ראשי » Posts tagged 'לירן קופל'

Tag Archives: לירן קופל

סקס, סמים, סלבס ומוצרט

האקדמיה למוזיקה בי-ם מנערת את האבק מעל אופרה לא ידועה, בהפקה המתהדרת ברוח נעורים ובעבודת צוות מצוינת / עמיר קדרון, 3.5.12

מוצרט הלחין את "הגננת המדומה" (La Finta Giardiniera) ב-1775. על אף שהיה רק בן 18, כבר היה מאחוריו רקורד מרשים בתחום המוזיקה הבימתית, למשל בדמות "מיטרידאטה" ו"לוצ'ו סילה". שתי יצירות רציניות ושאפתניות אלו, מרשימות ככל שתהיינה, עדיין נובעות היישר ממסורת הבארוק הנוקשה שעוצבה ע"י הנדל ואחרים, ואילו דווקא במסגרת הלא מחייבת (כביכול) של "הגננת" – קומדיה במשקל נוצה – ניתן להבחין בניצני הסגנון האישי והבשל של מוצרט האופראי, כפי שפרח במלואו עשור מאוחר יותר, במהלך השת"פ הפורה עם דה פונטה.

"הגננת" נכתבה במקור כאופרה בופה איטלקית, וב-1780 שוכתבה כזינגשפיל גרמני. עבור הפקת האקדמיה בי-ם נוצרה גירסת ביניים הנוטלת את הבסיס האיטלקי (תוך השמטת כמה אריות) וממירה את הרצ'יטטיבים בדיאלוגים בעברית. לא מדובר בפשרה – הרי לא היתה מניעה לשמור על הרצ'יטטיבים ולהקרין תרגומם – אלא בהחלטה שנועדה להנגיש את האופרה לקהל, ולתמוך בקונספט שרקחו הבמאית שירית לי וייס (אופרה פטיט) והמנהל המוזיקלי דויד זבה (אופרה בטירוף).

"הגננת" היא קומדיה רומנטית רבת תככים ותהפוכות, שנקודת המוצא שלה אינה רומנטית או קומית בעליל: בֶּלפיוֹרֶה תוקף את אהובתו ויוֹלאנטֶה ומשוכנע כי הביא למותה. בפתח האופרה דרכיהם מצטלבות שוב כשהיא מחליפה שמה לסנדרינה ומתחילה לעבוד כגננת אצל דון אנקיזֶה, העומד להשיא את אחייניתו ארמינדה לבלפיורה. בקלחת בוחשים גם ראמירו, מאהבה הקודם של ארמינדה, ונארדו, עוזרה של ויולנטה/סנדרינה המאוהב במשרתת סֶרפֶּטה – שמצידה חושקת באנקיזה, המגלה עניין בסנדרינה. מבולבלים? גם אנחנו.

שבע דמויות מחפשות היגיון

בתוכניה שוטחת וייס את משנתה וגורסת כי ההגזמה, המלאכותיות והתנגשויות האגו של הדמויות, הן שהניעו אותה לנטוע את הסבך באולפן הסרטה הוליוודי. לשיטתה, אנקיזה הוא מפיק-על, בלפיורה הוא במאי נפוח מחשיבות עצמית, ויולנטה היא שחקנית מצליחה שנטשה את הסצינה בעקבות טראומת התקיפה וכן הלאה. ארמזים לסרטים ארס-פואטיים – "שדרות סנסט" ו"הכל אודות חווה" – מחדדים את הרעיון: ארמינדה היא שחקנית שנאחזת בתהילת העבר, מודיעה כי היא מוכנה לקלוז-אפ שלה, ומתעמרת בסובביה; סרפטה היא צעירה שאפתנית הקמה עליה לכלותה ולא מהססת לשכב, לתחבל ולסכסך בדרך אל האוסקר.

הבימוי נענה, כאמור, לגחמנות הנפשות הפועלות ולמצבים ההזויים, ומכאן המוחצנות ורוח התזזית שאפיינו את המשחק. כמה הברקות ראויות לציון: בארייה "Che beltà" אמור בלפיורה להתפעל מארמינדה, ואילו הפעם שר מתוך סגידה לדמותו הנשקפת במראה. מוצלח במיוחד היה הפיתרון לתמונת הסיום המופרכת של מערכה ב', אשר בה עושות ארמינדה וסרפטה יד אחת כנגד סנדרינה, חוטפות וזונחות אותה ביער אפל, שאליו נקלעות בהדרגה יתר הדמויות. בחסות החשיכה נרקמת מסכת של טעויות בזיהוי, והשיא ההזוי: משום מה ולמבוכת הנוכחים, סנדרינה ובלפיורה מדמים בנפשם כי הם מדוזה והרקולס! למה? ובכן, וייס פותרת זאת כבמטה קסם. מסתבר כי הכל באשמת האלכוהול (וחומרים פחות חוקיים) שצרכה החבורה במהלך קוקטייל הוליוודי שגרתי. זה עובד נפלא, וזה מקסים.

באשר לצד המוזיקלי, בראש ובראשונה יש לשבח את דויד זבה, שהוביל את הזמרים מעמדת הפסנתר והיטיב ללוות אותם ללא לאות במשך שעתיים וחצי. עקרונית, אין הפסנתר יכול להחליף תזמורת, אך ידיו הכישרוניות והמיומנות של זבה הפליאו לשמר את הליריקה, האלגנטיות והשקיפות של מוצרט – כל זאת תוך הקפדה מושלמת על איזון בין עוצמת הפסנתר לזו של הקולות.

מבין הזמרים הרשים מאד הבאס-בריטון עודד רייך (נארדו). לקולו עומק, נפח, גוון יפהפה ונוכחות ממגנטת; שירתו שופעת ביטחון ומעידה על בשלות מוזיקלית. יתר הצוות התמודד במידה משתנה של הצלחה: עתליה תירוש (ארמינדה) פתחה באורח נהדר בארייה "Si promette facilmente", מה שעורר ציפיות גבוהות לקראת אריית הזעם "Vorrei punirti indegno" שבפתח מערכה ב'. אמנם בזו לא היתה השירה מוחצנת ועוצמתית דיה, ועדיין – הופעתה הכללית של תירוש טובה מאד. זהו בהחלט קול שכדאי לעקוב אחר התפתחותו.

כרמית נתן (סנדרינה), על אף בעיה במיקום הנשימות במהלך הווקאליזות הסבוכות, ריגשה מאד בארייה "Geme la tortorella". בתמונת היער ("Crudeli, fermate") היתה מעט עצורה, אך בהמשך נפתח קולה והתנשא, זוהר ומלטף, בדואט ההשלמה עם בלפיורה. את האחרון גילם לירן קופל (ריטה), טנור לירי בעל קול זך ונאה. קופל "סחב" ללא מאמץ ניכר אף את הארוכים שבקווים המלודיים, וצלח באורח משביע רצון מכשולי סלסולים מאתגרים.

על בעיות של מבטא, סגנון וטכניקה, הצליחו שאר הזמרים לפצות בזכות משחקם, השתלבותם באנסמבל וחדוות העשיה המובהקת שאפיינה את הופעתם – ואלו יתרונותיה העיקריים של הפקת "הגננת". התוצאה צנועה ו"סטודנטיאלית", אך בשום אופן לא דלה. על אף דרך החתחתים שנאלץ הצוות לעבור עד שהאופרה קרמה עור וגידים, הרי שהרצון, הכישרון, המסירות והתשוקה למוזיקה ניצחו, ובענק. ברכות לכל העושים במלאכה. בראבי!

"הגננת המדומה", אופרה מאת מוצרט בהפקת האקדמיה למוזיקה בי-ם, 1.5.12. ניהול מוזיקלי, כתיבת דיאלוגים, הכנה וליווי בפסנתר: דויד זבה. בימוי: שירית לי וייס. סנדרינה : כרמית נתן. בלפיורה: לירן קופל. ארמינדה: עתליה תירוש. אנקיזה : אשרי שגב. נרדו: עודד רייך. סרפטה: אביגיל הראל. רמירו: דורון פלורנטין. עוזרת במאי: נועה נעמת. עיצוב תפאורה: ניב מנור . עיצוב תאורה: עדי שמרוני

לקראת אופרה

רשמים ממופע ההרצה של "ריטה" – קומדיה קאמרית קצרה של דוניצטי בבכורה ישראלית / עמיר קדרון, 14.12.11

לפני הצגת האופרה "ריטה" (11.12, המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל) עלתה לבמה הבמאית יוליה פבזנר ("כך עושות כולן") ונשאה דברי הסבר אודות היצירה וההפקה. בין השורות בצבצה נימה קלה של התנצלות, ועם התקדמות המופע גם הובן מדוע: מה שהוצג היה כעין חזרה לקראת ההופעה הרישמית המתוכננת למוצ"ש (17.12) עם התזמורת הקאמרית ר"ג.

הגיוני ומתקבל על הדעת שההפקה טרם מהודקת דיה כשבוע לפני הצגתה – אך תמוה כי המעורבים בה מצאו לנכון להעלותה מול קהל – בתשלום – במצבה הנתון, ועוד מבלי לציין זאת בפירסום המקדים. עם זאת, מבחן המציאות הוכיח שלא מדובר באסון כבד: בפליציה כמו בפליציה, מחיר הכניסה שווה לכל נפש; הקהל ממילא לא מתדפק על הדלתות; ואם להניח סופסוף את הציניות בצד – יש ב"ריטה" משום הבטחה גדולה. מרגע שיחלפו חבלי הלידה, ראוי כי יימצאו מסגרת ותקציב להפוך את האופרה להצגה ניידת שתנדוד באולמות ברחבי הארץ, כי חבל שכל העבודה שהושקעה תסתכם במופע בודד.

דוניצטי הלחין את "ריטה" בזמן שהותו בפריז, כשנה לאחר "בת הגדוד" ובאותו נוסח "אופרה קומיק" שהיה מקובל בצרפת: קטעי שירה שביניהם דיאלוגים מדוברים. האופרה לא הוצגה בימי חייו, והיום מוכרת גם בגרסה איטלקית – זו המשמשת בסיס להפקה המדוברת. ההחלטה לתרגם את הדיאלוגים מעוררת כמה לבטים: מצד אחד, הנוסח העברי נטול ברק, פיוט או שנינה, וחבל שהמלאכה לא הופקדה ביד מיומנת. מצד שני, כיוון שלא נמצא לנכון להקרין כתוביות לאופרה בשלמותה, הפיתרון הקיים מנגיש באופן סביר את היצירה לקהל. המעברים בין עברית לאיטלקית לא מפריעים לזרימת ההצגה, והשירה – בזכות איכותה הטובה ברובה ובזכות יכולת ההבעה של הזמרים – מצליחה להתגבר על מחסום השפה.

כוכבת הערב היתה הסופרן יעל לויטה ("העטלף"), ששרה ושיחקה את ריטה בהצלחה יתרה. קולה נוצץ ומלא חן, ממש תאווה לאזניים, והיא שחקנית קומית בחסד: כל צעד, חיוך, מחווה, הרמת גבה – הכל מתוזמן להפליא, ועם זאת נראה טבעי ומשכנע לחלוטין. לויטה חורכת את הבמה בכישרונה האדיר, וחבל שהופעותיה בארץ אינן תכופות יותר.

את בעליה של ריטה גילמו הטנור לירן קופל והבריטון שלומי וגנר. הראשון הרשים מאד בהתמודדות מכובדת עם הדרישות הטכניות התובעניות של תפקידו; נדמה שקולו של השני טרם התמקד והבשיל במלואו, ועם זאת, יש בו גוון נעים שוודאי עוד יתפתח. בנוגע למשחק, הדמויות שעיצבו הזמרים פחות מגובשות ומורכבות מזו של לויטה. זה, וכן טעויות הטקסט, גילויים מזדמנים של היסוס, והצורך של הבמאית והמנצח (אביב רון) להנחות את שלושת המשתתפים תוך כדי ההצגה – כל אלה הם מחלות ילדות שעשויות להיפתר עד למופע ה"אמיתי". לפיכך, ולמרות כל הסייגים – מומלץ.