ראשי » Posts tagged 'זובין מהטה'

Tag Archives: זובין מהטה

עיטור נשיא המדינה הוענק לזובין מהטה

עמית אביגור, 15.10.12

בטקס שנערך הבוקר בבית הנשיא בירושלים, העניק נשיא המדינה שמעון פרס את עיטור הנשיא למאסטרו זובין מהטה, מנהלה המוזיקלי מזה חמישה עשורים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. במדינות רבות קיים עיטור המחווה הזה שמוענק כאות הוקרה ליחידי סגולה, וביוזמתו של נשיא המדינה החל מהשנה גם מדינת ישראל שותפה למנהג.

באירוע קבלת העיטור השתתפה מקהלת הנערות 'שני', פרי חזונו של מהטה וחלק מתכנית 'מפנה', שמורכבת מנערות יהודיות וערביות. המקהלה ביצעה עיבוד מעניין לטקסטים מסורתיים של שני העמים בשתי השפות. בנוסף ניגנה רביעיית ריכטר, המורכבת מנגני התזמורת הפילהרמונית, את הפרק הראשון מרביעיית המיתרים של גריג. שני הביצועים המוזיקליים היו מעניינים ומהנים להאזנה, אלמלא הרעש הלא הולם של כלי התקשורת השונים שנכחו במקום.

מאסטרו מהטה, שקיבל בשנות השמונים קביעות לכל החיים בתפקיד ניהול התזמורת הפילהרמונית, נשא דברים אודות תרומתה של התזמורת למדינת ישראל וייצוגה בעולם, וכן הודה בידידות אישית לשמעון פרס על הענקת העיטור. בהמשך להתבטאויותיו האחרונות, דבריו של מהטה כללו גם הקשרים פוליטיים, שנאמרו בדיפלומטיות רבה. 'הכשרון נמצא שם, ואני מקווה שיגיע היום ואחד מהצעירים הערבים שמקבלים חינוך מוזיקלי ינגן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית', אמר. בהקשר של מקהלת הנערות שני, הביע מהטה תקווה לעתיד בטוח יותר: 'אם יכולים לשיר ביחד- אתם יכולים גם לחיות ביחד'.

הנשיא פרס שיבח את פועלו הממושך של מהטה עם התזמורת הפילהרמונית ועם העם בישראל: 'אינך מנצח רק על התזמורת, אלא גם על הלבבות של כולנו'. פרס ראה בקריירת הניצוח המפוארת של מהטה דוגמת מופת למנהיגות נכונה שאינה מושלת ושולטת, אלא מכווינה ובונה.

במעמד קבלת העיטור נכחו יצחק נבון ומאיר שמגר, וכן דיפלומטים הודים וידידים. לא נרשמה נוכחות של חברי כנסת ישראליים מכהנים.

ג'ינס, צ'יפס, ואנג, ואגנר

צרור חוויות ומחשבות בעקבות קונצרט לא שגרתי של הפילהרמונית / עמיר קדרון, 12.1.0.12

לא פחות מאשר המוזיקה, מהמופע הראשון בסדרת "הפילהרמונית בג'ינס" לעונה זו תיזכרנה הצהרותיו של זובין מהטה. בין היצירות ששובצו בתוכנית, ערך מנחה הערב, הסופר אשכול נבו, ריאיון קצר עם המנצח, שהביע קורת רוח למראה קהל מקבוצת גילו, והפטיר – ספק בצחוק, ספק ברצינות – "זקנים בג'ינס".

האם יש בדברים רמז לדעתו של מהטה על הרעיון שבבסיס סדרת הג'ינס? למי שלא בקיא, מטרת המיזם היא לגייס קהל חדש וצעיר. האמצעים: תוכניות קצרות בהנחיית סלבז, להקת חתונות מתחלפת שמנעימה את זמן ההמתנה לתחילת הקונצרט, ודוכני בירה וחטיפים.

שוחרי מוזיקה שמרנים יעקמו אף לנוכח האווירה הבלתי מעונבת, ועם זאת, אין מנוס מלהודות שהפילהרמונית – וכל העוסק במוזיקה – ניצבת בפני שוקת שבורה. המוזיקה הקלאסית כבר מזמן אינה מטבע עובר לסוחר, ובאין קהל – נידונה לכליה. לפיכך, לו אירועי "הפילהרמונית בג'ינס" ישאו פרי ויישבו דור נוסף בקסם המוזיקה, דיינו. אכן, לצד הקהל המבוגר והרגיל של התזמורת, נצפתה נוכחות לא מבוטלת של צעירים באולם. האם יוסיפו לפקוד את הקונצרטים? ימים יגידו.

עוד דיווח מהטה בגאווה על הסטודנטים ששמע לאחרונה בביה"ס הגבוה למוזיקה באונ' ת"א, אשר 5 מהם בחר לחשוף לאזני הקהל בקונצרט מיוחד שיתקיים בחודש מרץ; גולת הכותרת של דבריו היתה תגובתו לשאלה אודות הבדלי ניצוחו על "כה אמר זרתוסטרא" לפני 40 שנה לעומת ההווה. על כך ענה כי אז טרם העזו לנגן שטראוס בארץ – והוא מוכן להמתין בסבלנות עד שיגיע גם זמנו של ואגנר. הקהל הגיב במחיאות כפיים, אמנם לא רמות במיוחד, שלצידן לא נשמע קול ענות מחאה. מעניין.

הערב נפתח, אפוא, בפואמה הסימפונית "כה אמר זרתוסטרא", אשר ביצועה יסוכם כשלם שאינו עולה על סך חלקיו. אין ספק שהתזמורת מצטיינת ברפרטואר הרומנטי המאוחר, אך זו ברכה שהיא גם קללה. הדי "גורה לידר" בביצוע המושלם שהעניקה הפילהרמונית בהיפרדה מהיכל התרבות טרם נמוגו, וכל דבר יימדד על-פי הרף הגבוה שהוצב אז. לפיכך, ברור כי נגינת "זרתוסטרא" – יצירה קרובה ברוחה ובשפתה – היתה יכולה להרקיע שחקים, וחבל שלא כך קרה בפועל.

עיצוב החלטי יותר של טמפו ופרייזינג במהלך הפתיחה, למשל – והדברים עומדים על קוצו של יוד – היה מוביל לרושם מחשמל, כראוי לקטע האהוב כ"כ; הצלילים הראשונים של הפרק העוקב לא התגבשו עד לכניסת המיתרים; סיום הפואמה, שמידה של עירפול יאה לו, הוגש באופן פשטני מעט.

מצד שני, לאורך הדרך נרשמו מעלות לא מבוטלות: נגינה סולנית נאה (במיוחד זו המרהיבה ממש של הוויולן רומן שפיצר), נחשולי צליל שאין להישאר אדיש לסחף האדיר שלהם, שקיפות ודקויות צבע בקטעים המתונים, ושיא מענג של מוזיקליות מופתית בפרק הוואלס, ששנינותו ומתיקותו כנראה עוררו השראה יתרה בנגנים ובמנצח.

אורחת התזמורת במקבץ מופעי תחילת העונה (4-15 באוקטובר) היא הפסנתרנית יוג'ה ואנג, שניגנה בערב המדובר את הקונצ'רטו הראשון מאת שופן. התזמורת ליוותה באופן מבריק – לא שיש מקום להשוות את הדרישות ממנה בקונצ'רטו לאלו של "זרתוסטרא". ואנג נכנסה לפרק הראשון בבוטות משהו, וכנגד זאת אימצה מגע קל והולם עבור הפרק המסיים. במיטבה היתה בפרק החוצץ, אשר במהלכו ניגנה מעדנות, בהדגישה את איכותה המוצרטית של המוזיקה.

שיא הופעתה, על כל פנים, חל דווקא בהדרנים, ובמיוחד בשני – אילתור רברבני ומלהיב על הרונדו הטורקי של מוצרט. בכך מיצבה עצמה ואנג כבעלת טכניקה משובחת ועוררה עניין לשמוע מה ביכולתה לעשות עם חומרים כבדים יותר. מתבקש, אם כן, רסיטל סונטות מאת פרוקופייב, סקריאבין ובטהובן, למשל – ויפה שעה אחת קודם. לגבי עומק של הבעה, ובכן, מוקדם לחרוץ דין.

"הפילהרמונית בג'ינס", 11.10.12, אולם סמולרש. זובין מהטה מנצח על התזמורת הפילהרמונית. יוג'ה ואנג – פסנתר. מנחה – אשכול נבו. בתכנית: ריכרד שטראוס – "כה אמר זרתוסטרא", שופן: קונצ'רטו מס 1 לפסנתר.

השגב והגדולה

זובין מהטה חוזר לפילהרמונית לקונצרט על טהרת ברוקנר, בשתי יצירות המהדהדות זו את זו / חגי אברבוך, 10.7.12

את ה-"טה דאום" שלו התחיל ברוקנר במהלך כתיבת הסימפוניה השישית, אך לא השלים אותו אלא לקראת סיום הלחנת השביעית – היצירה השנייה שבוצעה בערב זה. קשרים תמטיים נוספים בין שתי היצירות מספקים קונצרט בעל היגיון תזמורתי רב מן המנהג המוזר מעט לחבר את ה-"טה דאום" כפרק אחרון לסימפוניה התשיעית, התלת-פרקית.

לכבוד ה-"טה דאום" חברו לפילהרמונית ארבעה סולנים ומקהלת ה-"קולג'יאט כורל". זוהי יצירה בעלת חמישה פרקים המבוצעים ברצף. מבין הסולנים ניתן לציין לשבח את קולו הנעים של הבאס אנדראס הרל, ברגעי הסולו המועטים שלו. קולו של הטנור רוברטו סאקה נשמע לחוץ וגדוש מדי בויבראטו. קרסימירה סטויאנובה (סופרן) וליליאנה ניקיטאנו (מצו-סופרן) צלצלו לא רע יחד, אבל גם הן לא נשמעו נינוחות. לעומת זאת, הקולג'יאט כוראל טלטלו את האולם, אם כי לקראת הסוף היו הסופרניות מעט צעקניות, המקהלה הניו-יורקית הוותיקה הפגינה עוצמה ושגב ראויים, ואימה וחרדת קודש כשנדרשו לכך. באשר לפילהרמונית – טוב שזובין מהטה שב אליהם. הצליל החרישי, המסתורי, שכל כך חיוני כאן לעתים (כמו גם בתחילת הסימפוניה השביעית) עלה מן הנגנים כבמגע פלא. ברגעים הכבירים יותר השתלבו הנגנים עם זמרי המקהלה היטב, ואם כי האקוסטיקה הבעייתית של אולם סמולרש אינה מאפשרת לצליל האדיר הזה להדהד לגמרי כהלכה, ניתן היה לחוש שקיבלנו ביצוע ראוי. לפחות מבחינת הקולג'יאט כוראל, התחושה היא של מבחן הרצה לקראת הרקוויאם של ורדי (19, 21, 22 ביולי, בניצוח ריקרדו מוטי) ולפי מה ששמענו – בהחלט יש למה לצפות.

לקחת לריאות

לגבי הסימפוניה השביעית, הביצוע טוב – אך לא די ב-'טוב' כשמדובר ביצירה ארוכת נשימה כגון זו. נדרשות ראייה כוללת ומוכנות להסתכן בהבעה מלאת פאתוס – הבעה וואגנרית ממש – כדי להוציא מן הסימפוניה הזו את החבוי בה. במקום זאת קיבלנו שרשרת של רגעים גדולים, פזורים ושקועים ברצף מעט מייגע ולאה. הפרק ראשון היה נאה, עם רגע מרגש אחד – תוך כדי נגינת מלודיית הפתיחה, דרדור תופים בקרשנדו איטי, שגם הוא היה מעט 'ריאליסטי' מדי: נמנע ממנו הערפל המיסטי שיכול להעניק לו את העוצמה הכבושה החיונית לו כל כך. הפרק שני לא נבנה לגמרי כהלכה, ונשמע ארוך – אולי בגלל שבאופן פרדוקסלי בוצע מהר מדי. כל אקורד במלודיה הכוראלית היפהפייה של ברוקנר דורש את מלוא תשומת הלב, מלוא הויברטו, מלוא הרצינות. זו לא מלודיה יפה. זו מלודיה קורעת לב.  הפרק האחרון היה בעיקר נעים ומעט רעשני, במקום שיעורר את הלב. הפרק השלישי, הסקרצו, בוצע היטב, והיה מענג מאוד. כאן הנחיית המלחין, "מהר מאוד", התאימה לתזמורת ככפפה ליד. אשים את נפשי בכפי ואומר שוב: קשה לבצע ברוקנר כתזמורת מבלי לבצע ואגנר קודם לכן, ולהתרגל להבעה ה-'גדולה מן החיים' הזו. בניגוד לברהמס, ברוקנר וואגנר כרוכים זה בזה, בהבעה, בפאתוס, בבנייה תזמורתית – די לשמוע את הפרלוד למערכה השלישית של המייסטרזינגר כדי לשמוע את הקשר בינו ובין, נאמר, הפרק השני של השביעית (שלמעשה נכתב מתוך ידיעה על מותו הקרב של ואגנר, וכמעין רקוויאם). כך, פעם אחר פעם, מאזיני הפילהרמונית מקבלים ביצוע יפה, נעים לאוזן, לעתים בומבסטי, של יצירות המלחין האוסטרי המהולל, אך משהו מן העומק הנדרש לברוקנר – עדיין חסר, ואולי עוד יגיע: למרבה הפלא, דווקא ברגעים אינטימיים וחרישיים, פה ושם בפרק הראשון, ובפרק השני, עולה צליל יפהפה, לרוב בכלי הנשיפה מעץ, ומעניק תקווה. ככלל, זובין מהטה מחזיק את התזמורת היטב. נדרש רק עוד צעד אחד קדימה, וכבר ראינו בשנה שעברה, בשירי גורה, שהם מסוגלים לכך.

הפילהרמונית חוזרת הביתה במהלך העונה הבאה, בחודש מרץ. העונה הקרובה נראית מבטיחה מאוד, עם הרפרטואר הסטנדרטי (כגון שוברט, סיבליוס, צ'ייקובסקי ומאהלר) וגם כמה יצירות מודרניות (יחסית לפילהרמונית…) כמו הקונצ'רטו הנהדר לתזמורת של ברטוק, סימפוניית "מתיס הצייר" מאת הינדמית, ובאופן מפתיע – קונצ'רטו לסיטאר של ראווי שנקר, בביצוע ביתו, אנושקה שנקר. סוף כל סוף שבות גם האופרות בביצוע קונצרטנטי: פיק דאם האהובה של צ'ייקובסקי, ושתי האופרות הגדולות האחרונות של ורדי, אותלו ופלסטף. טוב יהיה להתענג על שתי יצירות מופת אלו, ומכיוון ש-'אותלו' תעלה גם על במת האופרה הישראלית בעונה הקרובה, יהיה מעניין להשוות בין האותלו הבימתי והקונצרטנטי. ולסיום, בפנייה ישירה לתזמורת: בחודש מרץ –  ברוכים השבים תהיו להיכל התרבות ולאקוסטיקה הראויה לכם!