ראשי » Posts tagged 'נעמה גולדמן'

Tag Archives: נעמה גולדמן

לגלות את הקולות

התרגשות כפולה: סדנת האופרה ה-26 יוצאת לדרך וחונכת את קונסרבטוריון ת"א המחודש / עמיר קדרון, 7.7.12

בדומה לתכנית המוכרת משנים קודמות, השלב הראשון של הסדנה הבינלאומית לאופרה מוקדש לכתות אמן. במה מדובר? הזמרים המשתתתפים – 5-6 בכתה – שרים ארייה, ואח"כ מפרקים ובונים אותה מחדש בהדרכת מורי הסדנה, תוך חיפוש פיתרונות לנקודות תורפה שאותרו במהלך השירה. הקהל הנוכח בכתת האמן זוכה להצצה אל נבכי המוזיקה – חוויה נדירה שחושפת טפח מהמנגנון המחולל את הקסם של השירה האופראית.

קלוד וובסטר, פסנתרן ומדריך קול ראשי מהאופרה של מונטריאול, ייחד את כתת האמן שלו לאופרה הצרפתית. אין טעם רב להיכנס לעובי הקורה ולפרט כיצד התנהלו הדברים – ראשית, כיוון שהכרחי להיות נוכח בתהליך (המעניין לא פחות מהתוצאה) כדי להתרשם; שנית, כיוון שבאופן כללי, העצות שניתנו לזמרים חזרו על עצמן.

שיטת העבודה של וובסטר מעניינת ושונה מזו של מנחים אחרים: לאחר שמי מהמשתתפים סיים לשיר, לא בוצע ניתוח של הארייה. במקום זאת, התבקש המשתתף לציין מה, לדעתו, היה חיובי בשירתו ומה ברצונו להוסיף על כך – וזאת על מנת לנטרל מעט מהספקות העצמיים שלרוב מאפיינים זמרים בראשית דרכם.

מעניין כי הדבר הראשון שחמשת המשתתפים ציינו היה שביעות רצון מהתמודדותם עם השפה. אכן, מאפייני הצרפתית – מצלול, הטעמה, דקויות ההבדלים בין התנועות – הם אלו שעמדו במרכז הערב. וובסטר ביצע עם הזמרים מעבר מהכלל אל הפרט: אם בפתח התהליך שרו ארייה בשלמותה, הרי שבהמשך התמקדו במשפט מתוכה, ומשם ירדו לרמת המלה ואפילו ההברה. צעד צעד הדריך אותם וובסטר כיצד לתכנן משפט תוך התחשבות בנשימה, בתוכן ובהקשר.

על אף שחמשת הזמרים נבדלו בסוג הקול וברמת בשלותם, ניכר דימיון בתהליך העבודה, והחזרה על רעיונות – אין מנוס מלהודות – גרמה לנפילת מתח. מנגד, אישיותו התזזיתית והמשעשעת של וובסטר תיבלה את הערב, והרווח הנקי היה, כמובן, החשיפה לכמה קולות מלהיבים שוודאי עוד יישמעו ויבריקו בהמשך הסדנה.

הזמרת הראשונה היתה הסופרן גן-יה בן-גור אקסלרוד, שבחרה לשיר את "Je veux vivre" ("רומיאו וז'ולייט", גונו) – ארייה שהולמת היטב את קולה הזך והפעמוני. הביצוע היה סוחף, ועם זאת הצביע על צורך בליטוש סוגיות של טכניקה. חבל, אם כן, שוובסטר התעכב ארוכות על עיצוב הרצ'יטטיב המקדים, ועקב כך לא עלה בידו להקדיש די זמן לטיפול במיקום הנשימות בארייה. נדמה כי זה בעיקר מה שהפריע לזמרת להתוות במדויק את האקרובטיקה הקולית הנדרשת.

הבאס-בריטון סזאר טוֹרוּאֶיה-מֶדינה שר את "Épouse quelque brave fille" (מאנון, מסנה), עמה התמודד לא רע ביחס לגילו (22). מדובר בקול נאה, אמנם לא מגובש סופית, וכרגע מעט חלש ויבש במשלב הנמוך. מרשים בהרבה היה הטנור אלוֹק קוּמאר, ששר מאותה אופרה את "Je suis seul!… Ah! fuyez, douce image" באורח עתיר רגש, המרמז כי חוויה דומה צפויה לבאים לשמעו בתפקיד לנסקי בהפקת "יבגני אונייגין" שתוצג בשבוע האחרון לסדנה.

מבלי להפחית ולו כזית בערך הופעתו של קומאר, רצוי כי יונחה למתן את עוצמת שירתו בהתאם לצרכי החלל. בקיץ זה מתארחת הסדנה במבנה המחודש, היפהפה והמרשים של קונסרבטוריון ת"א, ואולם ההופעות בו קטן מזה שבהיכל המוזיקה של יפו – משכן הסדנה בשנים קודמות.

שימוש מעט מוגזם בעוצמה אפיין גם את שירתה של הסופרן ג'ולי אדמס, ובדומה לקומאר, הדבר נובע אך ורק מחוסר היכרות עם תנאי האולם, וספק אם מעיד על הרגלי שירה שערכם האמנותי מוטל בספק. אדרבה, ההתלהבות שעוררה אדמס מוצדקת לחלוטין: לקולה גוון כסוף מרתק, גמישות ואיכות נוקבת, וייתכן שבבוא הזמן יישמע נפלא ביצירות ורדי, כך נדמה. בסדנה תשיר את תפקיד האם באופרה הקצרה "L'enfant prodigue" שהלחין דביסי בצעירותו, ממנה השמיעה את הארייה "L'annee en vain…Cependent les soirs". יש למה לחכות.

אחרונה חביבה עלתה לשיר המצו נעמה גולדמן, שלא נחה על זרי הדפנה של הפקת מצדה, אלא ממשיכה לשייף את כרמן. גולדמן שרה את הסגידייה וביקשה להבין יותר את ה-"צרפתיות" של הארייה דרך הרקע של וובסטר – הוא, מצידו, התפעל מקולה וטען כי אותה צרפתיות כבר טבעית לה.

כתות האמן של סדנת האופרה תימשכנה עד ה-13/7, והאחרונה שבהן תונחה (במוזיאון ת"א) ע"י תומס המפסון, המגיע ארצה להופעות עם הפילהרמונית. בהמשך יתקיימו קונצרטים והצגות אופרה – לצד אלו שהוזכרו, תוצגנה גם "העטלף" ו-"דיאלוגים של הכרמליטיות". הסדנה תינעל ב-26/7 במופע גאלה בבית האופרה, בו תלווה התזמורת הקאמרית הישראלית את הזמרים בשלל אריות ואנסמבלים.

כתת אמן בהנחיית קלוד וובסטר, הסדנה הבינלאומית לאופרה, קונסרבטוריון ת"א, 3/7/12. פסנתר: זֶ'רֶמי פֶּלֶטייה. זמרים: גן-יה בן-גור אקסלרוד, אלוֹק קוּמאר, סזאר טוֹרוּאֶיה-מֶדינה, ג'ולי אדמס, נעמה גולדמן.

'כרמן' במצדה: גם קיטש צריך לדעת לעשות

אירועי האופרה במצדה לעולם יהיו כרוכים בהתפשרות עבור מי שמחפש שלמות מוזיקלית ואמת אמנותית; אך גם אלה הבאים לפסטיבל בשביל חוויה אחרת, עשויים להתאכזב מליקויים טכניים וגימור לא מוקפד / עמית אביגור, 8.6.12

פסטיבל האופרה השלישי במצדה סובב הפעם סביב האופרה 'כרמן', שלעלילתה אין קשר גיאוגרפי-אקלימי או היסטורי למצדה והעלתה מסמלת למעשה את התמסדותו של הפסטיבל שהחל כפרוייקט חד-פעמי. 'כרמן במצדה', יש להזכיר, אינה הפקה אופראית סטנדרטית והיא לא מתיימרת, כך אני מקווה, להעביר מה שמעבירה הפקה אופראית סטנדרטית. הז'אנר האופראי הוא אחד מהמלאכות הכי מפוארות של האדם, והעלאת אופרה בשטח פתוח אל מול קהל רב פוגמת כמובן ביצירה ובניואנסים שלה. כמו שאר הרפרטואר הצרפתי מהתקופה, 'כרמן' יחסית מתאימה לביצוע במצדה; אמנם רגעים קאמריים רבים מאבדים מעצמתם (למשל, הקווינטט במערכה השניה), אך במהלך האופרה פזורים קטעי אווירה ומחול רבים שאין בהם רגישות דרמטית שעלולה ללכת לאיבוד בפורמט.

אלא שגם את מי שלא מחפש במצדה את מעלותיו של תאטרון האופרה המסורתי, ההפקה עשויה לאכזב. אפילו את הקיטש הכי נמוך בעולם צריך לדעת איך לעשות, ובמובנים רבים לא הייתה הערכות טובה מספיק של האופרה הישראלית בכל הקשור להתאמת הביצוע לאמפי במצדה: עניינים חשובים מאד באירועים מסוג זה, כמו צילום לצרכי הקרנה על מסכי ענק או הגברה, לא קיבלו מספיק תשומת לב וכשלו בהתגברות על מגבלות הסיטואציה. מריה אגרסטה בתפקיד מיכאלה, למשל, הייתה יכולה לרגש עד דמעות בביצוע היפה שלה לאריה מלאת הטוב מהמערכה השלישית, אלמלא ההחזרות של מערכת ההגברה אל עצמה שהציקו כל כך באוזן. הצילום של המתרחש על הבמה היה חופשי וחלש, התמונה הייתה באיכות צבע בעייתית, וכל האמצעים הללו שהיו יכולים להעצים את החוויה ולפצות במידה מסויימת על כל מה שהולך לאיבוד- לא נעשו בצורה מספקת. חבל שכך, שכן גם עם תזמורת נהדרת וסולנים מהשורה הראשונה יש לצילום ולהגברה חשיבות עצומה בפרוייקטים מסוג זה. אם בהופעות פשוטות של כוכבי רוק מושקעים מאמצים רבים בהיבטים אלו של ההפקה, אז על אחת כמה וכמה הדבר חשוב כשמבצעים אופרה בשטח פתוח.

גם בצד האמנותי היו בעיות, אך אלו בעיות שכנראה חלקן יפתר מעצמו מערב לערב, בהתחשב בכך שהביצוע המסוקר היה חזרה גנרלית ולאור ההיכרות עם המנצח דניאל אורן מהפקות קודמות. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון הייתה רחוקה מלהבריק- בעיקר כלי הקשת, למרות נגינה יפה של נגני כלי הנשיפה מעץ ואפילו של כלי הנשיפה ממתכת. התזמור העשיר והיפה של ביזה צלצל יותר כמו ביצועים ישנים לאופרות איטלקיות, ולעתים קרובות היו אי תיאומים גם עם הזמרים שגרמו לאורן לעצור. נגינת התזמורת השתפרה בחצי השני של האופרה (מערכות 3-4), ורגעים מסויימים כמו האנטרקט למערכה השלישית נוגנו יפה מאד. האכזבה העיקרית בהיבט המוזיקלי הייתה ממקהלת האופרה, שאולי מתקשה עם האקלים ועם תנאי הבמה החריגים. למקהלה לא היה גוון אחיד, וכל כניסה הייתה חסרת בטחון ולעתים מפוספסת. זה לא הפריע לקהל להנות מקטעי המקהלה היפים והקלילים שמפוזרים באופרה. מקהלת הילדים 'אנקור' ביצעה יפה את תפקידה החמוד, אלא שהבימוי קצת תקע את המוזיקה מאחור: על במה ענקית, כשהילדים שרים '1,2, צעד!', הבמאי דלמונקו בחר להציב אותם עומדים בצורה משעממת, כשחלקם לבושים כספרדים וחלקם לבושים כפלמח"ניקים עם דגלי ישראל. זה לא מרגיש נכון, ולא מקבל שום משמעות דרמטית או הגיונית לעלילה.

הסולנים הראשיים בהפקה היו רובם ברמה גבוהה. כמעט לכולם היה קול טוב וזה כנראה מספיק, כי כל התעמקות נוספת בשירה פשוט לא מתיישבת עם מה שהביצוע במצדה מסוגל להעביר. נעמה גולדמן נקראה ברגע האחרון לשיר את כרמן כמחליפה של אנה מלאבסי שחלתה, וללא ספק התעלתה על עצמה ונתנה הופעה ראויה: יש בשירתה לא מעט היבטים מעניינים והיו כמה דברים שהיא עשתה בחכמה רבה (כמו שירת רצ'יטטיבים). למרות זאת, גוון הקול שלה לא מספיק אקזוטי לתפקיד והמשחק שלה היה מעט קשוח מדי. כרמן לתפיסתי אינה אישה יפה פשוטו כמשמעו, והיא אפילו לא מוכרחה להיות צעירה. כרמן היא סקסית, זה נובע מההוויה שלה, וההבדל בין הדברים לא היה מספיק בולט. כל משפט שכרמן שרה מכיל עצמה דרמתית אדירה שגורמת לכולם ליפול לרגליה, והעצמה הפתיינית הזו מעט חסרה בשירתה של נעמה גולדמן- שהביאה כרמן מעט יותר סימבוליסטית, מודרנית ולא מודעת לעצמה. מה שהיה יותר מוצלח הוא המערכה הרביעית, שם מתאימה ההתעדנות של כרמן. במערכה הרביעית השירה והמשחק של גולדמן הבליטו בצורה נהדרת את הסבטקסטים ואת הניגודים החריפים בין מה שכרמן אומרת לבין מה שהיא מרגישה.

גוסטבו פורטה בתפקיד דון ז'וזה היה כובש ואותנטי בשירה שלו, והציג פיאנו נהדר. הריבים הבלתי פוסקים שלו עם כרמן היו בנויים היטב מבחינה דרמטית ולא הרגישו כמו משהו רפיטטיבי. את אריית הפרח המפורסמת הוא ביצע באופן נפלא, שלא היה אצילי מדי כבדרך כלל אלא נאמן לרוח הדברים.

התפקידים הקטנים בוצעו ברמה משתנה. בעיקר הפריע קרלו סטריולי בתפקיד זוניגה, שהתקשה מעט בצלילים הגבוהים ולא שכנע בחיזורים ובמניירות שלו במערכה הראשונה.

באשר לבימוי- אין בו עקביות מעניינת, פרשנות ברורה או תשומת לב לפרטים. הכל מאד כללי ונקודתי, וגם רושם ופאר לא היו בשפע. כשכרמן מבקשת מז'וזה לבוא איתה להרים, למשל, היה מתבקש שהיא תצביע על הר המצדה שהיה מואר באותה עת. התפאורה לא נישאה לגובה רב בעוד הקהל כן, ומעט האלמנטים המרשימים שהיו, כמו זיקוקים קטנים, שולבו ברגעים חלשים ללא הקשר או מוזיקה שיעצימו אותם. מבחינה הזו ההפקה די מאכזבת בהשוואה לשנים קודמות. חובבי אופרה אדוקים לא יהנו לשמוע הערות מטופשות של נובו-רישים רעשניים בקהל ויסבלו מתנאי השטח האקוסטיים, ומי שמחפש שואו גם הוא לא ימצא אותו מעבר לכמה ריקודים נהדרים שגם הם התלבשו על המוזיקה באופן חסר משמעות. בשורה התחתונה לא סבלתי בכלל, אבל החוויה כללית מאד ואין בה משהו שסוחף עד הסוף.

האופרה הישראלית: כרמן במצדה- חזרה גנרלית, 7.6.2012. מנצח: דניאל אורן, במאי: ג'נקרלו דלמונקו, כרמן: נעמה גולדמן, דון ז'וזה: גוסטבו פורטה, אסקמיו: מרסין ברוניקובסקי, מיכאלה: מריה אגרסטה, מקהלת האופרה הישראלית, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון.