ראשי » Posts tagged 'ריגולטו'

Tag Archives: ריגולטו

מי ישיר לנו סולו?

פערים משמעותיים ברמת הצוותים המובילים את "ריגולטו", החותמת את עונת האופרה הישראלית / עמיר קדרון, 30.6.12

הפקת "ריגולטו" החותמת בימים אלו את עונת האופרה, הוצגה בבית האופרה לראשונה לפני כ-15 שנה ושוב ב-2000 וב-2005. בסיבוב הנוכחי הופקד חידוש הבימוי בידי יוליה פבזנר ("הרוקח", "כך עושות כולן"), אשר לרוב עקבה בנאמנות אחר התוואי של דייויד פאונטני – למעט כמה מקומות. בתמונת החטיפה, למשל, ריגולטו סומם ונאזק, והתרגום המוקרן הותאם לנוסח זה. כמו כן, הודגשה נוכחות אנשי החצר ברגעי הסיום של המערכה, כשריגולטו מגלה את דבר החטיפה – מהלך שהחליש את המעמד.

שינוי אחר, משמעותי בהרבה, התחולל במערכה ג': כאשר ריגולטו עומד לגלות כי במו ידיו הביא לרצח בתו, מענגת מדלנה אוראלית את הדוכס – ולא באמצעות שירתה. מצד אחד, זה נעשה באפלה למחצה ולא באופן בוטה מדי; מצד שני, מי שיבחין בכך, חזקה עליו כי לא יוכל להתמקד בדרמה האמיתית המתרחשת מטרים ספורים משם; מצד שלישי, הצבת המין לצד המוות, מקוממת ככל שתהיה, הולמת מאד את רוח היצירה ושוללת את האפשרות להתעלם מאכזריות העלילה, למרות אריזתה המוזיקלית המפתה.

הווה אומר, פבזנר ופאונטני מטביעים חותם ניכר על הבמה והופכים את "ריגולטו" להפקת-במאי. ספק אם רעיונותיהם יפוענחו במלואם ע"י הקהל, אבל ממילא רוב עדר הבורגנים מגיע לאופרה על מנת לזמזם את האריות המפורסמות, משל היה מדובר בערב שירה בציבור. הבימוי, אם כן, נופל על עיניים ערלות, וחבל. אף כי יימצא מי שלא יבין אותו, או יבטל אותו כגחמני, הרי שיש בתפיסתו המנוכרת-מעוצבת כוח ויזואלי רב לצד גירוי למחשבה, וכאמור – במידת מה הוא מחזיר לאופרה את כבודה האבוד. לא עוד אוסף אריות יפות, אלא היתוך מושלם של דרמה ומוזיקה לכדי יצירה קודרת, מטלטלת, נטולת תקווה.

המנצח דניאל קאלֶגארי הפיק מתזמורת ראשל"צ צליל רהוט ורענן, כמוהו ראוי כי יישמע לעתים קרובות יותר בבית האופרה. יש להחמיא לתזמורת כקבוצה מגובשת, לנגינת קטעי הסולו של הצ'לו, הכינור והקרן האנגלית, וגם לשישיית הקשתנים שעלתה לבמה בתמונה הפותחת ולא היססה לתבל נגינתה בגוון עממי-צועני משעשע. המרץ המאפיין את הביצוע התזמורתי העניק לאופרה תנופה ומתח, כך שאין רגע דל. ההסתייגויות היחידות מהניצוח הן שלא לכל אורך הדרך הוקפד לאזן בין התזמורת לקולות, ושלפרקים ראוי היה להאט את הקצב לשם העצמת ההבעה.

מקהלת האופרה היתה טובה מאד אף היא, במיוחד ב-"Scorrendo uniti remota via". באשר לסולנים, התמונה מורכבת, ויש הבדלים מהותיים בין הזמרים שבנעלי הדמויות המרכזיות. כריגולטו, סטפאנו אנטונוּצ'י אינו מגיע לקרסולי קרלוס אלמאגוּאֶר. לראשון מנעד צר ועוצמה מוגבלת  וכלל לא ברור מדוע לוהק לתפקיד. השני, לעומת זאת, התברך בקול מפואר, גדול מימדים, ולו גוון שחור נפלא. ניתן להתווכח לגבי השימוש הנדיב בעוצמה, הבאה לעתים על חשבון דקויות ההבעה, אך גם כך אלמאגואר הוא הנכס העיקרי של ההפקה.

באופן דומה, מאפיל הטנור ז'אן פרנסואה בוראס על מקבילו אלכס ויסֶנס, שמלבד אי-אלו צלילים גבוהים נאים, נשמע מאד לא נינוח כדוכס. באריה הראשונה התקשה לשמור על קשר עם התזמורת, ובאופן כללי הפקת הקול לחוצה ומתאמצת, וכן אין לו די גמישות. ההיפך הוא הנכון אצל בוראס, שחרך את האולם בקולו הכריזמטי. דרושה אך תוספת קטנה של איפוק ומוזיקליות על מנת להצעיד את הופעתו הלאה, לרמת הסנסציה.

פערים קיימים גם בגיזרת הסופרן: אם בתחילה נדמה כי אדריאנה קוּצֶ'רוֹבה מבקשת ומסוגלת לעצב ג'ילדה עדינה וצנועה, הרי שעד מהרה התברר שקולה לא בנוי להתמודד עם התפקיד, משום שאין בו הזוהר והטוהר ההכרחיים. בנוסף, שירתה לא נקיה ולא מדויקת. בהשוואה, הילה בג'יו טובה לאין ערוך. הברק הזכוכיתי שמאפיין את המשלב העליון של קולה אולי לא ינעם לכל אוזן; פה ושם ניכר צורך ביותר עוצמה; אבל איפיון הדמות היה מצוין ולפרקים הופעתה ריגשה מאד. ב-"Caro nome", למשל, הצליחה הזמרת לתפוס את החבל בשני קצותיו, כלומר, להתגבר על הקשיים הטכניים מבלי להפוך את הארייה למופע קולורטורה נבוב. שיא הופעתה חל ב-"tutte le feste al tempio", קטע שעורר צמרמורת בכנות וברגש שנבעו מהשירה.

ולדימיר בראון שר את הרוצח השכיר ספאראפוּצ'ילֶה. אף שהזמן נותן אותותיו בקול, עדיין יש בו כוח ואיכות רועמת ששירתו את הזמר נאמנה. את מאדאלנה, אחותו, מגלמות באורח מאכזב ליזה קאדֶלניק ולאוּרה בריוֹלי. האחת אפרורית; לשניה קול גס ולא נעים, בלשון המעטה. מדוע לייבא מאירופה קולות לא יוצלחים כאשר יש כישרונות מקומיים שראוי לתת להם הזדמנות? איילה צימבלר ושי בלוך, החולקות שורות בודדות כג'ובאנה, הן מועמדות מתבקשות. הראשונה כבר הוכיחה יכולותיה פעם אחר פעם בבית האופרה, והדוגמה הטובה ביותר היא שירתה המצוינת כסוזוקי (בטרפליי) העונה. השניה, מהמחזור הנוכחי של האופרה-סטודיו, טרם צברה זמן במה, אך בעקבות הופעתה כשרלוט בהפקה קאמרית של "ורתר" ממש לאחרונה, כבר ניתן לקבוע בזהירות כי ביכולתה להתחרות בנקל באותם קולות מיובאים ומפוקפקים.

תיקון קל לעוול ייתכן כשתוצג הגרסה המקוצרת של ריגולטו בפארק הירקון, אז עתידה נעמה גולדמן לשיר את מדלנה. לא מזמן הוזעקה הזמרת הצעירה – גם היא משורות האופרה-סטודיו – להחליף ערב אחר ערב את הזמרות הראשיות ב"כרמן", ויש לקוות כי תצליח למנף את ההזדמנות על מנת לזרז את התקדמותה בבית האופרה ובכלל.

מבין הזמרים המגלמים את תפקידי המשנה – כולם מקומיים – חובה להזכיר גם את עודד רייך. ב"ריגולטו" יש לו תפקיד צנוע להכעיס, ואין ספק כי קול משובח זה ראוי ליותר. רייך היה טוב מאד כאלבר בהפקת "ורתר" הנ"ל, והצטיין לפני כן ב"הגננת המדומה" שהעלתה האקדמיה למוזיקה בי-ם. לפיכך מתעוררת סקרנות רבה לשמעו בתפקיד פוליפמוס, אותו הוא שר בימים אלו במסגרת "אסיס וגלתיאה" שמציגה הבארוקדה.

לא נפסיק לשיר

"ריגולטו" תוצג עד ה-14 ביולי ובזאת מסתיימת באופן רישמי עונת האופרה, אך הקהל לא נותר בידיים ריקות: במהלך חודש יולי תתקיים בקונסרבטוריון ת"א המחודש סדנת האופרה הבינלאומית. כבכל שנה, הסדנה מציעה מדי ערב כיתות אמן, קונצרטים והפקות אופרה מלאות. בין מורי הסדנה בולט הקיץ הבריטון תומס המפסון, שיגיע ארצה על מנת להופיע עם הפילהרמונית וינחה כיתת אמן במוזיאון ת"א.

השבוע האחרון של הסדנה יוקדש להפקות שלמות: אחת המסקרנות בהן היא התמונה הדרמטית "הבן האובד", יצירה מוקדמת של דביסי, שתבויים ע"י דני ארליך, שהעלה הפקה מרתקת של "המדיום" בסדנה הקודמת. כמו כן, יביים ארליך קונצרט שייוחד לתמונות מאופרות של מוצרט. באופרטה האהובה "העטלף" יופיעו, בין היתר, אלינור זון (פיורדיליג'י / כך עושות כולן), שירה רז (ססטו / חסדי טיטוס), רינת גולדמן ואיתן דרורי – שישתתף גם ב"יבגני אונייגין". בנוסף, תוצג האופרה "דיאלוגים של הכרמליטיות" (פולנק). בין הזמרים: אשלי פרואט (שונאר / לה בוהם), מאיה לחיאני (בל קנטו), עודד רייך וטל ברגמן (אלווירה / דון ג'ובני).

גם בבית האופרה המנגינה נמשכת: תזמורת ראשל"צ תופיע לקראת סוף החודש בקונצרט האחרון של הסדרה הסימפונית, ובו מיצירות רוול, גרשווין ומוסורגסקי. לאחרונה פרסמה התזמורת את תכנית העונה הבאה, שתתחלק, כרגיל, בין בית האופרה לאולם הבית של התזמורת – היכל התרבות ראשל"צ. בין אירועי העונה ואורחיה: האנסמבל הקולי החדש יצטרף לביצוע המיסה של פוצ'יני; שלישיית י-ם, שתציין 25 שנה להיווסדה, תנגן את הקונצ'רטו המשולש של בטהובן; הילה בג'יו תשיר אריות וינאיות; דן אטינגר ינצח על הסימפוניה ה-4 של צ'ייקובסקי ודניל טריפונוב ינגן את הקונצ'רטו הראשון של המלחין.

"ריגולטו", האופרה הישראלית, 28-29.6.12 (חזרות גנרליות). מנצח: דניאל קלגרי. בימוי: יוליה פבזנר בעקבות דייויד פאונטני. ריגולטו: קרלוס אלמגוור / סטפאנו אנטונוצ'י. ג'ילדה: אדריאנה קוצ'רובה / הילה בג'יו. הדוכס: ז'אן פרנסואה בוראס / אלכס ויסנס. ספרפוצ'ילה: ולדימיר בראון. מדלנה: לאורה בריולי / ליזה קדלניק. מונטרונה: נח בריגר. מרולו: יאיר גורן. בורסה: גיא מנהיים. הרוזן צ'פרנו: סורין סמיליאן. אשתו: יעל סייג / שירי הרשקוביץ. ג'ובאנה: איילה צימבלר / שי בלוך. משרת: אביגיל גורטלר / הדר עטרי. שוער: עודד רייך / אנטולי קרסיק. מקהלת האופרה והתזמורת הסימפונית ראשל"צ.

בין אופרה לקולנוע

מחד – תקלות, מאידך – ביצוע מרהיב. רשמים ומסקנות משידור "ריגולטו" מהקובנט-גרדן / עמיר קדרון, 18.4.12

נוף התרבות המקומי הועשר העונה במיזמי שידור הפקות מהמטרופוליטן לסינמטק י-ם ומהקובנט גרדן לאולמות קולנוע בי-ם, ת"א וחיפה. בכך מצטרפת ישראל לרשימת תפוצה של ארצות מרחבי העולם, הנהנות מצפיה ישירה בתכנים שבאופן אחר אינם נגישים לנתח משמעותי מקהל שוחרי התרבות.

אם לחזור ולמקד את המבט בשוק המקומי, אין להתעלם מהעובדה שהשידורים מתקיימים רק בערים הגדולות, כך שהבשורה עדיין שמורה בעיקרה לקהל שגם קודם למיזם "הואשם" בהתפנקות מתוקף היותו קרוב לצלחת. על כך יש להוסיף כי למרות הידיעה שהדברים מוקרנים בזמן אמת מצידו האחר של העולם, אין השידורים מהווים תחליף להתרגשות ממופע "אמיתי", כזה הקורם עור וגידים לנגד עיני הקהל.

חווית הצפיה בהפקת "ריגולטו", שהוקרנה מהקובנט גרדן (17.4), מדגימה בצורה פשוטה וברורה את שני צידי המטבע. הערב החל ברגל שמאל וכמעט בעיכוב בשל כפילויות כרטיסים – בעיה שנפתרה עד מהרה, אך ורק הודות למיעוט הקהל (בהערכה גסה, האולם היה מלא למחצה).

במהלך המערכה הראשונה חלו שיבושים מתסכלים בהקרנה: השידור נותק או שנחמס על-ידי פרסומות שהוקרנו עליו, ומשחזר לתלם, נדמה כי חלה ירידה בטיב הצליל. כמו כן, לאורך כל האופרה היה שטח התמונה קטן מדי ביחס לגודל המסך. אולי תקלות מעין אלו קבילות ונסבלות כאשר מדובר בסרט "רגיל", אך ההתייחסות שונה בנוגע להקרנה חד-פעמית שעלות כרטיסיה גבוהה פי כמה וכמה.

באשר להפקה עצמה, כאן אפשר רק להלל ולשבח: המנצח ג'ון אליוט גרדינר הוביל את הצוות המוזיקלי בתנופה ובביטחון, ויחד העניקו ביצוע ללא רבב. האיזון בין התזמורת לקולות – ככל שניתן לשפוט – נשמר בקפידה; הסולנים טובים אחד-אחד, ובראשם אלו המגלמים את שלוש הדמויות המרכזיות: יקתרינה סיוּרינה, על אף שקולה "עובר" פחות טוב את פריזמת השידור, היא ג'ילדה נוגעת ללב בתמימותה ובעוצמת אהבתה. לעתים קרובות מדי נחמסת הארייה המפורסמת "caro nome" – בין אם בהצגות או ברסיטלים – והופכת לתצוגת תכלית נבובה של קולורטורות. סיורינה, לעומת זאת, הדגימה בה מהו רגש אמיתי.

הטנור ויטוריו גריגולו, ששר את הדוכס גם עם הפילהרמונית בקיץ שעבר, מתאים לתפקידו ככפפה ליד: הופעתו המצודדת וקולו המתוק והזוהר מאלצים את המאזין ליפול שבי בקסמיו, למרות אופיה הנלוז של דמותו.

דימיטרי פְּלאטאניאס הוא ריגולטו רב-פנים כנדרש, והתעלה על עצמו בתחנוניו בפני אנשי החצר במערכה ב' (Ebben, piango) ולא פחות מכך במונולוג "Pari siamo" במערכה א'. רגע השיא של האופרה, אולי, היה הדואט שלו עם סיורינה "Parla, siam soli" לקראת סוף מערכה ב'.

גם בהיבט הוויזואלי ניתן לרוות אך נחת מההפקה: הבימוי של דייויד מקוויקר, מבלי להמציא מחדש ובכוח את הגלגל, מכריח את הקהל להתנער מהקלות הבלתי נסבלת בה חווה את האופרה עד כה. המוזיקה הקליטה והפתיינית לא תוכל עוד להסוות את האכזריות, הכיעור וחוסר הצדק של העלילה. ברוח זו, למשל, מעוצבת תמונת הפתיחה כאורגיה מיוזעת, מטונפת ומסלידה. מעניין לציין כי בעוד התלבושות נתפרו בסגנון הרנסנס, התפאורה עשויה דווקא בקווים קשוחים ומודרניים בתכלית, הנשלטים ע"י חומריות מתכתית: קירות חלודים, פח גלי, פיגומים וגדרות רשת ותיל. המשחק המצוין, התנועה ותפעול הבמה מבטלים את הניגוד הצורם בסגנון.

לסיכום, גם לאחר שקלול רכיבי המשוואה, נדמה שעוד מוקדם לחרוץ דין. מחד, יש חבלי לידה בלתי מבוטלים. מאידך, החוויה המוזיקלית מסעירה, ולאופי הקולנועי של ההקרנה יש ערך מוסף שאין לחוות בצפיה ביתית או בביקור בבית האופרה. היבט זה ייבחן לעומק רב יותר באחת ההפקות הבאות – בטרפליי – אשר תוקרן בתלת-מימד.

"ריגולטו": שידור חי מבית האופרה המלכותי "קובנט גרדן", לונדון. מנצח: ג'ון אליוט גרדינר. ריגולטו: דימיטרי פְּלאטאניאס. ג'ילדה: יקתרינה סיוּרינה. הדוכס: ויטוריו גריגולו. מונטֵרונֶה: ג'נפרנקו מונטרֶסור. ספּאראפוּצ'ילֶה: מת'יו רוז. ג'ובאנה: אליזבת' סיקוֹרָה. בּוֹרסה: פבלו בֶּמש. מארוּלו: זֶ'נגז'וֹנג ז'וּ. הרוזן צ'פּראנו: ג'יהוּן קים. הרוזנת צ'פראנו: סוזנה גספר. משרתים: נייג'ל קליף, אנדריאה הייזל. מדלנה: כריסטין רייס. התזמורת והמקהלה של בית האופרה המלכותי.