ראשי » Posts tagged 'כרמית נתן'

Tag Archives: כרמית נתן

בשבח האמריקניזציה

הנאה צרופה בקונצרט סיום העונה של האנסמבל הקולי החדש, הנע בין אופרה ומחזמר לשירי עם ונשמה – והכל תוצרת אמריקה / עמיר קדרון, 6.6.12

לא פשוט לבחור קצה חוט לתיאור המופע "אמריקה אמריקה", כיוון שכלל מספר רב של קטעים המכסים טווח סגנוני רחב – ותקצר היריעה מלפרט הכל. אם להתחיל מהשורה התחתונה, הרי שהאנסמבל הקולי החדש חיזק את מעמדו כהרכב מוביל בחוד החנית של שירת המקהלה בארץ, ועל יתרונותיו המוכרים מהאזנות קודמות הוסיף נדבך של הומור ושל חגיגיות קלת דעת.

בחלקו הראשון של הערב הזדמן לקהל להכיר כמה ממלחיניה הנוכחיים של ארה"ב: הקונצרט נפתח ב-"Jubilant Song" מאת רנה קלאוזן (יליד 1953), ובו אפקט הדהוד מרתק שהאנסמבל ביצע בשלמות, וכן סולו גבוה לסופרן שנמסר לניבה אשד, שלה קול בעל זוהר מעודן.

אופיו האינסטרומנטלי של השיר "תקווה, אמונה, חיים, אהבה" (אריק וויטאקר, יליד 1970) הולם מאד את איכות השירה של האנסמבל – זכה, דייקנית וממוקדת – ולמעלות הטכניות נוספה רכות של הבעה בשיר "Sure on this Shining Night" (מורטן לאורידסן, יליד 1943), המסורתי בנימתו.

בהמשך הערב הוצגו יצירות מאת גדולי המלחינים האמריקניים של המאה שעברה. בשיר "עפרוני" (קופלנד) התבלטה חטיבת הסופרן המצוינת; פסוקי הסיום של "הלילה השנים-עשר" (ברבר) דעכו ל-piano יפהפה ועשוי לעילא; פרקי המיסה ההרפתקנית של ברנשטיין, המתובלת בג'אז חצוף, עוררו התלהבות בשורות האנסמבל ורמזו על הלך הרוח של חלקו השני של הקונצרט.

לאחר ההפסקה, אם כן, שולבו בתכנית קטעים מוכרים היטב, ואלו עטו כסות חדשה בזכות השילוב בין עיבודים מרעננים לביצוע נלהב. דוגמא מייצגת היא "הו, סוזנה", שגם הוגש כהדרן, ואחרת היא "summertime", ממנו תיזכר היטב שירתה המרהיבה של כרמית נתן (הגננת המדומה).

עוד בתחום הסולני, ניבה אשד הנ"ל הפציעה גם ב-"fascinatin' Rhythm" (גרשווין, מתוך "Lady be good") ואילו בפעם זו נבלעה כליל במסת האנסמבל. יחד עם זאת, מוקדם לקבוע כי מימדי קולה צנועים מדי עבור שירת סולו, ולראייה – דווקא ב-"Joshua Fit the Battle of Jericho" נישא קולה, מבריק וצלול, מבעד למרקם הרעשני.

פה ושם לקה ההרכב בכניסות לא נקיות, אך מדובר בלא יותר ממקרים ספורים וזניחים ביחס להנאה הכוללת מהמופע. לסיום, כמה מלים על העונה הבאה: זו תיפתח בגרסה קאמרית לרקוויאם של ברהמס, ואחריה תכנית שתוקדש למוזיקה פורטוגזית. במופע השלישי יארח האנסמבל את יוני רכטר, עימו כבר שיתף פעולה בהצלחה ביצירה הקסומה "איתמר פוגש ארנב". גולת הכותרת, אולי, של העונה הבאה תהיה האורטוריה "אסתר" (הנדל), שבה תלווה את ההרכב הבארוקדה, ובין הסולנים נשמע את קלייר מגנאג'י ואלון הררי – אשר לאחרונה כיכבו על במת האופרה ב"אורפאו ואאורידיצ'ה". יש למה לחכות.

"אמריקה אמריקה" – חגיגה של מוזיקה מקהלתית אמריקנית. 5.6.12, המשכן למוזיקה ולאמנויות, רעננה. האנסמבל הקולי החדש בניצוח ד"ר בריידי אולרד (Allred). פסנתרנים: תימור שפירא, פיליפ לוריא. כלי הקשה: דניאל סולומונוב.

סקס, סמים, סלבס ומוצרט

האקדמיה למוזיקה בי-ם מנערת את האבק מעל אופרה לא ידועה, בהפקה המתהדרת ברוח נעורים ובעבודת צוות מצוינת / עמיר קדרון, 3.5.12

מוצרט הלחין את "הגננת המדומה" (La Finta Giardiniera) ב-1775. על אף שהיה רק בן 18, כבר היה מאחוריו רקורד מרשים בתחום המוזיקה הבימתית, למשל בדמות "מיטרידאטה" ו"לוצ'ו סילה". שתי יצירות רציניות ושאפתניות אלו, מרשימות ככל שתהיינה, עדיין נובעות היישר ממסורת הבארוק הנוקשה שעוצבה ע"י הנדל ואחרים, ואילו דווקא במסגרת הלא מחייבת (כביכול) של "הגננת" – קומדיה במשקל נוצה – ניתן להבחין בניצני הסגנון האישי והבשל של מוצרט האופראי, כפי שפרח במלואו עשור מאוחר יותר, במהלך השת"פ הפורה עם דה פונטה.

"הגננת" נכתבה במקור כאופרה בופה איטלקית, וב-1780 שוכתבה כזינגשפיל גרמני. עבור הפקת האקדמיה בי-ם נוצרה גירסת ביניים הנוטלת את הבסיס האיטלקי (תוך השמטת כמה אריות) וממירה את הרצ'יטטיבים בדיאלוגים בעברית. לא מדובר בפשרה – הרי לא היתה מניעה לשמור על הרצ'יטטיבים ולהקרין תרגומם – אלא בהחלטה שנועדה להנגיש את האופרה לקהל, ולתמוך בקונספט שרקחו הבמאית שירית לי וייס (אופרה פטיט) והמנהל המוזיקלי דויד זבה (אופרה בטירוף).

"הגננת" היא קומדיה רומנטית רבת תככים ותהפוכות, שנקודת המוצא שלה אינה רומנטית או קומית בעליל: בֶּלפיוֹרֶה תוקף את אהובתו ויוֹלאנטֶה ומשוכנע כי הביא למותה. בפתח האופרה דרכיהם מצטלבות שוב כשהיא מחליפה שמה לסנדרינה ומתחילה לעבוד כגננת אצל דון אנקיזֶה, העומד להשיא את אחייניתו ארמינדה לבלפיורה. בקלחת בוחשים גם ראמירו, מאהבה הקודם של ארמינדה, ונארדו, עוזרה של ויולנטה/סנדרינה המאוהב במשרתת סֶרפֶּטה – שמצידה חושקת באנקיזה, המגלה עניין בסנדרינה. מבולבלים? גם אנחנו.

שבע דמויות מחפשות היגיון

בתוכניה שוטחת וייס את משנתה וגורסת כי ההגזמה, המלאכותיות והתנגשויות האגו של הדמויות, הן שהניעו אותה לנטוע את הסבך באולפן הסרטה הוליוודי. לשיטתה, אנקיזה הוא מפיק-על, בלפיורה הוא במאי נפוח מחשיבות עצמית, ויולנטה היא שחקנית מצליחה שנטשה את הסצינה בעקבות טראומת התקיפה וכן הלאה. ארמזים לסרטים ארס-פואטיים – "שדרות סנסט" ו"הכל אודות חווה" – מחדדים את הרעיון: ארמינדה היא שחקנית שנאחזת בתהילת העבר, מודיעה כי היא מוכנה לקלוז-אפ שלה, ומתעמרת בסובביה; סרפטה היא צעירה שאפתנית הקמה עליה לכלותה ולא מהססת לשכב, לתחבל ולסכסך בדרך אל האוסקר.

הבימוי נענה, כאמור, לגחמנות הנפשות הפועלות ולמצבים ההזויים, ומכאן המוחצנות ורוח התזזית שאפיינו את המשחק. כמה הברקות ראויות לציון: בארייה "Che beltà" אמור בלפיורה להתפעל מארמינדה, ואילו הפעם שר מתוך סגידה לדמותו הנשקפת במראה. מוצלח במיוחד היה הפיתרון לתמונת הסיום המופרכת של מערכה ב', אשר בה עושות ארמינדה וסרפטה יד אחת כנגד סנדרינה, חוטפות וזונחות אותה ביער אפל, שאליו נקלעות בהדרגה יתר הדמויות. בחסות החשיכה נרקמת מסכת של טעויות בזיהוי, והשיא ההזוי: משום מה ולמבוכת הנוכחים, סנדרינה ובלפיורה מדמים בנפשם כי הם מדוזה והרקולס! למה? ובכן, וייס פותרת זאת כבמטה קסם. מסתבר כי הכל באשמת האלכוהול (וחומרים פחות חוקיים) שצרכה החבורה במהלך קוקטייל הוליוודי שגרתי. זה עובד נפלא, וזה מקסים.

באשר לצד המוזיקלי, בראש ובראשונה יש לשבח את דויד זבה, שהוביל את הזמרים מעמדת הפסנתר והיטיב ללוות אותם ללא לאות במשך שעתיים וחצי. עקרונית, אין הפסנתר יכול להחליף תזמורת, אך ידיו הכישרוניות והמיומנות של זבה הפליאו לשמר את הליריקה, האלגנטיות והשקיפות של מוצרט – כל זאת תוך הקפדה מושלמת על איזון בין עוצמת הפסנתר לזו של הקולות.

מבין הזמרים הרשים מאד הבאס-בריטון עודד רייך (נארדו). לקולו עומק, נפח, גוון יפהפה ונוכחות ממגנטת; שירתו שופעת ביטחון ומעידה על בשלות מוזיקלית. יתר הצוות התמודד במידה משתנה של הצלחה: עתליה תירוש (ארמינדה) פתחה באורח נהדר בארייה "Si promette facilmente", מה שעורר ציפיות גבוהות לקראת אריית הזעם "Vorrei punirti indegno" שבפתח מערכה ב'. אמנם בזו לא היתה השירה מוחצנת ועוצמתית דיה, ועדיין – הופעתה הכללית של תירוש טובה מאד. זהו בהחלט קול שכדאי לעקוב אחר התפתחותו.

כרמית נתן (סנדרינה), על אף בעיה במיקום הנשימות במהלך הווקאליזות הסבוכות, ריגשה מאד בארייה "Geme la tortorella". בתמונת היער ("Crudeli, fermate") היתה מעט עצורה, אך בהמשך נפתח קולה והתנשא, זוהר ומלטף, בדואט ההשלמה עם בלפיורה. את האחרון גילם לירן קופל (ריטה), טנור לירי בעל קול זך ונאה. קופל "סחב" ללא מאמץ ניכר אף את הארוכים שבקווים המלודיים, וצלח באורח משביע רצון מכשולי סלסולים מאתגרים.

על בעיות של מבטא, סגנון וטכניקה, הצליחו שאר הזמרים לפצות בזכות משחקם, השתלבותם באנסמבל וחדוות העשיה המובהקת שאפיינה את הופעתם – ואלו יתרונותיה העיקריים של הפקת "הגננת". התוצאה צנועה ו"סטודנטיאלית", אך בשום אופן לא דלה. על אף דרך החתחתים שנאלץ הצוות לעבור עד שהאופרה קרמה עור וגידים, הרי שהרצון, הכישרון, המסירות והתשוקה למוזיקה ניצחו, ובענק. ברכות לכל העושים במלאכה. בראבי!

"הגננת המדומה", אופרה מאת מוצרט בהפקת האקדמיה למוזיקה בי-ם, 1.5.12. ניהול מוזיקלי, כתיבת דיאלוגים, הכנה וליווי בפסנתר: דויד זבה. בימוי: שירית לי וייס. סנדרינה : כרמית נתן. בלפיורה: לירן קופל. ארמינדה: עתליה תירוש. אנקיזה : אשרי שגב. נרדו: עודד רייך. סרפטה: אביגיל הראל. רמירו: דורון פלורנטין. עוזרת במאי: נועה נעמת. עיצוב תפאורה: ניב מנור . עיצוב תאורה: עדי שמרוני

מחלה צרפתית

החולה המדומה בביצוע תזמורת הבארוק ירושלים – מעורר תיאבון לעוד / חגי אברבוך, 3.4.12

גם מי שלא מכירים את מרק אנטואן שרפנטייה (1643-1704), מכירים אותו למעשה. הפרלוד ל'טה דאום' שלו מככב כפתיח האירוויזיון (ובכלל זו יצירה נאה שראוי להתענג עליה) ומהווה דוגמה לא רעה לכתיבה המלודית הקלילה והיפה של מלחין זה. לא לעתים קרובות מזדמן לשמוע בארוק צרפתי בארץ, וברוכה היוזמה של תזמורת הבארוק ירושלים לבצע את הבלט הקומי 'החולה המדומה'.

למחזה המקורי של מולייר הוסיף המלחין שרפנטייה אינטרמדיות מוסיקליות שאינן בהכרח קשורות לעלילה:  פרולוג הרועים והרועות, לדוגמה, אינו אלא שרשרת דברי שבח חסרי כל מעצורים ללואי ה-14, ואין לו קשר של ממש לעלילה הקומית שרקח מולייר.  פרולוג זה, שלוש האינטרמדיות ודואט אופראי חביב בין אנג'ליק, בתו של החולה המדומה ואהובה, קליאנט, המתחזה למורה לזמרה, הם שבוצעו על ידי תזמורת הבארוק ירושלים והזמרים, ובמיוחד עבור ההפקה הוסיפה המשוררת הילה להב קטעי קישור שבוצעו על ידי ששון גבאי. החוליה החסרה היחידה הייתה המנצח אנדרו פארוט, שביטל את הגעתו ברגע האחרון, עקב מחלת אמו.

ביטולו של אנדרו פארוט כנראה משמעותי במקרה זה. אולי לא היה די זמן לדוד שמר לעבוד עם תזמורתו: הוא ניצח מן הצ'מבלו, ובתחילה לא היה אנסמבל של ממש בין חלקי ההרכב האינסטרומנטלי, וגם לא עם הזמרים. פה ושם אף ניכרו זיופים קטנים. התמונה השתפרה ככל שהתקדם הקונצרט והגיעה לשיאה באינטרמדיה השנייה: להקת צועניות מתאספת לרכך את לבו של ארגן, ואולי להועיל לבריאותו. המוסיקה אינה סוערת אלא עדינה מאוד, וכאן קיבלנו שירה צלולה, עדינה ומענגת של שלוש הסופרניות וליאור-לביד לייבוביץ' על תקן אישה צוענייה רביעית (עם פרח מתבקש בשיער). לכרמית נתן קול בעל גוון כהה מעט, וקולה של עפרה הורביץ-זנתי מעט יותר חד ו-'זכוכיתי.' הן כאן, והן במהלך הקונצרט בלטה במיוחד ענת עדרי בתור פלורה בפרולוג הרועים והרועות, ובתפקיד אנז'ליק, בתו של החולה המדומה. לעדרי קול מתוק להפליא וגישה טבעית לחינניות הבארוק הצרפתי. מתבקש לשמוע אותה עוד ברפרטואר מסוג זה.

ששון גבאי מבריק ככל הניתן בקטעי הקישור הבנאליים ומייגעים מעט, בתפקיד ליצן (פולישינל) המציג את המתרחש, וכמובן על תקן החולה המדומה עצמו, המפריד בין המאהבים המציגים מולו "אופרה חינוכית" כביכול. זו סצנה חמודה ואפקטיבית, מזיגה נעימה של משחק קומי ושירה מדויקת. בסופו של דבר מקבל החולה המדומה הסמכה לרפואה מידי שאר הזמרים והעסק כולו מסתיים ברעש לבבי.

לסיכום – חסרונות: מבחינה ווקאלית, הגברים שבחבורה עדיין לא בז'אנר, הקולות שטוחים רוב הזמן וההבעה אטומה מעט ולא מתקשרת עם הקהל. באופן כללי, לעתים קרובות לא הייתה תחושת אנסמבל עם התזמורת, שגם בה התחוללו פה ושם זיופים קלים אך בולטים.

יתרונות: הזמרות, ובראשון ענת עדרי. ששון גבאי עצמו, עם תזמון קומי משובח, וההזדמנות לשמוע בארוק צרפתי משובח. יש לקוות לעוד קונצרטים כגון אלה, מבלי שיהיו מושפעים מביטולים של הרגע האחרון. תזמורת הבארוק ירושלים, בניצוח דוד שמר, ביקשה לעמוד בגבורה באתגר וכשהצליחה – התוצאה עוררה את התיאבון למנה נוספת, שהפעם תותקן כהלכה.

תזמורת הבארוק ירושלים. "החולה המדומה" – 28.3 במרכז ענב. מנהל מוסיקלי ומנצח: דוד שמר. סופרניות: ענת עדרי, כרמית נתן, עפרה הורביץ-זנתי. טנורים: ליאור לביד-לייבוביץ', דוד נורטמן, טל קוך. באס: גיא פלץ.