ראשי » Posts tagged 'רביעיית היידן הישראלית'

Tag Archives: רביעיית היידן הישראלית

סיום רומנטי

תוכנית בלתי צפויה ולא היידנית בעליל לסיום עונה ראשונה לקיומה של רביעיית היידן הישראלית. התוצאה – בחלקה מתמיהה, בחלקה מופלאה / חגי אברבוך, 8.5.12

ראשית –  שינוי קל בתוכנית – את סבטלנה סימנובסקי, שלא חשה בטוב, החליף ניצן קנטי בכינור השני. לאור זאת, קשה לדון בהתפתחות והתגבשות ההרכב, ובכל זאת לא ניתן להימנע מכך, לאור מה שאירע בחציו הראשון של הקונצרט.

הקונצ'רטו ברה מז'ור, אופ. 21 מאת ארנסט שוסון הוא יצירה מיוחדת במינה משלהי המאה ה-19. לרביעיית המיתרים מצטרפים פסנתר וכינור, לעתים כחלק מההרכב, לעיתים כסולנים, והקח-ותן המקובל בהרכב הקאמרי נעשה מורכב יותר, ומכיל לעתים אלמנטים של סונטה לפסנתר וכינור, כמעט בנפרד מן הרביעייה הגרעינית. המורכבות נעשית מרתקת אף יותר במקרה של הקונצרט הנוכחי: יאיר קלס, אביו של הכנר הראשון, אייל קלס, ממלא את תפקיד הכינור הסולני: מחד, הוא עומד פיזית מחוץ להרכב, ומאידך – מתייחס אליו, מנהל דיאלוג. אולי בתגובה לכך, ואולי כתוצאה מעבודת צוות של ההרכב (וניצן קנטי הצטרף רק בשבועיים האחרונים כמחליף), קיבלנו שוסון מאופק מן הרגיל, והדבר רק מיטיב עם יצירה סוערת זו. הצליל הסמיך מלכתחילה שלה, שיכול לייגע את האוזן, נפרש למניפת צבעים מתוחכמת ומרגשת יותר, אפילו בפרק האחרון, המעט ארוך מדי.

רון רגב היוצא מגדר הרגיל מקפיד על פסנתרנות לא שתלטנית ועל שקיפות רבה. המסתורין הרב בפרק הראשון והשלישי מקבל ביטוי מלא, הסיציליאנה קלילה ומענגת, ואפילו תחושת ה-'פורטה-ללא-הרף' שבפרק האחרון מתחלפת בבנייה הגיונית לקראת שיא. כל זה מעניק מרווח נשימה לרביעיית המיתרים ולכנר הסולן. סוף כל סוף אני יכול להגיד – לפחות לכבוד השוסון: רביעיית היידן, עם הסולנים הנוספים, הציגו צליל מגובש, מדהים אפילו. האם באמת ניתן להגיד שגם ידו של יאיר קלס בדבר? – הנגינה שלו אובייקטיבית, מרוחקת במתכוון, כמעט יבשה. לעתים קרובות הייתה תחושה מוזרה שהוא מעט נמוך מיתר הנגנים, ושסיומי הפראזות שלו מעט חדים. אך במבט מהצד נדמה שההרכב נענה לו ומכוון אליו. רגע מפעים במיוחד היה סוף הפרק השלישי – פיאנו שלא מן העולם הזה, עם תיאום מושלם בתנועת הקשת בין האב והבן המביטים זה בזה משני צידי הבמה. איזה שוסון נהדר, מפוכח, מלא ויברטו מבלי להיות סנטימנטלי. אפשר גם כך.

גוון הצ'לו של שירה מני נעשה אף יותר חם ומלא מבעבר. ניצן קנטי, בכינור השני, השתלב היטב בהרכב, אך בחלק השני, כשנדרש לרגעים סולניים, כמעט ולא נשמע. דניאל תנחלסון, מצדו, בלט במגוון רגעים יפהפיים בוויולה – הן בשוסון, והן בנגינת חמישיית הפסנתר בלה מז'ור, אופ' 81 מאת דבוז'אק, המלאה רוח חיים, אך גם רגעים מעודנים. למרבה הצער, האנסמבל עצמו כמו 'התפרק' ביצירה זו. הפסנתרן אסף זוהר, שהחליף את רון רגב לכבוד ביצוע החמישייה של דבוז'אק, היה רם ותוקפני מדי, אם כי ניסה להיות קשוב להרכב. קשה לדעת במה לתלות את האשם – כל אחד מחברי החמישייה נתן את שלו (מלבד הכינור השני, כאמור), אך התוצאה הייתה מעין התגוששות וניסיון להתגבש מחדש, שלא עלה יפה.

עם זאת, יש תקווה. במהלך הביצוע המקסים ורב ההשראה של הקונצ'רטו של שוסון הוכיחו חברי האנסמבל לאיזה צליל נהדר הם יכולים להגיע כשהם מגובשים. הביצוע הזה היה חוויה מתקנת של ממש לביצועים בומבסטיים, רגשניים ונטולי ניואנסים ליצירה זו, שנשמעו במחוזותינו בעבר. לא נותר אלא לקוות שבעונה הבאה של רביעיית היידן הישראלית, יטפסו שוב לפסגות אלה, הן ביצירות של היידן, הן ביצירות מן התקופה הרומנטית.

רביעיית היידן הישראלית מארחת, במרכז פליציה בלומנטל למוזיקה, ה-6.5: אייל קלס, כינור; ניצן קנטי, כינור; דניאל תנחלסון, ויולה; שירה מני, צ'לו; יאיר קלס, כינור; אסף זוהר, פסנתר; רון רגב, פסנתר.

1-0 להיידן

חבלי לידה לצד פוטנציאל מבטיח אפיינו את הקונצרט של רביעיית היידן הישראלית / עמיר קדרון, 6.10.11

המופע הראשון (5.10) של רביעיית היידן הישראלית (כינורות – אייל קְלֶס וסבטלנה סימנובסקי; ויולה – דניאל תנחלסון; צ'לו – שירה מני-סְרור) במרכז ע"ש פליציה בלומנטל, נפתח ברביעיה מוקדמת של 'מלחין הבית' – אופוס 9 מס' 4. נגינת הפרק הפותח החלה בכובד מסוים, ובהדרגה התעדנה ולבשה כסות מהורהרת שהלמה יותר את אופי המוזיקה. צליל ההרכב, חם ומחוספס מעט, עלה בקנה אחד עם נימתה המנחמת-מלבבת של המוזיקה גם במנואט העוקב. על רקע זה נשמע דואט הכינורות שבמרכז הפרק חריג, בשל עיצובו הגולמי במתכוון.

הפרק האיטי היה החוליה החלשה, עקב כמה כניסות לא מדויקות ונגינה שאינה נקיה דיה. לעומתו, הפינאלה ייזכר כגולת הכותרת של הערב: היידן גדש את הפרק בשלל רעיונות מלודיים ובדינמיקה שנונה בין הכלים. השראתו של המלחין דבקה בנגנים, והנאתם הורגשה היטב בתוצאה המרנינה.

בהמשך קם אייל קלס, הכנר הראשון ומקים הרביעיה, שטח את משנת ההרכב וניתח קצרות את היצירה השניה בקונצרט: הרביעיה אופוס 20 מס' 5. התוכן המרתק ואופי הצגתו רמזו כי יש מקום להרחיב את היריעה ולהוסיף הסברים לאורך כל הקונצרט, אולי בנוסח המומלץ והמשובח של רביעיית כרמל.

בחזרה למוזיקה: בפרק הראשון הופיעה שוב איזו התגוששות בין הכינורות, אלא שהפעם, בעיצומה של הדרמה המאופקת שמשרטטת המוזיקה, לא היה לכך מקום. החל במנואט צץ עניין אחר, שהבליח גם ברביעיה הקודמת: חוסר ניקיון וחוסר דיוק. עם זאת, לזכות האמנים עומדות הנינוחות מלאת החן שבה הוגש הפרק השלישי, והתגעשותו ההדרגתית והסוחפת של הסיום.

ברביעיה שחתמה את הקונצרט – אופוס 44 מס' 1 מאת מנדלסון – חלה נפילת מתח. מבלי להיכנס לפרטים פרק-פרק, ניתן לומר בכלליות שהקשר בין הנגנים היה רופף, ושהנגינה לקתה בהיסוס ובחוסר דקויות. מנגד, היתה לביצוע מעלה ברורה, וזו יכולת הנגנים להפוך את התווים לדרמה עזה ושופעת רגש. הדבר הורגש במיוחד בפרק הראשון – שברגעיו הטובים קָרַן להט בטהובני ממש – וגם בפרק השלישי.

לסיכום, אין להעלים עין ממחלות הילדות של הרביעיה: אופי הצליל ועבודת האנסמבל אינם מגובשים; יש מקום לפרשנות מעניינת ומורכבת יותר; נדרש ליטוש רב של ההיבט הטכני. יש נסיבות מקילות, כמובן. חובה לזכור כי מדובר בהרכב שנוסד לפני חודשים ספורים, ועל כן ראוי לתת לזמן ולניסיון לעשות את שלהם, בתקווה שכבר במופע הבא – 23.11 – יחול שיפור.