כאשר יצירת מקור מקומית קורמת עור וגידים במציאות המטורפת שבה אנו חיים, אין זה דבר של מה בכך. כאשר מדובר באופרה, הרי זו סיבה למסיבה; וכאשר הנושא הוא מסעה של כל אשה בחיפוש אחר זהות ומקום, הרי שכבר אין לעבור על כך לסדר היום.

ברדנשווילי (מסע אל תום האלף) הלחין את "חווה – שם זמני" (אולם "התיבה", יפו, 16.12) לטקסטים מאת פארין אלכסנדר, יהודה אלחריזי ועמנואל הרומי, המוגשים, לצד העברית, באנגלית, גרמנית וגיאורגית. הווה אומר, אין זה ליברטו מסורתי המגולל עלילה במובן המקובל, אלא קולאז' של רעיונות ומיתוסים המתייחסים לחווה. בהתאם, גם המוזיקה נושאת אופי אקלקטי: שירת א-קאפלה, מעברים דלילי-מרקם בכלי הקשה, אריות ורצ'יטטיבים בליווי פסנתר, נגיעות קברט, מצלול אוריינטליסטי המשלב צ'מבלו עם דרבוקה ועוד כהנה וכהנה. המוזיקה לא תנעם לאוזנו של כל אחד, אך אין להתכחש לרושם העז שהיא מותירה – תוצר מיומנותו המובהקת של המלחין בכתיבה לתיאטרון.

תוכן האופרה לא תמיד נהיר במלואו – אם בשל אופיה המסוגנן של היצירה, בשל היגוי לא ברור, או בגלל חוסר איזון בין הכלים לקולות – אך המסר מובן: חווה כמשל לצורך ולקושי של נשים להתמודד עם מיניות ועצמאות בעולם פטריארכלי. נכון, אין בסוגיות אלה משום חידוש, ו"חווה" אף לא מספקת תשובות; זה לא הרעיון. יש לזכור כי באופרה כמו באופרה, העלילה לא עומדת בפני עצמה, אלא משמשת בסיס לביטוי של נפש הדמויות. חשיבותה של "חווה" טמונה בהעלאת הנושא לתודעה ע"י אריזתו בסינתזה חדשנית של מלל, מוזיקה והיבט תיאטרלי.

שלוש פנים לחווה           

חטיבתה הפותחת של האופרה מציגה את חווה, אותה שרה מירב ברנע, ושתי מלוות/בבואות: יונית שקד-גולן ורוני יעקובוביץ'. ברדנשווילי הלחין לחווה תפקיד קשה ביותר, הדורש קול דרמטי בעל מנעד רחב, רגיסטר תחתון חזק וכושר עמידה. ברנע מתמודדת עם האתגר בגבורה, והרושם המחשמל של שירתה מפצה במידה מסוימת על השימוש הנדיב מדי בוויברטו. שיא הופעתה הוא בתמונה "זהו בשר האדם […] היכן האבידה", שנכתבה בהשראה יוצאת דופן, ובוצעה באורח מרגש ומצמרר.

החלק החזק ביותר באופרה, במהלכו סינתזת האמנויות הנ"ל יוצרת קסם תיאטרלי יפהפה, הוא האפיזודה האחרונה. כאן מוצג משל אודות אשה המציעה לגבר לבחור בין חלקה התחתון לעליון. משבחר בעליון, התמסרה לו כל-כולה. קטע זה בנוי בצורה מעניינת: ראשית, מוצג הסיפור ע"י יעקובוביץ' – במשחק מצוין – במונודיאלוג תמציתי ושנון; אח"כ פורשת שקד-גולן את היריעה מחדש, בגיאורגית, באריוזו לירי ממושך. הזמרת אינה דוברת את השפה ולא מגיעה מרקע אופראי, על כן צליחתה את הקטע הקשה ראויה להערכה; זו מחווירה לעומת ההתפעמות שמעורר קולה המרהיב. מדובר באלט חם ומלטף בעל איכות מהפנטת. נפלא, פשוט נפלא!

את הפרשנות הוויזואלית לאופרה רקחו הבמאי דני ארליך (המדיום) והמעצבת מאיה מידר-מורן. שלוש החוות שלהם, לבושות בשמלות מצויצות-בלויות, נעות כאחוזות תזזית בבית בובות מצועצע ודהוי. התיאור נאמן, אך אינו ממחיש מאום מעושר הפרטים הבלתי נדלה המפאר את ההפקה: אין בה רגע דל, למרות צניעות החלל והאמצעים. עוד יש לשבח את נציגי אנסמבל המאה ה-21 (הפסנתרן גלעד ארנון, הכנריות יעל ברולסקי וקרן טננבאום והנקשן עודד גייצהאלס) על נגינתם המהוקצעת.

קשה לנבא איזה מקום תתפוס "חווה – שם זמני" בנוף התרבות המקומי. יש סביבה הילה בעייתית ובלתי נמנעת של "אופרת אוונגארד", מה שוודאי לא יועיל להפצת הבשורה. עם זאת, מדובר במעשה אמנות מרתק ומעורר מחשבה, שמשיק לסוגיה הבוערת של הדרת נשים. מן הראוי שתימצא הדרך להציג את "חווה" למעגל רחב מזה הפוקד את "התיבה".