ראשי » Posts tagged 'עינת ארונשטיין'

Tag Archives: עינת ארונשטיין

קולות (ורגשות) מעורבים

מקהלות ביה"ס למוזיקה של אונ' ת"א שרות יצירות דתיות, ונעות בין הבטחה אמנותית למימושה / עמיר קדרון, 14.5.12

הקונצרט הרביעי מהסדרה הווקאלית של אונ' ת"א נפתח בפרק תהלים מ"ב מאת מנדלסון. לביצוע קדמו דברים שנשא המנצח, רונן בורשבסקי, שהוא גם המנהל המוזיקלי של סדרת הקונצרטים.

סדרה זו אינה מוגדרת רישמית ככזו הכוללת הסברים בצד המוזיקה, ולא ברור אם הצעד תוכנן מראש או נועד למלא את החלל שנוצר עקב צימצום התוכנית (פרקי התהלים של צבי אבני הושמטו סמוך למועד ההופעה). בורשבסקי התייחס בדבריו בעיקר אל היצירה הפותחת, ואף הדגים קטעים ממנה על הפסנתר – כל זאת בחן, בטעם רב ובגובה העיניים/אזניים. בשורה התחתונה, ניתן רק להצר על כי ההסברים ניתנו על קצה המזלג: בהחלט יש מקום להרחיב את היריעה.

לביצוע היצירה אוחדו מקהלות האקדמיה – הקאמרית והאורטורית. על אף שהתקבצו באולם קרוב ל-100 זמרים, נשא הביצוע אופי קאמרי, אינטימי וצנוע, ולא רק בשל המרת הליווי התזמורתי בפסנתר. בורשבסקי השכיל למתן את מסת הקולות ולהניח לעוצמה לפרוץ רק בסיום היצירה, ובכך היטה את קשב הקהל לרגעים יפהפיים כדוגמת השירה החרישית שחתמה את הפרק הראשון.

חובה לציין כי נחוצה עוד עבודה רבה: שירת הטנורים רפה וחלולה לרוב, וזו של חטיבת הסופרן מהוססת במשלב העליון. יתר הקונצרט הוטל על כתפי המקהלה הקאמרית לבדה (כ-20 זמרים), אשר בצלילה הבטוח והמאוזן הוכיחה את יתרונותיה על פני האורטורית, וזאת על אף "נחיתותה" המספרית. לא מן הנמנע כי בהינתן התנאים ההולמים, עשויה המקהלה הקאמרית להתפתח ולהתחרות בנקל אף בגוף מנוסה ומקצועי כמו האנסמבל הקולי החדש.

היצירה העוקבת היתה גם היא מאת מנדלסון – תהלים נ"ה. מסיבה כלשהי אצה לבורשבסקי הדרך, והוא הוביל את ההרכב בטמפו מהיר אשר גרע נתח ניכר מהפיוט הטמון בתווים. הדבר התבטא במיוחד בשירת הסולנית, הסופרן טלי קצף: ביחס להאזנות קודמות, התעוררה תחושה ברורה כי הזמרת נאלצת לרדוף אחר המנצח, ומתקשה לעמוד בפרץ. צליליה הגבוהים של קצף צלולים ומבריקים, אך לא די בכך, וחבל שלא ניתנה לה האפשרות להדגים מה באמת ביכולתה לעשות.

הקונצרט הסתיים במגניפיקט של ראטר (יליד 45'), ולשם ביצועו הצטרפה למקהלה תזמורת קרטר – התזמורת הסימפונית של האקדמיה. מדוע בחר ראטר להלחין את התפילה כמחזמר שעלילתו במערב הפרוע, תוך ניסיונות לחקות את ברנשטיין, קורנגולד ובריטן? מדוע שובצה היצירה בקונצרט? אולי מוטב להשאיר את הדיון בין כתלי האקדמיה.

הביצוע, על כל פנים, עשה חסד עם המוזיקה: התזמורת הפיקה צליל בהיר וקולח, ויש להחמיא במיוחד לנגן הקרן וֶולינטוֹם גבריאל עבור הסולו הנאה בפתח הפרק השלישי; המקהלה, לאור איכות הופעתה וכנרמז לעיל, עדיף כי תנעץ שיניים ביצירות ראויות מהמגניפיקט; וכצפוי, הסופרן עינת ארונשטיין (In Camera XV) הקסימה בשירה זכה ונטולת רבב.

לסיכום, מקהלות האקדמיה במפגן לא רע של יכולת, המצביע על עדיפות למקהלה הקאמרית ועל פוטנציאל שיתגשם במלואו לאחר ליטוש והמשך עבודה אינטנסיבית.

קונצרט מהסדרה הווקאלית במסגרת מפעל המנויים של ביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, אונ' ת"א, 11.5.12. מנדלסון – תהלים מ"ב, נ"ה. ג'ון ראטר – מגניפיקט. מנצח: רונן בורשבסקי. המקהלה הקאמרית, המקהלה האורטורית והתזמורת הסימפונית של סיה"ס למוזיקה. סולניות: גוני כנעני, טלי קצף, עינת ארונשטיין. פסנתר: תבור גוכמן. עוגב: אלכסנדר גורין.

הבשורה על-פי חדר 15

ערב נפלא במחיצת "In Camera XV", הרכב צעיר ונמרץ שעתיד לשנות את כללי המשחק בזירת המוזיקה העתיקה בארץ / עמיר קדרון, 24.1.12

בריאיון שקדם לקונצרט, הביעה נציגת ההרכב, נטע היבשר, חשש לקראת ההופעה. כל כך למה? כיוון שהתוכנית שנבנתה בעמל רב כללה מוזיקה שאינה נשמעת תדיר בארץ, על כן האתגר כפול: להוציא את היצירות מן הכוח אל הפועל בכבוד, וכן לתווך בהצלחה בין המלחינים לקהל, או במלים אחרות, לגרום לו להתאהב במוזיקה הבלתי מוכרת.

על רקע זה, נעים לדווח כי החשש הופרך מכל וכל. יתרה מכך: בטרם יפורט מהלך הערב, מן ההכרח לבשר כי חבורת "In Camera XV" (על שם חדר 15 באקדמיה למוזיקה באונ' ת"א, הוא חדר כלי הבארוק) ראויה לתואר 'תגלית השנה' של עונת המוזיקה הנוכחית!

אז מה היה לנו שם? התוכנית "היום הראשון של 1,600" נפתחה בצמד ריקודים מתוך "ספר הריקודים הראשון" (1580) מאת ג'ורג'ו מאינֶריו. כבר בנקודה זו ניתן היה להבחין בשני מאפיינים בולטים של ההרכב: האחד, עבודת אנסמבל מצוינת; השני, צליל מגובש להתקנא, הנשמע כתוצר של שנות ניסיון. במאמר מוסגר ראוי לציין שייתכן ולאקוסטיקה המטשטשת-מעגלת של אולם קלרמונט יש יד במצלול הרך שהופק בקונצרט; מעניין כיצד יישמע ההרכב בחלל "יבש" יותר (פליציה, או התיבה, למשל).

מבין שלושה קטעים מהקובץ "canzoni overo sonate concertate per chiesa e camera" (טארקוויניו מֶרוּלה, 1637), ייזכר האחרון – סדרת וריאציות תחת הכותרת "רוּג'רו" – כאחד מרגעי השיא של ההופעה: דואט החליליות המופלא של נטע היבשר וענבר סולומון היה מפגן של וירטואוזיה מחד ומופת של הבעה רבת עומק מאידך. קסם!

הכנר זוהר אלון הוביל את העיבוד שערך רוניוני ל-"vestita i colli" של פלסטרינה. על תשתית פוליפונית סבוכה ודמוית עוגב שבנו עמיתיו בחליליות ובמיתרים, רקם אלון קווים מסולסלים בביטחון ובמיומנות. התוצאה הייתה לא פחות ממהפנטת.

הזמרת עינת ארונשטיין (תחרויות האביב, הילד חולם) הצטרפה בשלושה שירים מראשית המאה ה-16, מאת פיליפ וֶרדֶלוֹ (1480-1531), מארקֶטו קארה (1465-1525) וברטולומאו טרומבונצ'ינו (1470-1534). בשני מבין אלו, "O mia cieca e dura sorte", התבטאו יכולותיה במיטבן: קול זך, בהיר ומצטלצל, המסוגל לביטוי דרמטי נוקב – אך ללא שמץ הגזמה, צעקנות או חריגה לסגנון אופראי סותר.

להזמנת הצ'מבליסט אבינעם שלו (שגם הנחה בחן רב את הקונצרט), הצטרף לחבורה הראשון מבין אורחי ההרכב, הקונטרבסיסט אלברטו פרננדז. בקנצונה מס' 14 מהקובץ "Canzoni da suonare" (פייטרו לאפִּי, 1616) בלט דואט כינורות של זוהר אלון ואופיר שנר; הביצוע המפעים לקנצונה מס' 5 מיצב אותה כפסגה השקולה לקסם הווריאציות של מרולה מראשית הערב; במס' 26 השתתפו כל נגני ההרכב, וכך נוצר מרקם סמיך ועשיר, עליו התפתח שיח מרתק בין החליליות לכינורות.

המופע נחתם במדריגל "Del Gran Tuonate" (גבריאלי, 1587), ולביצועו נוספו לצוות ארבעה זמרים. אתגר הרב-קוליות רמז מה בסיס החשש שהביעה היבשר לקראת ההופעה, אך החבורה צלחה את דרך החתחתים בשלום. מפתה לומר כי נס גדול היה שם – ולא כך הוא: אין ספק שביסוד התוצאה המרשימה (גם אם זקוקה להידוק נוסף) ניצבות אינספור חזרות ועבודה מאומצת. אם יש כאן נס, הרי זו מידת התעוזה של האנסמבל. ייתכן שהרכב אחר היה שוקל להיעזר במנצח, ולו רק לשם השקט הנפשי; אנשי "In Camera XV" פשוט קפצו למים העמוקים.

מה מניע, איפוא, את החבורה? טירוף? יומרה? אולי. מה שבטוח, יש כאן שילוב יוצא דופן של כישרון, סקרנות, טעם טוב, התלהבות ותשוקה יוקדת ואמיתית למוזיקה. שרק לא יעבור להם! שלא ייגמר לעולם!

"היום הראשון של 1,600": אנסמבל "In Camera XV", אונ' ת"א, 23.1.12. משתתפים: זוהר אלון ואופיר שנר (כינורות בארוק), נטע היבשר וענבר סולומון (חליליות), דניאל תנחלסון (ויולת בארוק), ענבר נבות (ויולה דה גמבה), אהינעם שלו (צ'מבלו), עינת ארונשטיין (סופרן). אורחים: שחר לביא ומאיה עמיר (מצו סופרן), כפיר לוי (טנור), נעם מור (באס), אלברטו פרננדז (קונטרבס).

אביב מתעורר

כמה מחשבות על הקול האנושי בעקבות גמר תחרות השירה בתחרויות האביב / עמיר קדרון, 1.1.12

בתחרויות האביב דאשתקד בחרו שופטי תחרות הניצוח שלא להעניק פרס; לו החליטו השנה שופטי תחרות השירה לפעול באורח זהה, לא היתה בכך הפתעה. אין בהשערה זו, חו"ח, ערעור על זכייתה של טל גנור (שקטפה גם את פרס בחירת הקהל), או זילזול בערכן של מתחרותיה – עינת ארונשטיין ושירי הרשקוביץ. יחד עם זאת, חובה להודות כי הופעתן עמדה בצל הישגיהן משלב א' של התחרות.

כאן יש לעצור ולסייג כי שורות אלה מוטלות בספק מהיותן ייצוג לדעה אחת מני רבות. על סדר היום ניצבת המוזיקה, שאינה מדע מדויק. כל אדם חווה אותה אחרת, ויש בחוויה משתנים של טעם, הרגל, ניסיון וכן הלאה. עובדה זו (לה יוסיפו הציניים את משתנה הפוליטיקה) היא המפתח להבנת החלטות השופטים.

כיוון שהוזכר השלב הראשון של תחרות השירה, אי אפשר לעבור בשתיקה על ההחלטה המקוממת שלא להעלות לגמר את יסמין לוי-אלנטק. לריגוש שבהאזנה לקול המפואר הזה, המופעל בטעם ובמיומנות, כמעט ולא היה מענה מצד יתר המתמודדות. במיוחד אמורים הדברים לביצוע המרהיב לשירי ריכרד שטראוס (Befreit; Cäcilie). נדמה כי הרפרטואר הגרמני ה"כבד" הולם מכל את אלנטק, וחבל שהקהל בארץ לא יזכה לשמוע אותה מנסה כוחה בוואגנר.

עוד זמרות ראויות לציון משלב א' הן מימה מילוא וגן-יה בן-גור אקסלרוד (להלן: בג"א), אשר לצד שירה יפה ביותר, כללו הרסיטלים שלהן נקודות תורפה שמנעו מהן להמשיך לשלב הגמר. אצל הראשונה היתה זו הארייה "Non mi dir" ("דון ג'ובני", מוצרט): מעקב ארוך טווח אחר מילוא – כישרון יוצא מגדר הרגיל – מוכיח כי היא מסוגלת ליותר. זה לא שהביצוע היה רע; הוא פשוט לא עמד ברף שהזמרת הציבה בעבר.

פלאי אמנותה של מילוא התבטאו ביתר הצלחה ב"שירת הכלב" (מנחם צור על-פי קפקא). מנעד הסופרן הנדרש מעמיד אתגר טכני לא קטן בפני המבצעת; אצל מילוא זה נשמע כעניין של מה בכך. בנוסף, העניקה ליצירה פרשנות גרוטסקית הולמת, והוסיפה להפליא ולרגש בביצוע מטלטל ל"גרטשן ליד הכישור" (שוברט). מתבקש רסיטל לידר, ויפה שעה אחת קודם!

בג"א החלה ברגל שמאל עם שירה לא ממוקדת של "Piangero" ("יוליוס קיסר", הנדל), והתעשתה בהדרגה תוך שלושה לידר מ"ספר השירים האיטלקי" של וולף. בהמשך העניקה ביצוע רגיש לשיר "אבי לא יברך על הלחם" (אהרן חרל"פ) – עליו חזרה בתחרות היצירה הישראלית הקולית, שבה זכתה. השיא הגיע בסוף הרסיטל – שירה עירנית, לבבית ושופעת הומור של "Non, Monsieur" ("השדיים של תרזיאס", פולנק).

בחזרה לגמר: הרסיטל של גנור עורר ספקות לגבי סיכוייה, כיוון שטעתה במהלך "Fêtes Galantes" (פולנק) ונאלצה להתחיל את השיר מחדש. יתרה מכך, בשלב א' קולה היה "פתוח", צבעוני ובוהק פי כמה. נקודות הזכות של רסיטל הגמר היו החן והכנות שאפיינו את ההופעה, ובעיקר הביטוי הקומי המצוין בארייה "Hello" ("הטלפון", מנוטי) ובשיר "השכנה החדשה" (ארגוב).

לא מן הנמנע שהשופטים כללו בשיקוליהם את המצוינות שהפגינה גנור בשלב א': החל בבשלות הלא מובנת מאליה של "Ah, non credea" ("הסהרורית", בליני), עבור בשירה נוקבת ומסעירה של "שלושה ימים" (משה רסיוק) וכלה בביצוע שופע מתיקות לארייה מ"עלמת השלג" (רימסקי קורסקוב).

הפער בין שלבי התחרות דומה גם במקרה של עינת ארונשטיין: את שלב הגמר פתחה בשירה מרגשת עד דמעות של הוואלס של מוניקה ("המדיום", מנוטי) וסיימה לא רע עם "Non, monsieur". נפילת מתח, לעומת זאת, חלה ב-"Caro nome" ("ריגולטו", ורדי). ההתמודדות הטכנית היתה מרשימה, ועם זאת ניכר שארונשטיין טרם השתלטה על הארייה הקשה. השאלה היא אם הוגן לצפות ליותר מזמרות כ"כ צעירות (ארונשטיין ילידת 89', גנור – 88').

הרסיטל המוקדם, בהשוואה, עורר התפעלות רבתי, ונפתח בביצוע מסחרר ל"דרשת הבתולה המבורכת" (פרסל). אחריו צלחה הזמרת בשלום את דרך החתחתים – "Ach, ich fühl's" ("חליל הקסם", מוצרט), והמשיכה לרתק בשירים מהמחזור "בהרי י-ם" (נעם סיוון). כאילו לא די באלו, חתמה את הרסיטל בברק ובחן רב עם "הנערות מקדיס" (דליב).

על אף השוני בין הקולות הנ"ל – לגנור סופרן כסוף, קריסטלי; זה של ארונשטיין מתוק ועגול – שניהם ליריים ובהירים. עוד מאפיין משותף חשוב הוא הכיוון הברור שאליו הם מתגבשים, חרף גיל הזמרות. התמונה שונה אצל המתחרה השלישית, שירי הרשקוביץ: זהו קול בשרני בעל גוון עז, ויתרונותיו הם עוצמה וגמישות. במהלך התחרות שרה, בין היתר, את הארייה של רוזינה ("הספר מסביליה", רוסיני), "Let the bright seraphim" ("שמשון", הנדל) ו-"Mercè, dilette amiche" ("ערביות סיציליאניות", ורדי). דרוש ביטחון עצמי לא מבוטל על מנת להתמודד עם חומרים תובעניים כאלו – על אחת כמה וכמה בסיטואציה התחרותית המלחיצה. אין ספק שלהרשקוביץ יש מכך ובשפע, אך רגע ההבטחה שבקולה אינה מתממשת במלואה, כיוון שאת הנוכחות הקולית המוחצנת והמפוזרת יש לאזן בהחלטות אמנותיות מחושבות מאלה שהתקבלו בפועל. הווה אומר, על הזמרת למצוא יד מכוונת שתדע לאן לתעל את כישוריה. בעזרת הדרכה הולמת (ועבודה קשה), עשויה הרשקוביץ להתפתח כקולורטורה דרמטית או ספינטו.

שורה תחתונה: הקול האנושי הוא כלי נגינה שברירי, גחמני, בוגדני וקשה מאד לשליטה. העובדה אינה זרה לשופטי התחרות (המנצחים יואב תלמי ויובל צורן, והזמרים גבי שדה, מיכל שמיר וסיוון רותם) שוודאי אימצו בתהליך השיפוט, מתוקף ניסיונם והבנתם, תפיסה רחבה הלוקחת בחשבון לא רק את הנשמע בפועל, אלא גם את העתיד להתגלות.

הקהל מוזמן להצטרף למעקב אחר התפתחות מיטב מוזיקאינו הצעירים: טל גנור תתארח במופע ההשקה של "אנסמבל ליריק" (18.1, פליציה בלומנטל); ב-23.1 תחבור עינת ארונשטיין לעמיתיה להרכב הבארוק של אונ' ת"א, "In Camera XV"; את שירי הרשקוביץ ניתן לשמוע במסגרת ה"אופרה-סטודיו", תכנית הזמרים הצעירים של האופרה הישראלית.