ראשי » Posts tagged 'כרמן'

Tag Archives: כרמן

'כרמן' במצדה: גם קיטש צריך לדעת לעשות

אירועי האופרה במצדה לעולם יהיו כרוכים בהתפשרות עבור מי שמחפש שלמות מוזיקלית ואמת אמנותית; אך גם אלה הבאים לפסטיבל בשביל חוויה אחרת, עשויים להתאכזב מליקויים טכניים וגימור לא מוקפד / עמית אביגור, 8.6.12

פסטיבל האופרה השלישי במצדה סובב הפעם סביב האופרה 'כרמן', שלעלילתה אין קשר גיאוגרפי-אקלימי או היסטורי למצדה והעלתה מסמלת למעשה את התמסדותו של הפסטיבל שהחל כפרוייקט חד-פעמי. 'כרמן במצדה', יש להזכיר, אינה הפקה אופראית סטנדרטית והיא לא מתיימרת, כך אני מקווה, להעביר מה שמעבירה הפקה אופראית סטנדרטית. הז'אנר האופראי הוא אחד מהמלאכות הכי מפוארות של האדם, והעלאת אופרה בשטח פתוח אל מול קהל רב פוגמת כמובן ביצירה ובניואנסים שלה. כמו שאר הרפרטואר הצרפתי מהתקופה, 'כרמן' יחסית מתאימה לביצוע במצדה; אמנם רגעים קאמריים רבים מאבדים מעצמתם (למשל, הקווינטט במערכה השניה), אך במהלך האופרה פזורים קטעי אווירה ומחול רבים שאין בהם רגישות דרמטית שעלולה ללכת לאיבוד בפורמט.

אלא שגם את מי שלא מחפש במצדה את מעלותיו של תאטרון האופרה המסורתי, ההפקה עשויה לאכזב. אפילו את הקיטש הכי נמוך בעולם צריך לדעת איך לעשות, ובמובנים רבים לא הייתה הערכות טובה מספיק של האופרה הישראלית בכל הקשור להתאמת הביצוע לאמפי במצדה: עניינים חשובים מאד באירועים מסוג זה, כמו צילום לצרכי הקרנה על מסכי ענק או הגברה, לא קיבלו מספיק תשומת לב וכשלו בהתגברות על מגבלות הסיטואציה. מריה אגרסטה בתפקיד מיכאלה, למשל, הייתה יכולה לרגש עד דמעות בביצוע היפה שלה לאריה מלאת הטוב מהמערכה השלישית, אלמלא ההחזרות של מערכת ההגברה אל עצמה שהציקו כל כך באוזן. הצילום של המתרחש על הבמה היה חופשי וחלש, התמונה הייתה באיכות צבע בעייתית, וכל האמצעים הללו שהיו יכולים להעצים את החוויה ולפצות במידה מסויימת על כל מה שהולך לאיבוד- לא נעשו בצורה מספקת. חבל שכך, שכן גם עם תזמורת נהדרת וסולנים מהשורה הראשונה יש לצילום ולהגברה חשיבות עצומה בפרוייקטים מסוג זה. אם בהופעות פשוטות של כוכבי רוק מושקעים מאמצים רבים בהיבטים אלו של ההפקה, אז על אחת כמה וכמה הדבר חשוב כשמבצעים אופרה בשטח פתוח.

גם בצד האמנותי היו בעיות, אך אלו בעיות שכנראה חלקן יפתר מעצמו מערב לערב, בהתחשב בכך שהביצוע המסוקר היה חזרה גנרלית ולאור ההיכרות עם המנצח דניאל אורן מהפקות קודמות. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון הייתה רחוקה מלהבריק- בעיקר כלי הקשת, למרות נגינה יפה של נגני כלי הנשיפה מעץ ואפילו של כלי הנשיפה ממתכת. התזמור העשיר והיפה של ביזה צלצל יותר כמו ביצועים ישנים לאופרות איטלקיות, ולעתים קרובות היו אי תיאומים גם עם הזמרים שגרמו לאורן לעצור. נגינת התזמורת השתפרה בחצי השני של האופרה (מערכות 3-4), ורגעים מסויימים כמו האנטרקט למערכה השלישית נוגנו יפה מאד. האכזבה העיקרית בהיבט המוזיקלי הייתה ממקהלת האופרה, שאולי מתקשה עם האקלים ועם תנאי הבמה החריגים. למקהלה לא היה גוון אחיד, וכל כניסה הייתה חסרת בטחון ולעתים מפוספסת. זה לא הפריע לקהל להנות מקטעי המקהלה היפים והקלילים שמפוזרים באופרה. מקהלת הילדים 'אנקור' ביצעה יפה את תפקידה החמוד, אלא שהבימוי קצת תקע את המוזיקה מאחור: על במה ענקית, כשהילדים שרים '1,2, צעד!', הבמאי דלמונקו בחר להציב אותם עומדים בצורה משעממת, כשחלקם לבושים כספרדים וחלקם לבושים כפלמח"ניקים עם דגלי ישראל. זה לא מרגיש נכון, ולא מקבל שום משמעות דרמטית או הגיונית לעלילה.

הסולנים הראשיים בהפקה היו רובם ברמה גבוהה. כמעט לכולם היה קול טוב וזה כנראה מספיק, כי כל התעמקות נוספת בשירה פשוט לא מתיישבת עם מה שהביצוע במצדה מסוגל להעביר. נעמה גולדמן נקראה ברגע האחרון לשיר את כרמן כמחליפה של אנה מלאבסי שחלתה, וללא ספק התעלתה על עצמה ונתנה הופעה ראויה: יש בשירתה לא מעט היבטים מעניינים והיו כמה דברים שהיא עשתה בחכמה רבה (כמו שירת רצ'יטטיבים). למרות זאת, גוון הקול שלה לא מספיק אקזוטי לתפקיד והמשחק שלה היה מעט קשוח מדי. כרמן לתפיסתי אינה אישה יפה פשוטו כמשמעו, והיא אפילו לא מוכרחה להיות צעירה. כרמן היא סקסית, זה נובע מההוויה שלה, וההבדל בין הדברים לא היה מספיק בולט. כל משפט שכרמן שרה מכיל עצמה דרמתית אדירה שגורמת לכולם ליפול לרגליה, והעצמה הפתיינית הזו מעט חסרה בשירתה של נעמה גולדמן- שהביאה כרמן מעט יותר סימבוליסטית, מודרנית ולא מודעת לעצמה. מה שהיה יותר מוצלח הוא המערכה הרביעית, שם מתאימה ההתעדנות של כרמן. במערכה הרביעית השירה והמשחק של גולדמן הבליטו בצורה נהדרת את הסבטקסטים ואת הניגודים החריפים בין מה שכרמן אומרת לבין מה שהיא מרגישה.

גוסטבו פורטה בתפקיד דון ז'וזה היה כובש ואותנטי בשירה שלו, והציג פיאנו נהדר. הריבים הבלתי פוסקים שלו עם כרמן היו בנויים היטב מבחינה דרמטית ולא הרגישו כמו משהו רפיטטיבי. את אריית הפרח המפורסמת הוא ביצע באופן נפלא, שלא היה אצילי מדי כבדרך כלל אלא נאמן לרוח הדברים.

התפקידים הקטנים בוצעו ברמה משתנה. בעיקר הפריע קרלו סטריולי בתפקיד זוניגה, שהתקשה מעט בצלילים הגבוהים ולא שכנע בחיזורים ובמניירות שלו במערכה הראשונה.

באשר לבימוי- אין בו עקביות מעניינת, פרשנות ברורה או תשומת לב לפרטים. הכל מאד כללי ונקודתי, וגם רושם ופאר לא היו בשפע. כשכרמן מבקשת מז'וזה לבוא איתה להרים, למשל, היה מתבקש שהיא תצביע על הר המצדה שהיה מואר באותה עת. התפאורה לא נישאה לגובה רב בעוד הקהל כן, ומעט האלמנטים המרשימים שהיו, כמו זיקוקים קטנים, שולבו ברגעים חלשים ללא הקשר או מוזיקה שיעצימו אותם. מבחינה הזו ההפקה די מאכזבת בהשוואה לשנים קודמות. חובבי אופרה אדוקים לא יהנו לשמוע הערות מטופשות של נובו-רישים רעשניים בקהל ויסבלו מתנאי השטח האקוסטיים, ומי שמחפש שואו גם הוא לא ימצא אותו מעבר לכמה ריקודים נהדרים שגם הם התלבשו על המוזיקה באופן חסר משמעות. בשורה התחתונה לא סבלתי בכלל, אבל החוויה כללית מאד ואין בה משהו שסוחף עד הסוף.

האופרה הישראלית: כרמן במצדה- חזרה גנרלית, 7.6.2012. מנצח: דניאל אורן, במאי: ג'נקרלו דלמונקו, כרמן: נעמה גולדמן, דון ז'וזה: גוסטבו פורטה, אסקמיו: מרסין ברוניקובסקי, מיכאלה: מריה אגרסטה, מקהלת האופרה הישראלית, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון.

צעק(נו)תה של מהגוני

רגשות מעורבים בעקבות "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני"; וגם – קומץ תהיות לקראת פסטיבל האופרה במצדה / עמיר קדרון, 19.1.12

בימים אלו מציגה האופרה הישראלית את "מהגוני". עיון בסקירות שפורסמו עד כה מעלה כי ההיבט הבימתי של ההפקה שנוי במחלוקת – וטוב שכך. זאת משני טעמים: קודם כל, כיוון שמעשה אמנות באשר הוא, מן ההכרח שיעורר תגובות לכאן ולכאן, שאחרת אין בו טעם.

הסיבה השניה היא שמטרת האופרה היא לעורר פולמוס. התוכן, על אף שעודנו בר תוקף, התיישן: הקהל קהה החושים אדיש לזעקת המחאה של ברכט; כאן נכנסת לתמונה המוזיקה של וייל, שבחריפותה הכוח לנער את תודעת הצופה – אך לא בביצוע הנוכחי; והנה מגיע תיקון לא צפוי בדמות החיזיון הבימתי.

הבמאי עמרי ניצן (מסע אל תום האלף; הילד חולם) והמעצבים מיכאל קרמנקו, אבי יונה בואנו ושי בונדר (בהתאמה: תפאורה, תאורה ווידאו) יצרו מהגוני מבעיתה של ניאון ופלסטיק, בנוסח הזוהר המזויף של לאס וגאס. הסאה הוגדשה באורות מרצדים ובהקרנות וידאו מעוצבות בגסות מכוונת, עד כי הצופה המסונוור חש בעל כורחו סלידה ומיאוס. האם זו היתה כוונת המעצב? אין ספק שזו היתה כוונת המשורר, ולפיכך – הצלחה.

הקוץ באליה הוא הכוריאוגרפיה, שאינה עולה בקנה אחד עם הישגי המעצבים: היא בנאלית ומבוצעת ברישול. כמו כן, בתמונות רבות תנועת המקהלה, הניצבים וחלק מהסולנים לוקה בהיסוס – כאילו טרם הפנימו לאן עליהם להתקדם ובאיזה אופן.

הבעיה העקרונית של הפקת "מהגוני" היא הפער האמור בין הנראה לנשמע. עם כל הכבוד להצלחת הבימוי, באופרה עסקינן – המוזיקה ניצבת לפני הכל ומעל הכל. במקרה שלפנינו התהום שבין המצוי לרצוי מעוררת תרעומת יתרה, כי התשתית קיימת, ויש בה הבטחה רבה: צוות הזמרים טוב ברובו. וולפגנג שוואינינגר (ג'ים מהוני) ריגש מאד בארייה הקודמת להוצאה להורג והרשים לאורך כל האופרה; את חבריו גילמו בהצלחה גיא מנהיים, ולדימיר בראון ונוח בריגר (רבאק, תנו לו תפקידים גדולים יותר!) – שלושה זמרים המוכרים היטב לקהל הישראלי, ותמיד נעים לשמעם; טארה ונדיטי (בגביק) הייתה מצוינת בנכלוליותה, וכמוה גם יוהאנס פון דואיסבורג (מוזס). החוליה החלשה היחידה בצוות, למעשה, היא מריסול מונטלבו (ג'ני). בתוכניה כתוב כי הרפרטואר שלה כולל את לולו וג'ילדה, לא פחות! כיצד קול קטן ודהוי כזה מסוגל להתמודד עם חומרים כאלה? ניחא. אין לצפות שהכל יהיה מושלם, ודאי לא במחוזותינו.

על ההפקה מנצח דייויד שטרן (קבלריה/פליאצ'י), מנהלה המוזיקלי של האופרה. התיאום בין הנגנים לנעשה על הבמה לקוי בחלק מהאנסמבלים הגדולים, אשר תלו על בלימה, ועם זאת, התזמורת מפגינה מיומנות באקלקטיקה הצינית – כמעט אנטי-אופראית – של וייל.

דא עקא, שהבסיס המוזיקלי יורד לטימיון בגלל מערכת ההגברה. אין חדש בידיעה שנעשה שימוש בהגברה בבית האופרה, אלא שהפעם יש לה נוכחות חסרת תקדים. נדמה כאילו הרימו ידיים באופרה והודו שהאולם פגום מיסודו, ושאין לאל ידם של טכנאי הסאונד להביא תיקון, על כן כל שנותר הוא לסובב את כפתור הווליום למקסימום – אזנו הערלה של הקהל הלבנטיני ממילא לא תבחין בתרמית.

ובכן, לשקר אין רגליים! ההגברה מסלפת את הצליל באורח גס: כל עוד זמר ניצב מול הקהל ניתן להתרשם מהופעתו, אך כל תזוזה לעומק הבמה או שינוי זווית כבר משבשים במידה ניכרת את הקרנת הקול. האבסורד הוא שגם התזמורת הוגברה (שלא לצורך), ופעם אחר פעם האפילה על הסולנים. ניתן לומר בדוחק שיש במקרה הפרטי של "מהגוני" מקום ל'סאונד סינתטי', אבל בהפקת האופרה הישראלית הלכו עם זה רחוק מדי ובאופן מגושם ולא מקצועי. מי נתן את ההוראה? מה יעלה בגורל ההפקות הבאות? והאם אפסה התקווה לחוות בארץ אופרה כפי שהיא אמורה להישמע? למוניץ התשובות.

עוד דבר על סדר היום: הפקת "מהגוני" שווקה כתגובת האופרה למחאת האוהלים ותמיכתה בה, לא פחות. יתרה מזאת, בתמונת הסיום הוקרנו פראפראזות עוקצניות על סיסמאות המאבק של הקיץ האחרון. המחווה נאה, אבל האם באמת ניתן לקבלה כפשוטה? על כך תהה גם המשקיף בכתבתו, ויש להוסיף: בל נשכח כי בראש בית האופרה ניצבים אנשים שספק אם שיקולים אמנותיים מנחים את צעדיהם; הפער בין כיסיהם התפוחים לשכר הרעב של המקהלה, למשל, ידוע משכבר. במחילה מכבודם – מה לאופרה הישראלית ולצדק חברתי, לעזאזל?

"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", 17.1, האופרה הישראלית. מנצח: דייויד שטרן. משתתפים: טארה ונדיטי (בגביק), מריסול מונטלבו (ג'ני), וולפגאנג שואינינגר (ג'ים), ויסנטה אומבואנה (פאטי), יוהנס פון דואיסבורג (מוזס), גיא מנהיים (ג'ק/טובי), נוח בריגר (ביל), ולדמיר בראון (ג'ו), אפרת אשכנזי, אלה וסילביצקי, איילה צימבלר, לימור אילן, נעמה גולדמן ויעל לויטה (זונות), רוויטל חכמוב (פסנתרנית באר), מקהלת האופרה והתז' הסימפונית ראשל"צ.

דנה והכבשים

במקביל להצגת "מהגוני", פצחה האופרה הישראלית במירוץ לקראת הפקת "כרמן" במצדה בקיץ הקרוב. להלן קטעים נבחרים מהמידע שהופץ לתקשורת. איך אומרים? "לא נגענו":

"…קמפיין […] בכיכובה של דנה אינטרנשיונל שמזמזמת מתוך כרמן את האריה הידועה לאמ'ור [הטעות במקור] ומסיימת במשפט "שנית דנה לא תיפול""

"בנוסף לכך, נציג בירושלים […] האופרה "לה טרויאטה""

"הגודל של הפרויקט […] 200 מלצרים לערב […] התפאורה בנויה כחלק מהטבע והנוף כולל הרים וגבעות חול, אותם אנחנו משנעים […] מסילת ברזל עם רכבת, 10 סוסים, 10 חמורים, 30 כבשים, 6 כרכרות צועניות, 3 כרכרות מפוארות."

מה נאמר ומה נגיד… רכבת, זה טוב ליהודים?