ראשי » Posts tagged 'מנפרד הונק'

Tag Archives: מנפרד הונק

עדינות וסערות שבורות

מהומה מביכה בקונצרט השני של גרימו והונק עם הפילהרמונית / חגי אברבוך, 16.1.12

ה-12.1. שוב הלן גרימו ומנפרד הונק באולם סמולרש, הפעם עם הקונצ'רטו ק. 488 מאת מוצרט והסימפוניה הרביעית מאת ברוקנר. בשורות טובות יותר מצד הפסנתרנית – ורעות מצד המנצח.

הקונצ'רטו בלה מז'ור הוא יצירה שטופת-שמש, מלבד הפרק השני, אחד המלנכוליים והיפים ברפרטואר. ידו של הונק, למרבה השמחה, עדינה כעת. התזמורת נעה בקלילות, היופי המוסיקלי פשוט שוטף החוצה, ואנו מקבלים מוצרט כהלכתו, לפחות יחסית לקונצרט הקודם. גרימו מעניקה צליל רך, מרפרפת על הפסנתר. ועדיין, לה יש קצב משלה ולמנצח קצב משלו. היא מושכת קצת קדימה והוא – לא ברור; לעתים מעט יותר איטי, לעתים נחפז הלאה. בפרק השלישי כלי הנשיפה מעץ כבר נמצאים במרחב משלהם, או לפחות מנסים להדביק כל הזמן את יתר האנסמבל. סימן רע לבאות.

נקודת אור היא שהליריות בפרק השני יוצאת מבין אצבעותיה של גרימו באין מפרע. מקטעים רחבים בפרק היא מנגנת לבדה. ריטנוטי רחבים שהיא מעניקה לעצמה והתעמקות בכל צליל וצליל מאפשרים להרחיב את עומק ההתענגות על המוסיקה הנפלאה. רק המתח המוזר מול התזמורת לא מאפשר נינוחות גמורה.

בסימפוניה הרביעית של ברוקנר אנו כבר בשלל סערות תזמורתיות מרהיבות – או לפחות מקווים להיות. ברוקנר נוהג לבנות שיאים מפרטים קטנים שמתקבצים יחד, שמופיעים אי-פה אי-שם במורכבות ריתמית עד שהם מתאחדים בתנופה אחת גדולה שנשברת בפתאום – והתהליך מתחיל מחדש. נדרש מנצח ששולט היטב בתזמורת כדי לבנות את המבנה המורכב הזה, והונק אינו שולט בפילהרמונית. אולי לא היו די חזרות, אולי מלכתחילה הניצוח שלו אינו ברור במיוחד – כך או כך התוצאה הייתה מהומה מביכה ומעוררת תרעומת. כלי הנשיפה ממתכת הרעימו עד שברגעי השיא כלי הקשת לא נשמעו כלל, וכמעט ניתן היה לשמוע את יתר הנגנים מתחננים לכניסות ברורות. בפרק הרביעי כבר באמת איים הכל להתפרק, ובכל זאת, בדרך חתחתים כלשהי, הובאה היצירה לכלל סיום. ידידה שאינה מורגלת במוסיקה קלאסית ובאה איתי לטעום מן המתוק-מתוק הזה תחבה בי מרפק נלהב מדי פעם ("תראה, עכשיו הם כמעט ביחד!") ועם תום הקונצרט סיכמה זאת טוב ממני – "זאת יצירה ממש מגניבה. אני יכולה להרגיש את זה. עכשיו אני רוצה לשמוע אותה כמו שצריך."

מקיצוניות – קשה ליצור שלם

על הפילהרמונית עם מנפרד הונק והלן גרימו / חגי אברבוך, 10.1.12

… וכך לקחתי את עצמי במוצ"ש האחרון, ב-7 בחודש, לאולם סמולרש, משכנה הזמני של התזמורת הפילהרמונית הישראלית – מלבד הקונצרטים בהנגר 11. אני מודה ומתוודה, זו לי הפעם הראשונה באולם זה ולפיכך היה עלי לשקלל בחוויית ההאזנה גם את החוויה האקוסטית, וזו – ייחודית ומבלבלת מעט. לפחות ליושב בשורה הראשונה יש תחושה מסוימת של החזרים משונים מדי פעם, ואיזו תפיחה לא לגמרי טבעית של הצליל. מאידך, הצליל עצמו חם, והחוויה עדיפה פי כמה וכמה על הישיבה בהנגר.

מנפרד הונק, המנצח האוסטרי. הוא מנצח דינמי מאוד בתנועות הגוף, נע עם הקצב במחולות הגרמניים, ק. 509, יצירה מענגת שהמחולות בה מופיעים ברצף. הונק אוהב את המוצרט שלו גדול. גדול מאוד. אוהבי הביצועים האותנטיים ימצאו את עצמם מול מוצרט קצת קשה לעיכול, ואפילו מבלבל. מצד אחד – צבע יפה ורחב-יריעה מצד כלי הקשת, וכלי נשיפה ממתכת שנמצאים בדיוק במקום הנכון, נותנים נפח וצבע, ומתבלטים כשצריך. מאידך, נגן תופי-דוד שמרעים מדי פעם כמו היה זה לפחות הרקוויאם של ורדי. מחד – פיאני מדהימים, חרישיים, כמעט קיצוניים מדי, בכלי הנשיפה מעץ, שיוצרים אינטימיות פתאומית, ומאידך רגעי פורטה שהרעידו את אמות הסיפים, בלי יותר מדי הומור, בלי גיוון. החוויה הזו המשיכה ביתר שאת בסימפוניה ק. 543, שבניצוחו של הונק הייתה מרשימה וגדולה מהחיים יותר משהייתה נוגעת ללב.

הקונצ'רטו מס' 1 ברה מינור לפסנתר ותזמורת, אופוס 15, מאת ברהמס, היה מבלבל ומטריד אף יותר. הלן גרימו היא פסנתרנית בעלת עוצמה רבה, אבל גם יכולת ליצור רגעים עדינים – וברגעים כאלו נוצר הקסם הנדרש. פרק האדאג'ו היה שיאו של הערב, ובו התלכדו כל המרכיבים לשלם אחד. מאידך, במאסטוזו וברונדו (הפרק הראשון והשלישי) התקבלה תחושת התגוששות של ממש בינה לבין התזמורת, ולאו דווקא במובן הטוב. הצליל שלה היה עז, מתכתי, כמעט דופק, ואילו הם השיבו בחמימות ולאו דווקא בטמפו מתואם איתה. באורח מוזר, אפילו כשכיסתה עליהם לגמרי – וזה אירע לא מעט – נותרה נבדלת, דווקא ברגעים שנדרשת השתלבות. היה זה כאילו שני עולמות אקוסטיים קיצוניים נדחסו יחד בחלל אחד, ולא מצאו את מקומם יחד. וכאן נותרתי תוהה האם הדבר נובע מן החוויה של האולם עצמו, ממיקומי בו (שורה ראשונה) או מבעיות הקשורות למבצעים עצמם – ועל כך אין לי תשובה ברורה. באשר לגרימו עצמה – נדמה שהיא אוהבת את הברהמס שלה שקוף יותר, צונן, 'בארוקי' (כן, יש תחושה של השפעות גוּלד) עם כמה שפחות פדל, ועם נוכחות נפרדת לכל צליל וצליל, גם בטרילים. זה חזק, זה לא תמיד מרגש, זה ייחודי ולא בהכרח משתלב בתזמורת, ולפעמים זה מסעיר. זו חוויה שמותירה את המאזין נבוך ותוהה. כפי שנותרתי אני.

ב-12 בינואר, 20:30, יופיעו מנפרד הונק והלן גרימו באולם סמולרש עם תוכנית אחרת – הקונצ'רטו מס' 23, ק. 488, והסימפוניה מס' 4, "הרומנטית" של ברוקנר.

למה לא? – אולי בגלל אותן בעיות אקוסטיות והמחשבה על כוחניות יתר בביצוע הקונצ'רטו של מוצרט, שהיא מעט מרתיעה.

למה כן? – כי המוצרט של הונק עורר חשק ליצירה שתתאים באמת למאסיביות ולכובד שמחדיר המנצח בתזמורת, והרומנטית של ברוקנר היא בדיוק הדבר המתאים. ובגלל שהאדאג'ו של  הקונצ'רטו ק. 488 הוא אחד הדברים העדינים והיפים ביותר ברפרטואר, וגרימו דווקא בלטה ביכולת ליצור אינטימיות פסנתרנית חזקה בפרקים איטיים. לתוכנית ברוקנר+מוצרט זו יש הרבה פוטנציאל. תחושת הבטן שלי – כדאי. רק לא בשורה הראשונה.