה).

במהלך המערכה הראשונה חלו שיבושים מתסכלים בהקרנה: השידור נותק או שנחמס על-ידי פרסומות שהוקרנו עליו, ומשחזר לתלם, נדמה כי חלה ירידה בטיב הצליל. כמו כן, לאורך כל האופרה היה שטח התמונה קטן מדי ביחס לגודל המסך. אולי תקלות מעין אלו קבילות ונסבלות כאשר מדובר בסרט "רגיל", אך ההתייחסות שונה בנוגע להקרנה חד-פעמית שעלות כרטיסיה גבוהה פי כמה וכמה.

באשר להפקה עצמה, כאן אפשר רק להלל ולשבח: המנצח ג'ון אליוט גרדינר הוביל את הצוות המוזיקלי בתנופה ובביטחון, ויחד העניקו ביצוע ללא רבב. האיזון בין התזמורת לקולות – ככל שניתן לשפוט – נשמר בקפידה; הסולנים טובים אחד-אחד, ובראשם אלו המגלמים את שלוש הדמויות המרכזיות: יקתרינה סיוּרינה, על אף שקולה "עובר" פחות טוב את פריזמת השידור, היא ג'ילדה נוגעת ללב בתמימותה ובעוצמת אהבתה. לעתים קרובות מדי נחמסת הארייה המפורסמת "caro nome" – בין אם בהצגות או ברסיטלים – והופכת לתצוגת תכלית נבובה של קולורטורות. סיורינה, לעומת זאת, הדגימה בה מהו רגש אמיתי.

הטנור ויטוריו גריגולו, ששר את הדוכס גם עם הפילהרמונית בקיץ שעבר, מתאים לתפקידו ככפפה ליד: הופעתו המצודדת וקולו המתוק והזוהר מאלצים את המאזין ליפול שבי בקסמיו, למרות אופיה הנלוז של דמותו.

דימיטרי פְּלאטאניאס הוא ריגולטו רב-פנים כנדרש, והתעלה על עצמו בתחנוניו בפני אנשי החצר במערכה ב' (Ebben, piango) ולא פחות מכך במונולוג "Pari siamo" במערכה א'. רגע השיא של האופרה, אולי, היה הדואט שלו עם סיורינה "Parla, siam soli" לקראת סוף מערכה ב'.

גם בהיבט הוויזואלי ניתן לרוות אך נחת מההפקה: הבימוי של דייויד מקוויקר, מבלי להמציא מחדש ובכוח את הגלגל, מכריח את הקהל להתנער מהקלות הבלתי נסבלת בה חווה את האופרה עד כה. המוזיקה הקליטה והפתיינית לא תוכל עוד להסוות את האכזריות, הכיעור וחוסר הצדק של העלילה. ברוח זו, למשל, מעוצבת תמונת הפתיחה כאורגיה מיוזעת, מטונפת ומסלידה. מעניין לציין כי בעוד התלבושות נתפרו בסגנון הרנסנס, התפאורה עשויה דווקא בקווים קשוחים ומודרניים בתכלית, הנשלטים ע"י חומריות מתכתית: קירות חלודים, פח גלי, פיגומים וגדרות רשת ותיל. המשחק המצוין, התנועה ותפעול הבמה מבטלים את הניגוד הצורם בסגנון.

לסיכום, גם לאחר שקלול רכיבי המשוואה, נדמה שעוד מוקדם לחרוץ דין. מחד, יש חבלי לידה בלתי מבוטלים. מאידך, החוויה המוזיקלית מסעירה, ולאופי הקולנועי של ההקרנה יש ערך מוסף שאין לחוות בצפיה ביתית או בביקור בבית האופרה. היבט זה ייבחן לעומק רב יותר באחת ההפקות הבאות – בטרפליי – אשר תוקרן בתלת-מימד.

"ריגולטו": שידור חי מבית האופרה המלכותי "קובנט גרדן", לונדון. מנצח: ג'ון אליוט גרדינר. ריגולטו: דימיטרי פְּלאטאניאס. ג'ילדה: יקתרינה סיוּרינה. הדוכס: ויטוריו גריגולו. מונטֵרונֶה: ג'נפרנקו מונטרֶסור. ספּאראפוּצ'ילֶה: מת'יו רוז. ג'ובאנה: אליזבת' סיקוֹרָה. בּוֹרסה: פבלו בֶּמש. מארוּלו: זֶ'נגז'וֹנג ז'וּ. הרוזן צ'פּראנו: ג'יהוּן קים. הרוזנת צ'פראנו: סוזנה גספר. משרתים: נייג'ל קליף, אנדריאה הייזל. מדלנה: כריסטין רייס. התזמורת והמקהלה של בית האופרה המלכותי.