ראשי » Posts tagged 'עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני'

Tag Archives: עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני

צעק(נו)תה של מהגוני

רגשות מעורבים בעקבות "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני"; וגם – קומץ תהיות לקראת פסטיבל האופרה במצדה / עמיר קדרון, 19.1.12

בימים אלו מציגה האופרה הישראלית את "מהגוני". עיון בסקירות שפורסמו עד כה מעלה כי ההיבט הבימתי של ההפקה שנוי במחלוקת – וטוב שכך. זאת משני טעמים: קודם כל, כיוון שמעשה אמנות באשר הוא, מן ההכרח שיעורר תגובות לכאן ולכאן, שאחרת אין בו טעם.

הסיבה השניה היא שמטרת האופרה היא לעורר פולמוס. התוכן, על אף שעודנו בר תוקף, התיישן: הקהל קהה החושים אדיש לזעקת המחאה של ברכט; כאן נכנסת לתמונה המוזיקה של וייל, שבחריפותה הכוח לנער את תודעת הצופה – אך לא בביצוע הנוכחי; והנה מגיע תיקון לא צפוי בדמות החיזיון הבימתי.

הבמאי עמרי ניצן (מסע אל תום האלף; הילד חולם) והמעצבים מיכאל קרמנקו, אבי יונה בואנו ושי בונדר (בהתאמה: תפאורה, תאורה ווידאו) יצרו מהגוני מבעיתה של ניאון ופלסטיק, בנוסח הזוהר המזויף של לאס וגאס. הסאה הוגדשה באורות מרצדים ובהקרנות וידאו מעוצבות בגסות מכוונת, עד כי הצופה המסונוור חש בעל כורחו סלידה ומיאוס. האם זו היתה כוונת המעצב? אין ספק שזו היתה כוונת המשורר, ולפיכך – הצלחה.

הקוץ באליה הוא הכוריאוגרפיה, שאינה עולה בקנה אחד עם הישגי המעצבים: היא בנאלית ומבוצעת ברישול. כמו כן, בתמונות רבות תנועת המקהלה, הניצבים וחלק מהסולנים לוקה בהיסוס – כאילו טרם הפנימו לאן עליהם להתקדם ובאיזה אופן.

הבעיה העקרונית של הפקת "מהגוני" היא הפער האמור בין הנראה לנשמע. עם כל הכבוד להצלחת הבימוי, באופרה עסקינן – המוזיקה ניצבת לפני הכל ומעל הכל. במקרה שלפנינו התהום שבין המצוי לרצוי מעוררת תרעומת יתרה, כי התשתית קיימת, ויש בה הבטחה רבה: צוות הזמרים טוב ברובו. וולפגנג שוואינינגר (ג'ים מהוני) ריגש מאד בארייה הקודמת להוצאה להורג והרשים לאורך כל האופרה; את חבריו גילמו בהצלחה גיא מנהיים, ולדימיר בראון ונוח בריגר (רבאק, תנו לו תפקידים גדולים יותר!) – שלושה זמרים המוכרים היטב לקהל הישראלי, ותמיד נעים לשמעם; טארה ונדיטי (בגביק) הייתה מצוינת בנכלוליותה, וכמוה גם יוהאנס פון דואיסבורג (מוזס). החוליה החלשה היחידה בצוות, למעשה, היא מריסול מונטלבו (ג'ני). בתוכניה כתוב כי הרפרטואר שלה כולל את לולו וג'ילדה, לא פחות! כיצד קול קטן ודהוי כזה מסוגל להתמודד עם חומרים כאלה? ניחא. אין לצפות שהכל יהיה מושלם, ודאי לא במחוזותינו.

על ההפקה מנצח דייויד שטרן (קבלריה/פליאצ'י), מנהלה המוזיקלי של האופרה. התיאום בין הנגנים לנעשה על הבמה לקוי בחלק מהאנסמבלים הגדולים, אשר תלו על בלימה, ועם זאת, התזמורת מפגינה מיומנות באקלקטיקה הצינית – כמעט אנטי-אופראית – של וייל.

דא עקא, שהבסיס המוזיקלי יורד לטימיון בגלל מערכת ההגברה. אין חדש בידיעה שנעשה שימוש בהגברה בבית האופרה, אלא שהפעם יש לה נוכחות חסרת תקדים. נדמה כאילו הרימו ידיים באופרה והודו שהאולם פגום מיסודו, ושאין לאל ידם של טכנאי הסאונד להביא תיקון, על כן כל שנותר הוא לסובב את כפתור הווליום למקסימום – אזנו הערלה של הקהל הלבנטיני ממילא לא תבחין בתרמית.

ובכן, לשקר אין רגליים! ההגברה מסלפת את הצליל באורח גס: כל עוד זמר ניצב מול הקהל ניתן להתרשם מהופעתו, אך כל תזוזה לעומק הבמה או שינוי זווית כבר משבשים במידה ניכרת את הקרנת הקול. האבסורד הוא שגם התזמורת הוגברה (שלא לצורך), ופעם אחר פעם האפילה על הסולנים. ניתן לומר בדוחק שיש במקרה הפרטי של "מהגוני" מקום ל'סאונד סינתטי', אבל בהפקת האופרה הישראלית הלכו עם זה רחוק מדי ובאופן מגושם ולא מקצועי. מי נתן את ההוראה? מה יעלה בגורל ההפקות הבאות? והאם אפסה התקווה לחוות בארץ אופרה כפי שהיא אמורה להישמע? למוניץ התשובות.

עוד דבר על סדר היום: הפקת "מהגוני" שווקה כתגובת האופרה למחאת האוהלים ותמיכתה בה, לא פחות. יתרה מזאת, בתמונת הסיום הוקרנו פראפראזות עוקצניות על סיסמאות המאבק של הקיץ האחרון. המחווה נאה, אבל האם באמת ניתן לקבלה כפשוטה? על כך תהה גם המשקיף בכתבתו, ויש להוסיף: בל נשכח כי בראש בית האופרה ניצבים אנשים שספק אם שיקולים אמנותיים מנחים את צעדיהם; הפער בין כיסיהם התפוחים לשכר הרעב של המקהלה, למשל, ידוע משכבר. במחילה מכבודם – מה לאופרה הישראלית ולצדק חברתי, לעזאזל?

"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", 17.1, האופרה הישראלית. מנצח: דייויד שטרן. משתתפים: טארה ונדיטי (בגביק), מריסול מונטלבו (ג'ני), וולפגאנג שואינינגר (ג'ים), ויסנטה אומבואנה (פאטי), יוהנס פון דואיסבורג (מוזס), גיא מנהיים (ג'ק/טובי), נוח בריגר (ביל), ולדמיר בראון (ג'ו), אפרת אשכנזי, אלה וסילביצקי, איילה צימבלר, לימור אילן, נעמה גולדמן ויעל לויטה (זונות), רוויטל חכמוב (פסנתרנית באר), מקהלת האופרה והתז' הסימפונית ראשל"צ.

דנה והכבשים

במקביל להצגת "מהגוני", פצחה האופרה הישראלית במירוץ לקראת הפקת "כרמן" במצדה בקיץ הקרוב. להלן קטעים נבחרים מהמידע שהופץ לתקשורת. איך אומרים? "לא נגענו":

"…קמפיין […] בכיכובה של דנה אינטרנשיונל שמזמזמת מתוך כרמן את האריה הידועה לאמ'ור [הטעות במקור] ומסיימת במשפט "שנית דנה לא תיפול""

"בנוסף לכך, נציג בירושלים […] האופרה "לה טרויאטה""

"הגודל של הפרויקט […] 200 מלצרים לערב […] התפאורה בנויה כחלק מהטבע והנוף כולל הרים וגבעות חול, אותם אנחנו משנעים […] מסילת ברזל עם רכבת, 10 סוסים, 10 חמורים, 30 כבשים, 6 כרכרות צועניות, 3 כרכרות מפוארות."

מה נאמר ומה נגיד… רכבת, זה טוב ליהודים?

גודל האבסורד

כשמגיע האלוהים למהגוני הוא מבקש להשליך את תושביה לגיהינום. התנגדותם לגזר הדין מבוססת על הטענה שהם בגיהינום זה-מכבר. והגיהינום? ניאוני ומרהיב, מושר היטב בחלקו, ורלוונטי מתמיד / חגי אברבוך, 12.1.12

האלמנה בגביק, מוזס ופאטי נמלטים מהחוק, נתקעים בלב המדבר ומחליטים להקים עיר תענוגות. העיר מהגוני מושכת אליה שלל מחפשי-מזל וביניהם ג'ימי, שמואס בטבעה ה-'מתוקן' מדי של העיר וקורא לכל לנהוג לפי טבע האדם ההרסני. האדם פועל לסיפוק תאוותיו, הדולר הוא האלוהים, והחטא הנורא מכל הוא שאין לך כסף לשלם, או לשחד את השופטים, מה שמביא בסופו של דבר על ג'ימי את מותו. המשל החצי-אופראי-חצי-קברטי של ברטולט ברכט וקורט וייל שעלה בלייפציג ב-1930, לא זכה לאותה הצלחה כ-"אופרה בגרוש" שנתיים קודם לכן, אך מאז שנות השישים שב ותפס את מקומו ברפרטואר, עם "שיר אלבמה" המפורסם ושלל רגעים מוסיקליים יפהפיים שמצפים למי שמוכן לחוות את המופע החד והחריף הזה במלואו.

יש להודות שהמערכה הראשונה קצת מייגעת מבחינה דרמטית, אבל המערכה השנייה והשלישית, בהן העיר נכנעת לתשוקותיה וג'ימי נשפט על חטאיו, ניחנות בדחף הדרמטי הרצוי. הבימוי של עמרי ניצן דינאמי והתפאורה מתחלפת כמעט מדי תמונה, תוך שימוש באלמנטים מתכתיים, איורים שמזכירים את "מטרופוליס" של פריץ לאנג, שלל מלבושים ורקדנים שמרמזים על המתבקש (באחד מרגעי המחול הנלווים לשירה נעה הכוריאוגרפיה בין תרגילי התעמלות רעננים והצדעות מועל יד אגביות), ושלל מסכים העולים ויורדים תוך הקרנות וידאו מתחלפות. מבחינה זו, לפחות, אין רגע דל. מדובר באחת ההפקות המדויקות ביותר מבחינה תיאטרלית שעלו על במת המשכן עד כה.

דייויד שטרן (לפחות בחזרה הגנרלית השנייה, בה נכחתי) מצליח רוב הזמן לשלוט בתזמורת, אם כי מדי פעם אין די תיאום בין הנגנים והמקהלה. הטנור האמריקאי ג'ון אולנהופ נהדר בתפקיד ג'ים מהוני, זועף, נואש, ונוגע ללב. קולו נעים וטבעי מאוד, והוא נשמע היטב בכל רחבי הבמה. לא ניתן לומר זאת על מריסול מונטלבו, בתפקיד ג'ני, הזונה בה הוא מתאהב. ברגעי הדואט שלהם, וברגעים בהם היא בקדמת הבמה, מצלצל קולה היטב, אבל גם כך אינו גדול במיוחד. כשהיא מעט מאחור – ודווקא ב-"שיר אלבמה" הנהדר – מתכווץ הקול, מאבד נוכחות, ולעתים נעלם לגמרי.

ציון לשבח מגיע ליוהנס פון דואיסבורג, בעל קול בריטון מהדהד ורב נוכחות בתפקיד מוזס-פי-שלוש, ולצוות חבריו של ג'ים. גיא מנהיים בתפקיד ג'ק, מקסים ומשעשע כדרכו, וסצנת הזלילה שלו בתחילת המערכה השנייה מצחיקה ומטרידה. נוח בריגר מוכיח, בתפקיד ביל, עד כמה משתלם להעניק לו מקום רב יותר על הבמה, וולדימיר בראון בתפקיד ג'ו משתלב בצוות, ומשחק כהלכה בסצנת התגוששות גרוטסקית במיוחד. מקהלת האופרה נכנסת גם היא לז'אנר ויש בשירתה משהו קליל וקברטי מן הרגיל, אם כי בלי לוותר על הדיוק. ולסיום – רבקה מיכאלי מספקת קריינות בעברית בקטעי הקישור. היא נוכחת בקולה בלבד, אך הציניות וההומור עוברים היטב, ומעניקים ליטוש תיאטרלי אחרון ליצירה מרירה זו. מרירה – ורלוונטית.

מקהלת הסיום מושרת כשמעליה שורות מסכים שעליהם מוקרנות סיסמאות המהדהדות את מחאת אוגוסט האחרונה ואת מחאת וול-סטריט. תושבי מהגוני נמחצים תחת אלוהי הכסף, תחת מגפי שחיתות וקפיטליזם חסר-לב, והלב עצמו אומר – אם כבר יש אופרה שצריך להקרין אותה בחינם, בחוצות, על מסכי ענק, כמו מראת ענק מצמררת, הרי זו "מהגוני". בחינם – או במחיר שווה יותר לכל נפש באולם עצמו – כי תוך כדי צפייה, ובייחוד בתמונת סיום זו, עולה דיסוננס הולך ומחריף. אכן, מדובר בהפקה רלוונטית, ועוד באופרה, שכל כך אוהבים להתנגח בה שהיא מנותקת מהעם, שהיא אליטיסטית. איני יודע מניין מגיעים הכספים, כיצד האופרה מסובסדת, איך מחזירים הוצאות על הפקה יקרה כזו שעולה תריסר פעמים בסך הכל. ודאי שזה בעייתי. אני רק יודע שאני, כמבקר, יושב סמוך לבמה ומצטמרר ומדווח שזעקת הצדק החברתי עולה פתאום בקול רם מן המשכן לאמנויות הבמה, היישר משנות השלושים המסוכסכות אל תל-אביב של כאן ועכשיו – אבל אם יבקש האזרח מן השורה לשבת במקום בו ישבתי אני, יצטרך לשלם 428 שקלים. זה מחיר התענוג. וזה אבסורדי מתמיד.

לתשומת לב: סקירה זו מתייחסת לחזרה הגנרלית, בניצוח דויד שטרן עם משתתפי צוות ב'. בצוות א' מופיעים: ג'וליאן טובי בתפקיד מוזס, וולפגנג שוואנינגר בתפקיד ג'ים מהוני, ונעמי נדלמן בתפקיד ג'ני.