ראשי » Posts tagged 'התזמורת הפילהרמונית'

Tag Archives: התזמורת הפילהרמונית

בתפקיד הראשי: התזמורת

גם ללא צוות זמרים אחיד ברמתו, המנצח ולדימיר יורובסקי מעניק ביצוע מפעים לאופרה "פיק דאם" / עמיר קדרון, 10.11.12

שלוש אופרות כלולות בתכנית העונה הנוכחית של התזמורת הפילהרמונית, והראשונה היא "פיק דאם". לפני כשנתיים וחצי הוצגה בבית האופרה בהפקה מרתקת, ואף כי הביצוע הנוכחי עשוי במתכונת קונצרטית (עם רמזי בימוי ומשחק יעילים), הרי שיש בו עוצמה ריגשית עזה המפצה בנקל על היעדר המימד הבימתי.

עיקר השבחים מגיעים לתזמורת, שבהדרכת המנצח ולדימיר יורובסקי העניקה לקהל חוויה מסחררת של צליל מבריק ושופע דרמה. בפשטות – תאווה לאזניים! האופרה ארוכה וכוללת מלכודות של נפילת מתח פוטנציאלית, על אחת כמה וכמה כשאין "תמיכה ויזואלית". למרות הסכנה, סירב יורובסקי לערוך קיצורים, והנה הוכיח צדקתו בביצוע סוחף שנדמה כי חלף ביעף. יפה במיוחד היתה הפסטורלה שבתמונת הנשף: התזמורת היטיבה לעצב סגנונית את מחוותו המלבבת של המלחין למאה ה-18 ולמוצרט בפרט.

באשר לשירה, התמונה מורכבת. המקהלה, למשל, לא היתה עקבית בהופעתה ונרשמו לרעתה מספר כניסות מהוססות ולא מדויקות, ולעומתן רגעים של יופי צרוף – השירה בהלוויית הרוזנת, למשל, או התפילה החותמת את האופרה.

מבין הסולנים, הזמרים הראשיים לא מרשימים במיוחד: אין בקולותיהם של אולג קולקו (גרמן) וקרינה פלורס (ליזה) איכות שתאפשר להם לשאת באורח משכנע את תפקידיהם. שירתם לא מתמסרת למוזיקה ולא עולה בקנה אחד עם הלהט והרגשנות הנדרשים. כזהו גם אלברט שגידולין (הנסיך ילצקי), שאמור לכבוש את לב הקהל בהצהרת האהבה לליזה, אך כושל במשימה בשל חוסר חן.

הישועה נמצאת בקרב כמה מיתר הזמרים, שבורכו בקולות מעוררי קנאה והתפעלות. בראש ובראשונה ניצבת יקטרינה סמנצ'וק (פולינה/דפניס), אלט מדהימה בעלת גוון עמוק ועוצמה כמיטב המסורת הרוסית. עוד שני קולות נשיים נמוכים ומצוינים שייכים לאולגה שלייבה ולנינה רומנובה. הראשונה, בתפקיד האומנת, הדגימה כיצד מגדילים נפח של תפקיד אפיזודי צנוע בעזרת משחק קולי; השניה עשתה נפלאות בתפקיד הרוזנת, והבריקה בשירה מהפנטת ממש של הארייה הצרפתית.

הסופרן ליליה גרצובה (מאשה/כלואה) הפגינה חן רב, זוהר ומתיקות בפסטורלה – מרכיבים שיועילו לעצב ליזה לירית ופגיעה, לו תבחר גרצובה לקחת על עצמה מתישהו את האתגר.

אחרון אחרון חביב הוא סרגיי לייפרקוס הוותיק (טומסקי), שעודנו בכושר קולי מרשים ביותר, והיטיב לשיר את אריית שלושת הקלפים, כמו גם את שיר היין בתמונת הסיום.

לסיכום, על אף החסרונות הבולטים של מגלמי הדמויות המרכזיות, אין להחמיץ את מופע הקסמים שמחולל יורובסקי עם הפילהרמונית. נותר רק לקוות שהמנצח ירווה נחת מהופעתו הראשונה בארץ, ויבחר לעבוד כאן שוב – אם אפשר, גם באופרה הישראלית.

"פיק דאם", אופרה מאת צ'ייקובסקי בביצוע קונצרטי. אולם סמולרש, 8.11.12. התזמורת הפילהרמונית, המקהלה ע"ש גארי ברתיני, מקהלת הילדים אנקור. מנצח: ולדימיר יורובסקי. סולנים: קרינה פלורס (ליזה), נינה רומנובה (הרוזנת), יקטרינה סמנצ'וק (פולינה/דפניס), אולג קולקו (גרמן), ויאצ'סלב וינרובסקי (צ'קלינסקי), אלברט שגידולין (ילצקי), סרגיי לייפרקוס (טומסקי/פלוטו), מקסים מיכאילוב (סורין), ליליה גרצובה (מאשה/כלואה), אולגה שלייבה (אומנת), פליקס ליבשיץ (כרוז/צ'פליצקי), אלכסיי קנוניקוב (נרומוב).

עיטור נשיא המדינה הוענק לזובין מהטה

עמית אביגור, 15.10.12

בטקס שנערך הבוקר בבית הנשיא בירושלים, העניק נשיא המדינה שמעון פרס את עיטור הנשיא למאסטרו זובין מהטה, מנהלה המוזיקלי מזה חמישה עשורים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. במדינות רבות קיים עיטור המחווה הזה שמוענק כאות הוקרה ליחידי סגולה, וביוזמתו של נשיא המדינה החל מהשנה גם מדינת ישראל שותפה למנהג.

באירוע קבלת העיטור השתתפה מקהלת הנערות 'שני', פרי חזונו של מהטה וחלק מתכנית 'מפנה', שמורכבת מנערות יהודיות וערביות. המקהלה ביצעה עיבוד מעניין לטקסטים מסורתיים של שני העמים בשתי השפות. בנוסף ניגנה רביעיית ריכטר, המורכבת מנגני התזמורת הפילהרמונית, את הפרק הראשון מרביעיית המיתרים של גריג. שני הביצועים המוזיקליים היו מעניינים ומהנים להאזנה, אלמלא הרעש הלא הולם של כלי התקשורת השונים שנכחו במקום.

מאסטרו מהטה, שקיבל בשנות השמונים קביעות לכל החיים בתפקיד ניהול התזמורת הפילהרמונית, נשא דברים אודות תרומתה של התזמורת למדינת ישראל וייצוגה בעולם, וכן הודה בידידות אישית לשמעון פרס על הענקת העיטור. בהמשך להתבטאויותיו האחרונות, דבריו של מהטה כללו גם הקשרים פוליטיים, שנאמרו בדיפלומטיות רבה. 'הכשרון נמצא שם, ואני מקווה שיגיע היום ואחד מהצעירים הערבים שמקבלים חינוך מוזיקלי ינגן בתזמורת הפילהרמונית הישראלית', אמר. בהקשר של מקהלת הנערות שני, הביע מהטה תקווה לעתיד בטוח יותר: 'אם יכולים לשיר ביחד- אתם יכולים גם לחיות ביחד'.

הנשיא פרס שיבח את פועלו הממושך של מהטה עם התזמורת הפילהרמונית ועם העם בישראל: 'אינך מנצח רק על התזמורת, אלא גם על הלבבות של כולנו'. פרס ראה בקריירת הניצוח המפוארת של מהטה דוגמת מופת למנהיגות נכונה שאינה מושלת ושולטת, אלא מכווינה ובונה.

במעמד קבלת העיטור נכחו יצחק נבון ומאיר שמגר, וכן דיפלומטים הודים וידידים. לא נרשמה נוכחות של חברי כנסת ישראליים מכהנים.

ג'ינס, צ'יפס, ואנג, ואגנר

צרור חוויות ומחשבות בעקבות קונצרט לא שגרתי של הפילהרמונית / עמיר קדרון, 12.1.0.12

לא פחות מאשר המוזיקה, מהמופע הראשון בסדרת "הפילהרמונית בג'ינס" לעונה זו תיזכרנה הצהרותיו של זובין מהטה. בין היצירות ששובצו בתוכנית, ערך מנחה הערב, הסופר אשכול נבו, ריאיון קצר עם המנצח, שהביע קורת רוח למראה קהל מקבוצת גילו, והפטיר – ספק בצחוק, ספק ברצינות – "זקנים בג'ינס".

האם יש בדברים רמז לדעתו של מהטה על הרעיון שבבסיס סדרת הג'ינס? למי שלא בקיא, מטרת המיזם היא לגייס קהל חדש וצעיר. האמצעים: תוכניות קצרות בהנחיית סלבז, להקת חתונות מתחלפת שמנעימה את זמן ההמתנה לתחילת הקונצרט, ודוכני בירה וחטיפים.

שוחרי מוזיקה שמרנים יעקמו אף לנוכח האווירה הבלתי מעונבת, ועם זאת, אין מנוס מלהודות שהפילהרמונית – וכל העוסק במוזיקה – ניצבת בפני שוקת שבורה. המוזיקה הקלאסית כבר מזמן אינה מטבע עובר לסוחר, ובאין קהל – נידונה לכליה. לפיכך, לו אירועי "הפילהרמונית בג'ינס" ישאו פרי ויישבו דור נוסף בקסם המוזיקה, דיינו. אכן, לצד הקהל המבוגר והרגיל של התזמורת, נצפתה נוכחות לא מבוטלת של צעירים באולם. האם יוסיפו לפקוד את הקונצרטים? ימים יגידו.

עוד דיווח מהטה בגאווה על הסטודנטים ששמע לאחרונה בביה"ס הגבוה למוזיקה באונ' ת"א, אשר 5 מהם בחר לחשוף לאזני הקהל בקונצרט מיוחד שיתקיים בחודש מרץ; גולת הכותרת של דבריו היתה תגובתו לשאלה אודות הבדלי ניצוחו על "כה אמר זרתוסטרא" לפני 40 שנה לעומת ההווה. על כך ענה כי אז טרם העזו לנגן שטראוס בארץ – והוא מוכן להמתין בסבלנות עד שיגיע גם זמנו של ואגנר. הקהל הגיב במחיאות כפיים, אמנם לא רמות במיוחד, שלצידן לא נשמע קול ענות מחאה. מעניין.

הערב נפתח, אפוא, בפואמה הסימפונית "כה אמר זרתוסטרא", אשר ביצועה יסוכם כשלם שאינו עולה על סך חלקיו. אין ספק שהתזמורת מצטיינת ברפרטואר הרומנטי המאוחר, אך זו ברכה שהיא גם קללה. הדי "גורה לידר" בביצוע המושלם שהעניקה הפילהרמונית בהיפרדה מהיכל התרבות טרם נמוגו, וכל דבר יימדד על-פי הרף הגבוה שהוצב אז. לפיכך, ברור כי נגינת "זרתוסטרא" – יצירה קרובה ברוחה ובשפתה – היתה יכולה להרקיע שחקים, וחבל שלא כך קרה בפועל.

עיצוב החלטי יותר של טמפו ופרייזינג במהלך הפתיחה, למשל – והדברים עומדים על קוצו של יוד – היה מוביל לרושם מחשמל, כראוי לקטע האהוב כ"כ; הצלילים הראשונים של הפרק העוקב לא התגבשו עד לכניסת המיתרים; סיום הפואמה, שמידה של עירפול יאה לו, הוגש באופן פשטני מעט.

מצד שני, לאורך הדרך נרשמו מעלות לא מבוטלות: נגינה סולנית נאה (במיוחד זו המרהיבה ממש של הוויולן רומן שפיצר), נחשולי צליל שאין להישאר אדיש לסחף האדיר שלהם, שקיפות ודקויות צבע בקטעים המתונים, ושיא מענג של מוזיקליות מופתית בפרק הוואלס, ששנינותו ומתיקותו כנראה עוררו השראה יתרה בנגנים ובמנצח.

אורחת התזמורת במקבץ מופעי תחילת העונה (4-15 באוקטובר) היא הפסנתרנית יוג'ה ואנג, שניגנה בערב המדובר את הקונצ'רטו הראשון מאת שופן. התזמורת ליוותה באופן מבריק – לא שיש מקום להשוות את הדרישות ממנה בקונצ'רטו לאלו של "זרתוסטרא". ואנג נכנסה לפרק הראשון בבוטות משהו, וכנגד זאת אימצה מגע קל והולם עבור הפרק המסיים. במיטבה היתה בפרק החוצץ, אשר במהלכו ניגנה מעדנות, בהדגישה את איכותה המוצרטית של המוזיקה.

שיא הופעתה, על כל פנים, חל דווקא בהדרנים, ובמיוחד בשני – אילתור רברבני ומלהיב על הרונדו הטורקי של מוצרט. בכך מיצבה עצמה ואנג כבעלת טכניקה משובחת ועוררה עניין לשמוע מה ביכולתה לעשות עם חומרים כבדים יותר. מתבקש, אם כן, רסיטל סונטות מאת פרוקופייב, סקריאבין ובטהובן, למשל – ויפה שעה אחת קודם. לגבי עומק של הבעה, ובכן, מוקדם לחרוץ דין.

"הפילהרמונית בג'ינס", 11.10.12, אולם סמולרש. זובין מהטה מנצח על התזמורת הפילהרמונית. יוג'ה ואנג – פסנתר. מנחה – אשכול נבו. בתכנית: ריכרד שטראוס – "כה אמר זרתוסטרא", שופן: קונצ'רטו מס 1 לפסנתר.

השגב והגדולה

זובין מהטה חוזר לפילהרמונית לקונצרט על טהרת ברוקנר, בשתי יצירות המהדהדות זו את זו / חגי אברבוך, 10.7.12

את ה-"טה דאום" שלו התחיל ברוקנר במהלך כתיבת הסימפוניה השישית, אך לא השלים אותו אלא לקראת סיום הלחנת השביעית – היצירה השנייה שבוצעה בערב זה. קשרים תמטיים נוספים בין שתי היצירות מספקים קונצרט בעל היגיון תזמורתי רב מן המנהג המוזר מעט לחבר את ה-"טה דאום" כפרק אחרון לסימפוניה התשיעית, התלת-פרקית.

לכבוד ה-"טה דאום" חברו לפילהרמונית ארבעה סולנים ומקהלת ה-"קולג'יאט כורל". זוהי יצירה בעלת חמישה פרקים המבוצעים ברצף. מבין הסולנים ניתן לציין לשבח את קולו הנעים של הבאס אנדראס הרל, ברגעי הסולו המועטים שלו. קולו של הטנור רוברטו סאקה נשמע לחוץ וגדוש מדי בויבראטו. קרסימירה סטויאנובה (סופרן) וליליאנה ניקיטאנו (מצו-סופרן) צלצלו לא רע יחד, אבל גם הן לא נשמעו נינוחות. לעומת זאת, הקולג'יאט כוראל טלטלו את האולם, אם כי לקראת הסוף היו הסופרניות מעט צעקניות, המקהלה הניו-יורקית הוותיקה הפגינה עוצמה ושגב ראויים, ואימה וחרדת קודש כשנדרשו לכך. באשר לפילהרמונית – טוב שזובין מהטה שב אליהם. הצליל החרישי, המסתורי, שכל כך חיוני כאן לעתים (כמו גם בתחילת הסימפוניה השביעית) עלה מן הנגנים כבמגע פלא. ברגעים הכבירים יותר השתלבו הנגנים עם זמרי המקהלה היטב, ואם כי האקוסטיקה הבעייתית של אולם סמולרש אינה מאפשרת לצליל האדיר הזה להדהד לגמרי כהלכה, ניתן היה לחוש שקיבלנו ביצוע ראוי. לפחות מבחינת הקולג'יאט כוראל, התחושה היא של מבחן הרצה לקראת הרקוויאם של ורדי (19, 21, 22 ביולי, בניצוח ריקרדו מוטי) ולפי מה ששמענו – בהחלט יש למה לצפות.

לקחת לריאות

לגבי הסימפוניה השביעית, הביצוע טוב – אך לא די ב-'טוב' כשמדובר ביצירה ארוכת נשימה כגון זו. נדרשות ראייה כוללת ומוכנות להסתכן בהבעה מלאת פאתוס – הבעה וואגנרית ממש – כדי להוציא מן הסימפוניה הזו את החבוי בה. במקום זאת קיבלנו שרשרת של רגעים גדולים, פזורים ושקועים ברצף מעט מייגע ולאה. הפרק ראשון היה נאה, עם רגע מרגש אחד – תוך כדי נגינת מלודיית הפתיחה, דרדור תופים בקרשנדו איטי, שגם הוא היה מעט 'ריאליסטי' מדי: נמנע ממנו הערפל המיסטי שיכול להעניק לו את העוצמה הכבושה החיונית לו כל כך. הפרק שני לא נבנה לגמרי כהלכה, ונשמע ארוך – אולי בגלל שבאופן פרדוקסלי בוצע מהר מדי. כל אקורד במלודיה הכוראלית היפהפייה של ברוקנר דורש את מלוא תשומת הלב, מלוא הויברטו, מלוא הרצינות. זו לא מלודיה יפה. זו מלודיה קורעת לב.  הפרק האחרון היה בעיקר נעים ומעט רעשני, במקום שיעורר את הלב. הפרק השלישי, הסקרצו, בוצע היטב, והיה מענג מאוד. כאן הנחיית המלחין, "מהר מאוד", התאימה לתזמורת ככפפה ליד. אשים את נפשי בכפי ואומר שוב: קשה לבצע ברוקנר כתזמורת מבלי לבצע ואגנר קודם לכן, ולהתרגל להבעה ה-'גדולה מן החיים' הזו. בניגוד לברהמס, ברוקנר וואגנר כרוכים זה בזה, בהבעה, בפאתוס, בבנייה תזמורתית – די לשמוע את הפרלוד למערכה השלישית של המייסטרזינגר כדי לשמוע את הקשר בינו ובין, נאמר, הפרק השני של השביעית (שלמעשה נכתב מתוך ידיעה על מותו הקרב של ואגנר, וכמעין רקוויאם). כך, פעם אחר פעם, מאזיני הפילהרמונית מקבלים ביצוע יפה, נעים לאוזן, לעתים בומבסטי, של יצירות המלחין האוסטרי המהולל, אך משהו מן העומק הנדרש לברוקנר – עדיין חסר, ואולי עוד יגיע: למרבה הפלא, דווקא ברגעים אינטימיים וחרישיים, פה ושם בפרק הראשון, ובפרק השני, עולה צליל יפהפה, לרוב בכלי הנשיפה מעץ, ומעניק תקווה. ככלל, זובין מהטה מחזיק את התזמורת היטב. נדרש רק עוד צעד אחד קדימה, וכבר ראינו בשנה שעברה, בשירי גורה, שהם מסוגלים לכך.

הפילהרמונית חוזרת הביתה במהלך העונה הבאה, בחודש מרץ. העונה הקרובה נראית מבטיחה מאוד, עם הרפרטואר הסטנדרטי (כגון שוברט, סיבליוס, צ'ייקובסקי ומאהלר) וגם כמה יצירות מודרניות (יחסית לפילהרמונית…) כמו הקונצ'רטו הנהדר לתזמורת של ברטוק, סימפוניית "מתיס הצייר" מאת הינדמית, ובאופן מפתיע – קונצ'רטו לסיטאר של ראווי שנקר, בביצוע ביתו, אנושקה שנקר. סוף כל סוף שבות גם האופרות בביצוע קונצרטנטי: פיק דאם האהובה של צ'ייקובסקי, ושתי האופרות הגדולות האחרונות של ורדי, אותלו ופלסטף. טוב יהיה להתענג על שתי יצירות מופת אלו, ומכיוון ש-'אותלו' תעלה גם על במת האופרה הישראלית בעונה הקרובה, יהיה מעניין להשוות בין האותלו הבימתי והקונצרטנטי. ולסיום, בפנייה ישירה לתזמורת: בחודש מרץ –  ברוכים השבים תהיו להיכל התרבות ולאקוסטיקה הראויה לכם!

מקיצוניות – קשה ליצור שלם

על הפילהרמונית עם מנפרד הונק והלן גרימו / חגי אברבוך, 10.1.12

… וכך לקחתי את עצמי במוצ"ש האחרון, ב-7 בחודש, לאולם סמולרש, משכנה הזמני של התזמורת הפילהרמונית הישראלית – מלבד הקונצרטים בהנגר 11. אני מודה ומתוודה, זו לי הפעם הראשונה באולם זה ולפיכך היה עלי לשקלל בחוויית ההאזנה גם את החוויה האקוסטית, וזו – ייחודית ומבלבלת מעט. לפחות ליושב בשורה הראשונה יש תחושה מסוימת של החזרים משונים מדי פעם, ואיזו תפיחה לא לגמרי טבעית של הצליל. מאידך, הצליל עצמו חם, והחוויה עדיפה פי כמה וכמה על הישיבה בהנגר.

מנפרד הונק, המנצח האוסטרי. הוא מנצח דינמי מאוד בתנועות הגוף, נע עם הקצב במחולות הגרמניים, ק. 509, יצירה מענגת שהמחולות בה מופיעים ברצף. הונק אוהב את המוצרט שלו גדול. גדול מאוד. אוהבי הביצועים האותנטיים ימצאו את עצמם מול מוצרט קצת קשה לעיכול, ואפילו מבלבל. מצד אחד – צבע יפה ורחב-יריעה מצד כלי הקשת, וכלי נשיפה ממתכת שנמצאים בדיוק במקום הנכון, נותנים נפח וצבע, ומתבלטים כשצריך. מאידך, נגן תופי-דוד שמרעים מדי פעם כמו היה זה לפחות הרקוויאם של ורדי. מחד – פיאני מדהימים, חרישיים, כמעט קיצוניים מדי, בכלי הנשיפה מעץ, שיוצרים אינטימיות פתאומית, ומאידך רגעי פורטה שהרעידו את אמות הסיפים, בלי יותר מדי הומור, בלי גיוון. החוויה הזו המשיכה ביתר שאת בסימפוניה ק. 543, שבניצוחו של הונק הייתה מרשימה וגדולה מהחיים יותר משהייתה נוגעת ללב.

הקונצ'רטו מס' 1 ברה מינור לפסנתר ותזמורת, אופוס 15, מאת ברהמס, היה מבלבל ומטריד אף יותר. הלן גרימו היא פסנתרנית בעלת עוצמה רבה, אבל גם יכולת ליצור רגעים עדינים – וברגעים כאלו נוצר הקסם הנדרש. פרק האדאג'ו היה שיאו של הערב, ובו התלכדו כל המרכיבים לשלם אחד. מאידך, במאסטוזו וברונדו (הפרק הראשון והשלישי) התקבלה תחושת התגוששות של ממש בינה לבין התזמורת, ולאו דווקא במובן הטוב. הצליל שלה היה עז, מתכתי, כמעט דופק, ואילו הם השיבו בחמימות ולאו דווקא בטמפו מתואם איתה. באורח מוזר, אפילו כשכיסתה עליהם לגמרי – וזה אירע לא מעט – נותרה נבדלת, דווקא ברגעים שנדרשת השתלבות. היה זה כאילו שני עולמות אקוסטיים קיצוניים נדחסו יחד בחלל אחד, ולא מצאו את מקומם יחד. וכאן נותרתי תוהה האם הדבר נובע מן החוויה של האולם עצמו, ממיקומי בו (שורה ראשונה) או מבעיות הקשורות למבצעים עצמם – ועל כך אין לי תשובה ברורה. באשר לגרימו עצמה – נדמה שהיא אוהבת את הברהמס שלה שקוף יותר, צונן, 'בארוקי' (כן, יש תחושה של השפעות גוּלד) עם כמה שפחות פדל, ועם נוכחות נפרדת לכל צליל וצליל, גם בטרילים. זה חזק, זה לא תמיד מרגש, זה ייחודי ולא בהכרח משתלב בתזמורת, ולפעמים זה מסעיר. זו חוויה שמותירה את המאזין נבוך ותוהה. כפי שנותרתי אני.

ב-12 בינואר, 20:30, יופיעו מנפרד הונק והלן גרימו באולם סמולרש עם תוכנית אחרת – הקונצ'רטו מס' 23, ק. 488, והסימפוניה מס' 4, "הרומנטית" של ברוקנר.

למה לא? – אולי בגלל אותן בעיות אקוסטיות והמחשבה על כוחניות יתר בביצוע הקונצ'רטו של מוצרט, שהיא מעט מרתיעה.

למה כן? – כי המוצרט של הונק עורר חשק ליצירה שתתאים באמת למאסיביות ולכובד שמחדיר המנצח בתזמורת, והרומנטית של ברוקנר היא בדיוק הדבר המתאים. ובגלל שהאדאג'ו של  הקונצ'רטו ק. 488 הוא אחד הדברים העדינים והיפים ביותר ברפרטואר, וגרימו דווקא בלטה ביכולת ליצור אינטימיות פסנתרנית חזקה בפרקים איטיים. לתוכנית ברוקנר+מוצרט זו יש הרבה פוטנציאל. תחושת הבטן שלי – כדאי. רק לא בשורה הראשונה.

ערפילים מוסיקליים

התזמורת מצלצלת כנראה נהדר. הסולן אולי מרהיב / חגי אברבוך, 30.11.11

דודאמל ביטל (ואנו תקווה שהחרוז הנ"ל לא יחזור שנית בעתיד) ובמקומו הגיע יואל לוי המצוין, שראוי לנו לשמוע אותו כאן יותר. תחת שרביטו קיבלנו תזמורת שמצלצלת נהדר (כנראה) ולצידם הפסנתרן האוסטרי המשובח רודולף בוכבינדר שאולי ניגן באורח מרהיב.

כל הסייגים המשונים האלה נובעים מן העובדה שהקונצרט הנדון – וגם אלו שיבואו אחריו בימים הקרובים, בביצוע אותן יצירות – התנהל בהאנגר 11 בנמל ת"א. מדובר בחלל עצום שמעמעם כל צליל אפשרי: ברהמס, מוצרט ומנדלסון ודאי לא חלמו אי פעם שיצירותיהם יבוצעו כמו בעד איזה מסך לֶבד. מסכים גדולים שנתלו מן התקרה אפשרו לקהל לראות את התזמורת ואת ידי הפסנתרן, כך שבנוסף לכל הזדמן לנו מדי פעם להבחין, בפרטי-פרטים, במה שלא יכולנו לשמוע. מתסכל במיוחד היה סיום פרק האנדנטה בקונצ'רטו לפסנתר ק. 503 – בוכבינדר הקפיד על מגע נוצה של ממש, סיום דק מן הדק, שהיה עשוי להיות מענג ומרגש – אם היה מגיע לאוזני הקהל.

באשר ליצירות – הבחירה חורפית ונהדרת. הוריאציות של ברהמס על הנושא מאת היידן מתוחכמות ונעימות כתמיד, ויואל לוי ניצח עליהן בהדר קליל, כמתבקש (רק חבל ש – כאמור – כל פיאנו בחלל הנ"ל הופך לפיאניסימו). הקונצ'רטו ק. 503, בדו מז'ור הוא מן הסימפוניים ביותר של מוצרט, ומלא חילופי מז'ור-מינור רבי משמעות. המוצרט של בוכבינדר מעודן וחינני, מלא הומור – לפעמים כמעט ג'זי, ונוגע ללב כשנדרש. להדרן, העניק לנו את הפרק המסיים של סונטת הסערה, בבטהובן פילוסופי כמעט, רך מן הצפוי. מפתיע – ומרתק. לסיום – הסימפוניה מס' 3 מאת מנדלסון, "הסקוטית" – שבוצעה בקצב מדוד ובהקפדה רבה. ברגעים מסוימים, במיוחד באנדנטה שבתחילת  הפרק הראשון, הייתה הנגינה נוקבת עד כדי כך שהצליחה סוף כל סוף לגעת גם בתנאים אלה. כל הכבוד ליואל לוי ולתזמורת.

קונצרט זה יבוצע שוב בימים הקרובים, מן ה-1 עד ה-4 בדצמבר, כאשר במופע האחרון יחליף את בוכבינדר הפסנתרן אלון גולדשטיין.

געגועים לרקנאטי

נציגי הפילהרמונית הופיעו במוזיאון ת"א בתכנית קאמרית שעוררה רגשות מעורבים – בעיקר בגלל תנאי השמע הלקויים של אולם אסיא החדש / עמיר קדרון, 13.11.11

בקונצרט השני בסדרה הקאמרית של התזמורת הפילהרמונית אירחו שבעה מקשתני התזמורת את הצ'לנית סול גבטה, ויחד פתחו ב"פרלוד וסקרצו לשמיניית מיתרים" של שוסטקוביץ'. הפרלוד נוגן במתינות זהירה שהדגישה את החום והליריות שבו, וננעל באורח מעודן ביותר; הסקרצו הגחמני עורר בנגנים התלהבות מההזדמנות "לפרוק עול" ולעצב צליל מוחצן ובוטה. לצד קדחתנותו, היה הביצוע מוקפד ומהוקצע, ולולא גזלה האקוסטיקה היבשה והאטומה נתח משמעותי מהתוצר, הרי שפתיחת הערב היתה מושלמת.

היצירה העוקבת היתה חמישיית המיתרים ק. 515 של מוצרט, ועליה לא נעים לדווח, אך אין מנוס: בעיות תיאום בין הנגנים בפרק הראשון שבו והופיעו ביתר שאת בשלישי, עד לרמה שהמוזיקה כמעט התפרקה; הנגינה בכללותה לקתה בכבדות, בחיספוס ובחוסר מעוף. בקצרה – הביצוע היה אנטי-מוצרט, וזאת בלשון המעטה.

לסיום הקונצרט, ניגנו האמנים את השמיניה האהובה של מנדלסון. על מנת לקבל מושג רחב יותר על טיב האולם, ההאזנה ליצירה נעשתה בקרבת הבמה – מהלך שלא הועיל במאום. אם בשורות האחוריות הצליל סגור וקטן, הרי שבקדמת האולם הוא חלול, תוקפני וחסר איזון. מהביצוע עולה כי המצב סביר כאשר מופק צליל בעוצמה בינונית ומטה, אך כל אימת שזו גוברת, וככל שמספר הנגנים גדל, התוצאה משובשת וחוויית ההאזנה מתסכלת ביותר.

באשר לביצוע, אם מתוך ניסיון להתגבר על החלל העוין או בשל פרשנות (קבילה) הרואה את השמיניה כסקרצו אחד גדול, פתחו המוזיקאים בנגינה כוחנית, כמעט אגרסיבית. בפרק השלישי חלה רגיעת-מה: המוזיקה הוסיפה לנבוע בזרם אנרגטי וסוחף, אך ניתן היה גם להבחין בשלל פרטים עדינים וכן להתענג על ההנאה המופגנת ששאבו הנגנים מהמוזיקה – מגמה שנמשכה הלאה בפרק הסיום.

הרהיטות שאפיינה את נגינת השמיניה היתה תזכורת ליכולת המוכחת של הפילהרמונית ברפרטואר הרומנטי. אי לכך, לא נותר אלא להמליץ על הקונצרט הבא בסדרה, ועם זאת – ההמלצה ניתנת בעירבון מוגבל בשל האכזבה מהאולם. טוב יעשו הנוגעים בדבר לו יעתיקו את ההופעות בחזרה לאולם רקנאטי, שעל איכותו האקוסטית אין עוררין.

הצ'לנית סול גבטה מתארחת בסדרה הקאמרית של סולני הפילהרמונית, 12.11.11