ראשי » Posts tagged 'התזמורת הקאמרית הישראלית'

Tag Archives: התזמורת הקאמרית הישראלית

"…Ihr reizender Gesang" *

כנגד הנסיבות, הופעה מסחררת של קלייר מגנאג'י באורטוריית "בריאת העולם", שפתחה את עונת התזמורת הקאמרית הישראלית / עמיר קדרון, 27.10.12

בפתח המופע הרישמי הראשון לעונה זו של התזמורת הקאמרית, נמסרו לקהל שתי הודעות חשובות: האחת נגעה לסולנית, הסופרן קלייר מגנאג'י, שחשה ברע עד כי נשקלה האפשרות לבטל את הקונצרט. על מנת לאפשר את הופעתה של הזמרת, נמצא פיתרון בדמות קיצור הקטעים בהשתתפותה. למרות החשש שהתעורר, בפועל נגרם נזק זניח ליצירה – ומגנאג'י היתה משכמה ומעלה, מופת של מקצוענות חסרת פשרות. עוד על כך – בהמשך.

ההודעה השניה – עניינה חילופי גברי בצמרת התזמורת. בתום קרוב לארבע שנות עבודה עם הקאמרית, יסיים רוברטו פטרנוסטרו את כהונתו כמנהל המוזיקלי, והשרביט יועבר ליואב תלמי – שגם החליף את הראשון בקונצרט המדובר. רמת הנגינה השתפרה לאין ערוך במהלך תקופת העבודה עם פטרנוסטרו, אשר כללה גם את הביקור ההיסטורי ומעורר ההדים בביירוית. התזמורת, אפוא, חבה לו רבות, ואף כי מוקדם להשוות בין המנצחים, הרי שבאופן טבעי יש לשינוי בסדר גודל כזה השפעה לטווח ארוך. מה תהיינה ההשלכות על התזמורת? ימים יגידו.

אם כן, העונה נפתחה בביצוע האורטוריה "בריאת העולם" מאת היידן. תלמי הוביל את התזמורת ואת המקהלה (הפילהרמונית ת"א) ביד רמה ובוטחת, והפיק מהן ביצוע שרוח ה-"Sturm und Drang" שורה עליו. העוצמה נדמתה תכופות מוגזמת ביחס למימדי האולם (רקנאטי, מוזיאון ת"א), ועם זאת, קשה להאשים את הכוחות על שהגדישו את הסאה. המוזיקה, על שלל האפקטים הציוריים שבה, כה יפה ומופלאה, עד כי בכוחה לסחוף ולרומם הן את הקהל והן את המוזיקאים – מה שאכן התרחש.

יחד עם זאת, ולאור הנגינה רבת הדקויות שהפגינה התזמורת רק שבוע קודם לכן, חבל כי הביצוע נטה למוחצנות ולא אוזן דיו ע"י נגינה שהמתינות נאה לה: צירוף המקהלה והתזמורת הסתכם לרוב בצליל בוטה, ועל כן גם עמום; המבוא המתאר את התוהו ובוהו עוצב באופן ממוקד וגולמי, בעוד שעליו להתפתח במסתוריות, כמבליח בהדרגה מתוך ערפל; הליווי לאריות היה לעתים עז עד חוסר התחשבות בזמרים; כניסות רבות של התזמורת לקו בכבדות; פעם אחר פעם הקרנות לא דייקו.

למרות המתואר לעיל, רבים היתרונות על הפגמים. לצד רגעי נחת מרהיטות כלי הנשיפה מעץ (במיוחד האבובן עמרי רווה, הקלרניתן דני ארדמן והחלילנית כריסטיאנה יהודין), היו אלו הזמרים שעשו מלאכתם נאמנה והובילו להצלחת הערב. לטנור תומאס מייקל אלן קול בהיר אך לא קל מדי, אלא בעל ברק ונוכחות ההולמים את החגיגיות הנדרשת. דא עקא, שנגזר עליו לחלוק את הבמה עם קולות יוצאי דופן שהאפילו עליו: האחד הוא הבס-בריטון קיי שטיפרמן. ההשוואה גובלת בחילול הקודש, ובכל זאת – משהו בגוון הקטיפתי-מלטף של קולו ובשילוב של ליריות וסמכותיות מזכיר את פישר-דיסקאו, לא פחות. הדבר התבטא באופן המפורש ביותר ברצ'יטטיב "Und Gott schuf große Walfische", שהיה ממש עוצר נשימה.

הקול השני הוא כמובן זה של מגנאג'י הנ"ל, ותקצר היריעה מלתאר את הופעתה. בפשטות: שלמות צרופה! אם גן העדן קיים, סביר כי כך נשמעים המלאכים – קול זך ובוהק, צלול כבדולח וזוהר כיהלום, המגובה בטכניקה משובחת. אין הכוונה רק לקולורטורה המעוצבת למשעי, אלא גם – ובעיקר – להפקה הממוקדת. הקול מפלח את החלל כקרן לייזר, וזאת מבלי להפוך חד או דוקרני אף בפסגת המנעד. אדרבא, הוא נותר רך ומעוגל בכל טווח. אם כך נשמעת מגנאג'י כשהיא חולה, הרי שהשמיים הם הגבול.

שני דברים לסיום: ראשית, הצעת ייעול קטנה. כדאי כי להבא, בזמן ביצוע קונצרטים ווקאליים, יישקל בתזמורת לוותר על הדפסת המלל ולהעדיף הקרנתו על מסך – מהלך ירוק שימנע רחשושי דפדוף מסיחי דעת וגם יעמיק את "חוויית המשתמש" של הקהל.

שנית, המלצה על המשך העונה: המופע הבא בסדרה הקולית של התזמורת יתקיים בינואר, ובו שוב תתארח מגנאג'י, הפעם לשירת הדיקסיט דומינוס של הנדל. לצידה תופיע האלט המצוינת אביטל דרי, שממש לאחרונה ביצעה את היצירה עם תזמורת הבארוק י-ם.

"בריאת העולם": אורטוריה מאת היידן. התזמורת הקאמרית הישראלית והמקהלה הפילהרמונית ת"א בניצוח יואב תלמי. זמרים: קלייר מגנאג'י, סופרן; תומאס מייקל אלן, טנור; קיי שטיפרמן, באס-בריטון. 25.10.12, מוזיאון ת"א.

*"שירתה היפה": "בריאת העולם", חלק 2, ארייה מס' 15.

קדימון מבטיח

על סף עונה חדשה, התזמורת הקאמרית הישראלית סחפה את הקהל בתכנית סימפונית גדושה בכל טוב / עמיר קדרון, 20.10.12

רגע לפני הקונצרט הרישמי של פתיחת העונה, עבר על התזמורת הקאמרית הישראלית שבוע עמוס. תחילתו בהופעה מרתקת במסגרת פסטיבל מלחיני אסיה, ושיאו בקונצרט סיכום למיזם יוצא דופן: סדנת ניצוח בהנחיית מנהלה המוזיקלי של התזמורת, רוברטו פטרנוסטרו, בשיתוף מכון גתה, פורום המנצחים והמועצה הגרמנית למוזיקה.

הרפרטואר שהוצג בקונצרט – סימפוניות מאת היידן, בטהובן ושוברט – אמנם שמרני ומייצג חתך צר יחסית של תולדות המוזיקה, אך זהו יתרון. מדובר בבחירה חכמה, המאזנת היטב את החידוש שבמבנה הערב. למה הכוונה? כל אחת מהיצירות שבוצעו יכולה לשמש כמנה העיקרית בנוסחת הפתיחה-קונצ'רטו-סימפוניה המוכרת לעייפה. תכנית המורכבת משלוש סימפוניות אינה דבר שבשגרה, ועלולה להכביד על הקהל – אך לא במקרה זה, כיוון שמדובר ביצירות תמציתיות למדי וקלאסיות.

המנצח הראשון היה יוסטוס טוראו (Thorau)שהוביל את התזמורת בסימפוניית ההפתעה של היידן. המבוא האיטי שבפתח הפרק הראשון נשא בשורה לא ברורה: בעוד כלי הנשיפה מעץ מיאנו להתגבש לאנסמבל ורשמו כניסה מחוספסת, הרי שהמיתרים הציגו צליל חם וקורן. עם המעבר לחטיבת הוויואצ'ה של הפרק, התמונה השתפרה, להוציא את שתלטנותם וכבדותם של נציגי הבראס. הכינורות הצטיינו בגמישות ובמגע קל, והובילו את התזמורת לביצוע סוחף, שופע מרץ. מעל כולם הבריק האבובן עמרי רווה, בנגינה מעוררת התפעלות ביופיה.

לב הסימפוניה בסדרת הווריאציות שבפרק השני, ובו אקורד ההפתעה הגס במתכוון שממנו נובע כינוי היצירה. זהו היידן במיטבו, המסמיך הומור פרוע לצד הוד והדר מלכותיים – והתזמורת היטיבה לייצג ניגודים משלימים אלו בנגינתה. מלה טובה נוספת מגיעה לרווה, הפעם עבור הדואט המקסים עם החלילנית כריסטיאנה יהודין.

המנצח השני שניסה כוחו עם התזמורת היה קלמנס שולדט (Schuldt), שבלט ביחס לעמיתיו בפרשנות הקיצונית שהציג. המבוא לפרק הפותח את הסימפוניה השלישית מאת שוברט התנהל כצפוי וכראוי – מהודק ומלא הוד; החל מהאלגרו העוקב הפעיל שולדט את הנגנים ביד חזקה ובזרוע נטויה, והעניק למוזיקה נחישות עזה ומפתיעה, "גברית" מאד, וכך לאורך כל הסימפוניה – עם הפוגה קלה ומבורכת בטריו של המנואט (בו בלט שוב רווה בצלילו הקטיפתי).

הקרנות, שנוכחותן הגסה משהו העיבה על הפרק הראשון, יישרו קו עם המארג התזמורתי בפרק הסיום, ובו הנפיקו צליל יפהפה יחד עם החצוצרות. בפרק השני בלטה לטובה קבוצת כלי הנשיפה מעץ – במיוחד הקלרניתן הנפלא דני ארדמן (חמישיית ת"א).

הערב המהנה נחתם בסימפוניה הראשונה של בטהובן, בניצוח איבו הנטשל (Hentschel). פרק הפתיחה הרהיב בתחושת המתח שנלוותה להצטברות האנרגיה. למעט מעידה קלה – כחוט השערה ממש – בנעילת הפרק, היתה נגינת הקרנות מענגת בפריכותה, וכן בפרק השני. פגם אחר חל במהלך הטריו של המנואט, שמרקמו כמעט נפרם. להוציא אלו, היה הביצוע מספק ביותר, ושיאו בפרק הסיום, שנע במיומנות בין סחף מוחצן לרגעים של ליריות זוהרת.

"סדנת המנצחים": התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוח יוסטוס טוראו, קלמנס שולדט ואיבו הנטשל. בתכנית: היידן – סימפוניית "ההפתעה" (מס' 94), שוברט – סימפוניה מס' 3, בטהובן – סימפוניה מס' 1. מוזיאון ת"א, 18.10.12

שירת החצוצרה

ערב בארוק מהנה בחברת התזמורת הקאמרית הישראלית ואורחה, החצוצרן ריינהולד פרידריך / עמיר קדרון, 1.3.12

הקונצרט השישי מהסדרה המרכזית של התז' הקאמרית נפתח בקונצ'רטו לחצוצרה מאת פאש, אשר תפקד כעין מתאבן או רמז מטרים להמשך הערב: היצירה קצרה מכדי לאפשר למבצעים ביטוי מלא ליכולתם. יחד עם זאת, די היה בפתיח צנוע זה על מנת להדגים משהו מכישרונו של החצוצרן ריינהולד פרידריך, ולא פחות חשוב – להצביע על יכולתה של התזמורת לנגן בארוק באורח משכנע מהצפוי.

ההבטחה התממשה במלואה כשהחבורה ניגנה את הקונצ'רטו של מיכאל היידן בתום החלק הראשון של הקונצרט. התזמורת, להוציא כניסה מעט תוקפנית של המיתרים בתחילת היצירה, הרשימה בנגינה צלולה ואלגנטית. באשר לפרידריך, יש צורך במילון כדי לתאר את הופעתו: הצליל שלו מבריק, גמיש ומתרונן; בידיו הופכת החצוצרה לכלי רך ולירי, משל היתה חליל. בפשטות – פרידריך גורם לחצוצרה לשיר. אין ספק כי גולת הכותרת של הערב היתה הקדנצות שעיטרו את הקונצ'רטו, ושוב, קשה למצוא מלים הולמות לתיאור החוויה: מפגן מרהיב של וירטואוזיות ומוזיקליות, ממש יוצא מן הכלל! בראבו!

בקדנצה המסיימת התנהל דו-שיח מלבב (תחרות סלסולים, למעשה) בין פרידריך לחלילנית כריסטיאנה יהודין. עוד סולנים מקרב התזמורת שראויים לאיזכור ולמחמאות הם האבובנים עמרי רווה ורפי לנסנבאום, שכיכבו בסוויטה "הבורסה" של טלמן. בזו, וכן באלו של הנדל ובאך מהחלק השני של הקונצרט, ניכר בתזמורת תהליך הדרגתי של צבירת ביטחון ונינוחות בסגנון – פיצוי הולם עבור ריבוי כניסות לא נקיות ועבור נגינה שאינה רהוטה דיה מצד מובילי חטיבות המיתרים.

החלק השני של הערב, אם כן, נפתח בסוויטה מתוך "מוזיקה על פני המים" מאת הנדל. כאן הפליאו לעשות נגני הקרן פאולו ריצוטו ואלכסיי קוסטילב, שהפיקו צליל חגיגי ונטול רבב, אשר נמשך הלאה ביצירה המסיימת – הסוויטה השלישית של באך. פרקיה החיצוניים הוגשו בהידור מלכותי ובמינון מדויק של עוצמה, כך שהביצוע נמנע בהצלחה מרעשנות סרת טעם.

את האריה המפורסמת על מיתר סול בחר המנצח דורון סלומון לנגן בטמפו מהיר מהמקובל. החלטה זו, בצירוף נגינה שחסרה בה מידה של עידון, גרעה משמעותית מהפיוט של המוזיקה. לעומת זאת, בהמשך התוותה התזמורת במיומנות את האופי השיכור-מתנודד-הומוריסטי של הפרק העוקב.

כזכור, תפקוד התזמורת בקונצרט הקודם עורר תהיה באשר לכיוון שכדאי לה לאמץ. משנוספו למשוואה הנתונים המספקים מקונצרט הבארוק, נראה שמתחילה להצטייר תשובה. לפיכך, כדאי מאד להתנסות בקונצרט הליטורגי הקרב של התזמורת (24-28 במרץ), ובו המגניפיקט של באך לצד הרקוויאם של מוצרט.

התזמורת הקאמרית הישראלית מארחת את החצוצרן ריינהולד פרידריך. מנצח: דורון סלומון. י. פ. פאש: קונצ'רטו לחצוצרה ותזמורת ברה מז'ור; ג. פ. טלמן: "הבורסה", סוויטה לתזמורת; מ. היידן: קונצ'רטו לחצוצרה ותזמורת בדו מז'ור; הנדל: סוויטה מתוך "מוסיקה על פני המים"; י. ס. באך: סוויטה מס' 3 ברה מז'ור, 1068

בחיק הרומנטיקה

על קונצרט שהתחיל ברגל שמאל, ובנס עלה על דרך המלך והסתיים בשלום / עמיר קדרון, 11.2.12

הקונצרט החמישי מן הסדרה המרכזית של התזמורת הקאמרית הישראלית נפתח בביצוע בעייתי ותמוה לסימפוניה הקלאסית של פרוקופייב. היצירה נכתבה כמחווה להיידן, ומדגימה באורח מלבב את השנינות, החן והברק המשותפים לשני המלחינים, אך לא היה זכר לכך בביצוע. נהפוך הוא: המנצח אלסנדרו קרוּדֶלֶה לא הצליח להשליט סדר בשורות הנגנים, והתוצאה היתה מבולגנת וחסרת איזון.

חטיבת בראס שתלטנית; כינורות חורקים; צליל תזמורתי עמום וגס – תופעות אלו ואחרות לא עוררו תקווה להמשך הקונצרט, והתיקון הזעום בדמות נגינת סולו נאה של כלי הנשיפה מעץ בפינאלה היה בבחינת 'מעט מדי, מאוחר מדי'.

היצירה הבאה היתה הקונצ'רטו לפסנתר של אנדרה היידו, ועל זו קשה לגבש דעה לאחר האזנה ראשונה ויחידה. הביצוע, בכל אופן, היה ממוקד, נמרץ ובטוח, גם אם מופרז בעוצמה, עד לכיסוי תדיר של הפסנתר ע"י התזמורת.

מכישוריה של הפסנתרנית מיכל טל ניתן היה להתרשם באופן ברור ומספק יותר בחלק השני של הערב, בו ניגנה את המבוא ואלגרו אפסיונאטו (אופ. 92) של שומאן.

אף כי סערת רגשות ואי-שקט שולטים ביצירה, הקפידה טל על גישה לירית וקאמרית שאינה מתפתה להיסחף במלודרמטיות דביקה, ולו לרגע.

תפיסה אמנותית זו, שביסודה הבנת האיזון ההכרחי בין הרגשי לשכלתני, באה לידי ביטוי שנית בבחירת ההדרן ובביצועו המעודן – הקטע הראשון מתוך "תמונות ילדות" (אופ. 15) של שומאן. בעקבות ההאזנה, יש עניין רב להוסיף ולהתרשם מהפסנתרנית, רצוי ברסיטל סולו.

גבירותיי ורבותיי, מהפך!

בקרב התזמורת, למרבה הפלא והשמחה, התחולל נס כלשהו בחלק זה של הקונצרט,  והפער באיכות ביחס לחלק הראשון פשוט בלתי נתפס. זה לא שהנגינה ביצירתו של שומאן או בסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט תיזכר כיוצאת דופן ברמתה – עדיין יש צורך בשיפורים – אך לפתע הופק צליל ערב, חם, ולרגעים אפילו מרגש!

בניגוד עז למרקם התזמורתי השטוח והשומם שנוצר בסימפוניה של פרוקופייב, זו של שוברט נבנתה כהלכה ובמיומנות. הכינורות, כדוגמה לפרט המעיד על הכלל, מצאו את קולם האמיתי ונדו היטב בין פיאנו שקוף, חד ומדויק לפורטה עז.

מה ההסבר לפיצול אישיות מוזיקלי שכזה? לא ברור. המסקנה היחידה, מופרכת ככל שתישמע, היא שעדיף לתזמורת להתרכז כרגע ברפרטואר הרומנטי בלבד. למעוניינים להתרשם, בקונצרט הבא תנגן התזמורת את הסימפוניה החמישית של שוברט, ובחודש הבא תחזור על המבוא ואלגרו של שומאן – הפעם עם דניאל גורטלר, שהרשים מאד בשוברטיאדה האחרונה. שווה לבדוק.

התזמורת הקאמרית הישראלית. מנצח: אלסנדרו קרודלה. פסנתרנית: מיכל טל. מוזיאון ת"א, 9.2.12.