ראשי » Posts tagged 'התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון'

Tag Archives: התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון

ביד חלשה

בניסיון להמשיך את המגמה החיובית שפתחה את העונה, תזמורת ראשל"צ מלמדת שיעור אודות חשיבות הניצוח / עמיר קדרון, 7.11.12

הקונצרט השני בסדרה של התזמורת הסימפונית ראשל"צ נפתח בסימפונייטה "אביב חיי" מאת שמעון כהן, המאיירת זיכרונות ילדות מימי המלחין בביה"ס "חביב". בעוד ניתן להתווכח אם מתאימה היצירה כמנת פתיחה בקונצרט, הרי אין עוררין כי התזמורת נענתה למוזיקה הקלילה והקליטה בצליל רענן, שניבא טובות אודות המשך הערב.

אשר על כן, אכזבה רבתי התעוררה משהתקשה המנצח אנדריס פוגה (Poga) להשליט סדר בתזמורת בשתי היצירות המרכזיות שבתכנית. הראשונה היתה הקונצ'רטו המשולש של בטהובן, ובו הצטרפו לתזמורת חברי שלישיית י-ם, המציינים העונה 25 שנה להיווסד ההרכב.

מבין השלושה, התבלט הצ'לן אריאל טושינסקי בצלילו הערב – כל עוד ניתן היה להתרשם ממנו. על פי רוב, נטמע בין עמיתיו, ואם לא די בחוסר האיזון בין השלושה, הרי שגם הקשר עם התזמורת היה תלוי על בלימה. בנוסף, הפריע מאד הפער בין טיב הצליל של הכנר רועי שילוח – מבריק וחד – לזה של קשתני התזמורת, שהיה רך כאפוף צמר גפן.

מובן שמביצוע ברמה כזו, הרצוף במהמורות טכניות, אין לצפות לאמירה אמנותית. אכן, לא ניכר שמץ פרשנות בנגינה, שהתאפיינה לרוב בכוחנות ובפשטנות, וכללה רגע שפל מתסכל במיוחד – המעבר המקרטע מהפרק השני לשלישי.

נקודת האור של הקונצרט היתה ההדרן, בו ניגנו הירושלמים את הפרק השני משלישיית הפסנתר השניה של שוסטקוביץ'. רהיטות, מיומנות, חריפות ועצבנות – כל המרכיבים הדרושים היו שם, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, ומובן שלא די במתאבן זה להציל ערב שלם.

על החלק השני של הקונצרט, ובו הסימפוניה השמינית של דבוז'ק, אין טעם להכביר מלים. כל מה שחירב את הקונצ'רטו חל שנית וביתר שאת: אבדן קשר בין חטיבות הכלים, צליל גס וחסר איזון, וקומץ רגעים נאים שטובעים בים של חובבנות שאין לה תירוץ ומקום. הדבר מקומם ותמוה עוד יותר משלוקחים בחשבון שהמופע המתואר לעיל הוא הרביעי במקבץ, ובכל זאת המוזיקה נשמעה כאילו התזמורת מנגנת אותה בקריאה ראשונה.

הקונצרט, אפוא, מצטרף ומחזק מסקנה משלל האזנות קודמות: תזמורת ראשל"צ היא מקרה קיצוני של פיצול אישיות. ברור כי כל תזמורת מושפעת ומשתנה בהתאם לעומד בראשה, אך תזמורת זו נעה בין קצוות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב: היא מסוגלת להבריק (ריגולטו, נורמה, כחול הזקן), ולחילופין לדשדש בבינוניות מייאשת (חליל הקסם, טראוויאטה).

לאור כל זאת, יש לקוות שהמנצח על הקונצרט הבא בסדרה – דויד גריילסאמר – יצליח למצות מהתזמורת את הפוטנציאל הטמון והמוכח שבה. התכנית, על כל פנים, מבטיחה רבות: יצירות תזמורתיות מאת מוצרט וליגטי, ובתווך צרור אריות בשירת הילה בג'יו.

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, קונצרט מס' 2. בית האופרה – המשכן לאמנויות הבמה, 6.11.12.

אנדריס פוגה, מנצח; שלישיית ירושלים: רועי שילוח, כינור; אריאל טושינסקי, צ'לו; ירון רוזנטל, פסנתר.

שמעון כהן – "אביב חיי": סימפונייטה. תמונות ילדות מבית הספר "חביב"; בטהובן – קונצ'רטו לפסנתר, כינור, צ'לו ותזמורת בדו מג'ור אופ' 56; דבוז'ק – סימפוניה מס' 8 בסול מג'ור, אופ' 88

יריית פתיחה קולעת

הבנה מדויקת של הדרמה שבמוסיקה + אנרגיה מחשמלת = קונצרט משובח / חגי אברבוך, 17.10.12

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון בחרה לפתוח את עונת הקונצרטים הנוכחית בשתי יצירות פחות מוכרות ומבוצעות, וכבר על כך הם ראויים לשבח. פאולו אולמי הוא מנצח כריזמטי, שולט היטב בתזמורת, ורוב הזמן דואג לאיזון טוב בין הסקציות השונות. התזמורת, ככלל, הפיקה צליל מרשים, החל בפיציקטו דיסקרטי ונעים בקונטרבסי, עבור באיזון נכון בין כלי הנשיפה וכלי הקשת – הסאונד לא היה צעקני אף לרגע – וכלה בתופי הדוד: נדיר לציין כלי זה לשבח בנפרד אך הפעם נדמה שאין מנוס. דרדורי תופים שמגיעים בדיוק לעוצמה הנכונה ושינויי דינמיקה חדים ומדויקים מצד הטימפניסט יכולים לתרום רבות לתחושת המלאות של הרגע המוסיקלי שמפיקה התזמורת כולה. מעבר לכך, ניכר היה עד כמה המנצח פאולו אולמי והתזמורת עצמה כבר 'משופשפים' בביצוע אופרות, ויצירות דרמטיות בכלל.

המיסה די גלוריה של פוצ'יני היא יצירת נעורים עתירת מלודיות יפהפיות ודרמטיות כבושה שעוד עתידה להתפרץ באופרות שיכתוב המלחין המפורסם:  פרק הסיום, אגנוס דיי, עוד יופיע במלואו כפרק מקהלה וסולנים באופרה "מאנון לסקו". לפרקים צצה ריתמיות קלילה, רוסינית, ולעיתים מופיעות נגיעות ורדיאניות, בייחוד באריית הבאס, 'קרוצ'יפיקסוס', בפרק הקרדו. הבאס פאולו פקיולי נראה מתאמץ מעט, אך הגוון שלו נהדר, עמוק ומחוספס, וההבעה עזה ומרגשת. הטנור אבי קלמברג לירי, קטיפתי, ללא לחץ, ויש בשירתו פשטות שאינה מובנת מאליה. אם כי לעיתים כיסתה עליהם התזמורת, האנסמבל הקולי החדש והמקהלה הקאמרית של האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים הפיקו צליל זוהר ונהדר, בייחוד בפרק הגלוריה. נקווה לשמוע אותם שוב על הבמה.

סימפוניית הרפורמציה גם היא יצירת נעורים, ורק עקב היסטוריית ביצוע מורכבת זכתה למספור כסימפוניה החמישית של מנדלסון: למעשה, נכתבה בשנת 1830, עוד לפני הסימפוניה השנייה, לציון שלוש מאות שנה ל-"הצהרת אאוגסבורג": הצהרה זו נחשבה לאחד הצעדים המשמעותיים הראשונים בנתינת לגיטימציה לפרוטסטנטיות כגישה דתית לגיטימית לצד הקתוליות. היצירה עצמה נתקלה בהתנגדות, וכמעט שלא בוצעה בחיי המלחין. התווים יצאו לאור לראשונה רק בשנת 1868, עשרים ואחת שנה אחרי מותו. רוח קדושה שורה על היצירה, ומנדלסון משתמש בה הן בכוראל הלותרני המפורסם ביותר, ist unser Gott Ein feste Burg (מבצר עוז הוא אלוהינו) ובנעימת ה"אמן" נוסח דרזדן שהולחנה במאה ה-18, ונכנסה לשימוש בכנסיות בסקסוניה מתחילת המאה ה-19. בהערת אגב: לאוזניים יודעות ואגנר לא יכולה נעימה זו שלא להזכיר את האופרה "פרסיפל", שם היא מתגלגלת למוטיב הגביע הקדוש. אצל מנדלסון נותרת הנעימה זכה וראשונית, בתזמור לכלי-קשת המזכיר את הופעתה הראשונה גם באופרה הנ"ל – ומעניין לבדוק באופן כללי השפעות מנדלסוניות על המלחין הגרמני המאוחר יותר. באשר לקונצרט הנוכחי – תחת ידיו האמונות של פאולו אולמי, העניקה התזמורת ביצוע אנרגטי אך לא מתלהם. האיפוק נאה לתווים אלה. בייחוד ראויים לשבח – סקציית הצ'לי, בצליל חם ושופע, וסקציית כלי הנשיפה מעץ בהפקה צלילית מרגשת. ביצוע כגון זה מעלה רצון לשמוע את התזמורת עם מנצח משובח זה ביצירות בעלות גוון דומה, כגון הסימפוניה הסקוטית.

ככלל, לאחר יריית פתיחה כזו, מתחשק לשמוע מה שיש לנגנים ולמנצחיהם להעניק בהמשך העונה ולקוות שיעמדו ברף הגבוה שהציבו זה עתה. כבר הקונצרט הבא מרתק, עם יצירה ישראלית מקורית, והקונצ'רטו המשולש של בטהובן – יצירה יפהפייה, שלא מבוצעת מספיק. עוד בעונה – "כוכבי הלכת" מאת הולסט, הקונצ'רטו לצ'לו מאת אלגר, וגם כמה יצירות מודרניות שזכו להיכנס לפנתיאון, כגון "אטמוספרות" של ליגטי וארבעת האינטרלודים היפהפיים מתוך האופרה "פטר גריימס" מאת בריטן. כדאי.

קונצרט פתיחת עונה: התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון; פאולו אולמי, מנצח; אבי קלמברג, טנור; פאולו מקיולי, בס; האנסמבל הקולי החדש; המקהלה הקאמרית של האקדמיה למוסיקה ולמחול ירושלים.

מי ישיר לנו סולו?

פערים משמעותיים ברמת הצוותים המובילים את "ריגולטו", החותמת את עונת האופרה הישראלית / עמיר קדרון, 30.6.12

הפקת "ריגולטו" החותמת בימים אלו את עונת האופרה, הוצגה בבית האופרה לראשונה לפני כ-15 שנה ושוב ב-2000 וב-2005. בסיבוב הנוכחי הופקד חידוש הבימוי בידי יוליה פבזנר ("הרוקח", "כך עושות כולן"), אשר לרוב עקבה בנאמנות אחר התוואי של דייויד פאונטני – למעט כמה מקומות. בתמונת החטיפה, למשל, ריגולטו סומם ונאזק, והתרגום המוקרן הותאם לנוסח זה. כמו כן, הודגשה נוכחות אנשי החצר ברגעי הסיום של המערכה, כשריגולטו מגלה את דבר החטיפה – מהלך שהחליש את המעמד.

שינוי אחר, משמעותי בהרבה, התחולל במערכה ג': כאשר ריגולטו עומד לגלות כי במו ידיו הביא לרצח בתו, מענגת מדלנה אוראלית את הדוכס – ולא באמצעות שירתה. מצד אחד, זה נעשה באפלה למחצה ולא באופן בוטה מדי; מצד שני, מי שיבחין בכך, חזקה עליו כי לא יוכל להתמקד בדרמה האמיתית המתרחשת מטרים ספורים משם; מצד שלישי, הצבת המין לצד המוות, מקוממת ככל שתהיה, הולמת מאד את רוח היצירה ושוללת את האפשרות להתעלם מאכזריות העלילה, למרות אריזתה המוזיקלית המפתה.

הווה אומר, פבזנר ופאונטני מטביעים חותם ניכר על הבמה והופכים את "ריגולטו" להפקת-במאי. ספק אם רעיונותיהם יפוענחו במלואם ע"י הקהל, אבל ממילא רוב עדר הבורגנים מגיע לאופרה על מנת לזמזם את האריות המפורסמות, משל היה מדובר בערב שירה בציבור. הבימוי, אם כן, נופל על עיניים ערלות, וחבל. אף כי יימצא מי שלא יבין אותו, או יבטל אותו כגחמני, הרי שיש בתפיסתו המנוכרת-מעוצבת כוח ויזואלי רב לצד גירוי למחשבה, וכאמור – במידת מה הוא מחזיר לאופרה את כבודה האבוד. לא עוד אוסף אריות יפות, אלא היתוך מושלם של דרמה ומוזיקה לכדי יצירה קודרת, מטלטלת, נטולת תקווה.

המנצח דניאל קאלֶגארי הפיק מתזמורת ראשל"צ צליל רהוט ורענן, כמוהו ראוי כי יישמע לעתים קרובות יותר בבית האופרה. יש להחמיא לתזמורת כקבוצה מגובשת, לנגינת קטעי הסולו של הצ'לו, הכינור והקרן האנגלית, וגם לשישיית הקשתנים שעלתה לבמה בתמונה הפותחת ולא היססה לתבל נגינתה בגוון עממי-צועני משעשע. המרץ המאפיין את הביצוע התזמורתי העניק לאופרה תנופה ומתח, כך שאין רגע דל. ההסתייגויות היחידות מהניצוח הן שלא לכל אורך הדרך הוקפד לאזן בין התזמורת לקולות, ושלפרקים ראוי היה להאט את הקצב לשם העצמת ההבעה.

מקהלת האופרה היתה טובה מאד אף היא, במיוחד ב-"Scorrendo uniti remota via". באשר לסולנים, התמונה מורכבת, ויש הבדלים מהותיים בין הזמרים שבנעלי הדמויות המרכזיות. כריגולטו, סטפאנו אנטונוּצ'י אינו מגיע לקרסולי קרלוס אלמאגוּאֶר. לראשון מנעד צר ועוצמה מוגבלת  וכלל לא ברור מדוע לוהק לתפקיד. השני, לעומת זאת, התברך בקול מפואר, גדול מימדים, ולו גוון שחור נפלא. ניתן להתווכח לגבי השימוש הנדיב בעוצמה, הבאה לעתים על חשבון דקויות ההבעה, אך גם כך אלמאגואר הוא הנכס העיקרי של ההפקה.

באופן דומה, מאפיל הטנור ז'אן פרנסואה בוראס על מקבילו אלכס ויסֶנס, שמלבד אי-אלו צלילים גבוהים נאים, נשמע מאד לא נינוח כדוכס. באריה הראשונה התקשה לשמור על קשר עם התזמורת, ובאופן כללי הפקת הקול לחוצה ומתאמצת, וכן אין לו די גמישות. ההיפך הוא הנכון אצל בוראס, שחרך את האולם בקולו הכריזמטי. דרושה אך תוספת קטנה של איפוק ומוזיקליות על מנת להצעיד את הופעתו הלאה, לרמת הסנסציה.

פערים קיימים גם בגיזרת הסופרן: אם בתחילה נדמה כי אדריאנה קוּצֶ'רוֹבה מבקשת ומסוגלת לעצב ג'ילדה עדינה וצנועה, הרי שעד מהרה התברר שקולה לא בנוי להתמודד עם התפקיד, משום שאין בו הזוהר והטוהר ההכרחיים. בנוסף, שירתה לא נקיה ולא מדויקת. בהשוואה, הילה בג'יו טובה לאין ערוך. הברק הזכוכיתי שמאפיין את המשלב העליון של קולה אולי לא ינעם לכל אוזן; פה ושם ניכר צורך ביותר עוצמה; אבל איפיון הדמות היה מצוין ולפרקים הופעתה ריגשה מאד. ב-"Caro nome", למשל, הצליחה הזמרת לתפוס את החבל בשני קצותיו, כלומר, להתגבר על הקשיים הטכניים מבלי להפוך את הארייה למופע קולורטורה נבוב. שיא הופעתה חל ב-"tutte le feste al tempio", קטע שעורר צמרמורת בכנות וברגש שנבעו מהשירה.

ולדימיר בראון שר את הרוצח השכיר ספאראפוּצ'ילֶה. אף שהזמן נותן אותותיו בקול, עדיין יש בו כוח ואיכות רועמת ששירתו את הזמר נאמנה. את מאדאלנה, אחותו, מגלמות באורח מאכזב ליזה קאדֶלניק ולאוּרה בריוֹלי. האחת אפרורית; לשניה קול גס ולא נעים, בלשון המעטה. מדוע לייבא מאירופה קולות לא יוצלחים כאשר יש כישרונות מקומיים שראוי לתת להם הזדמנות? איילה צימבלר ושי בלוך, החולקות שורות בודדות כג'ובאנה, הן מועמדות מתבקשות. הראשונה כבר הוכיחה יכולותיה פעם אחר פעם בבית האופרה, והדוגמה הטובה ביותר היא שירתה המצוינת כסוזוקי (בטרפליי) העונה. השניה, מהמחזור הנוכחי של האופרה-סטודיו, טרם צברה זמן במה, אך בעקבות הופעתה כשרלוט בהפקה קאמרית של "ורתר" ממש לאחרונה, כבר ניתן לקבוע בזהירות כי ביכולתה להתחרות בנקל באותם קולות מיובאים ומפוקפקים.

תיקון קל לעוול ייתכן כשתוצג הגרסה המקוצרת של ריגולטו בפארק הירקון, אז עתידה נעמה גולדמן לשיר את מדלנה. לא מזמן הוזעקה הזמרת הצעירה – גם היא משורות האופרה-סטודיו – להחליף ערב אחר ערב את הזמרות הראשיות ב"כרמן", ויש לקוות כי תצליח למנף את ההזדמנות על מנת לזרז את התקדמותה בבית האופרה ובכלל.

מבין הזמרים המגלמים את תפקידי המשנה – כולם מקומיים – חובה להזכיר גם את עודד רייך. ב"ריגולטו" יש לו תפקיד צנוע להכעיס, ואין ספק כי קול משובח זה ראוי ליותר. רייך היה טוב מאד כאלבר בהפקת "ורתר" הנ"ל, והצטיין לפני כן ב"הגננת המדומה" שהעלתה האקדמיה למוזיקה בי-ם. לפיכך מתעוררת סקרנות רבה לשמעו בתפקיד פוליפמוס, אותו הוא שר בימים אלו במסגרת "אסיס וגלתיאה" שמציגה הבארוקדה.

לא נפסיק לשיר

"ריגולטו" תוצג עד ה-14 ביולי ובזאת מסתיימת באופן רישמי עונת האופרה, אך הקהל לא נותר בידיים ריקות: במהלך חודש יולי תתקיים בקונסרבטוריון ת"א המחודש סדנת האופרה הבינלאומית. כבכל שנה, הסדנה מציעה מדי ערב כיתות אמן, קונצרטים והפקות אופרה מלאות. בין מורי הסדנה בולט הקיץ הבריטון תומס המפסון, שיגיע ארצה על מנת להופיע עם הפילהרמונית וינחה כיתת אמן במוזיאון ת"א.

השבוע האחרון של הסדנה יוקדש להפקות שלמות: אחת המסקרנות בהן היא התמונה הדרמטית "הבן האובד", יצירה מוקדמת של דביסי, שתבויים ע"י דני ארליך, שהעלה הפקה מרתקת של "המדיום" בסדנה הקודמת. כמו כן, יביים ארליך קונצרט שייוחד לתמונות מאופרות של מוצרט. באופרטה האהובה "העטלף" יופיעו, בין היתר, אלינור זון (פיורדיליג'י / כך עושות כולן), שירה רז (ססטו / חסדי טיטוס), רינת גולדמן ואיתן דרורי – שישתתף גם ב"יבגני אונייגין". בנוסף, תוצג האופרה "דיאלוגים של הכרמליטיות" (פולנק). בין הזמרים: אשלי פרואט (שונאר / לה בוהם), מאיה לחיאני (בל קנטו), עודד רייך וטל ברגמן (אלווירה / דון ג'ובני).

גם בבית האופרה המנגינה נמשכת: תזמורת ראשל"צ תופיע לקראת סוף החודש בקונצרט האחרון של הסדרה הסימפונית, ובו מיצירות רוול, גרשווין ומוסורגסקי. לאחרונה פרסמה התזמורת את תכנית העונה הבאה, שתתחלק, כרגיל, בין בית האופרה לאולם הבית של התזמורת – היכל התרבות ראשל"צ. בין אירועי העונה ואורחיה: האנסמבל הקולי החדש יצטרף לביצוע המיסה של פוצ'יני; שלישיית י-ם, שתציין 25 שנה להיווסדה, תנגן את הקונצ'רטו המשולש של בטהובן; הילה בג'יו תשיר אריות וינאיות; דן אטינגר ינצח על הסימפוניה ה-4 של צ'ייקובסקי ודניל טריפונוב ינגן את הקונצ'רטו הראשון של המלחין.

"ריגולטו", האופרה הישראלית, 28-29.6.12 (חזרות גנרליות). מנצח: דניאל קלגרי. בימוי: יוליה פבזנר בעקבות דייויד פאונטני. ריגולטו: קרלוס אלמגוור / סטפאנו אנטונוצ'י. ג'ילדה: אדריאנה קוצ'רובה / הילה בג'יו. הדוכס: ז'אן פרנסואה בוראס / אלכס ויסנס. ספרפוצ'ילה: ולדימיר בראון. מדלנה: לאורה בריולי / ליזה קדלניק. מונטרונה: נח בריגר. מרולו: יאיר גורן. בורסה: גיא מנהיים. הרוזן צ'פרנו: סורין סמיליאן. אשתו: יעל סייג / שירי הרשקוביץ. ג'ובאנה: איילה צימבלר / שי בלוך. משרת: אביגיל גורטלר / הדר עטרי. שוער: עודד רייך / אנטולי קרסיק. מקהלת האופרה והתזמורת הסימפונית ראשל"צ.

'כרמן' במצדה: גם קיטש צריך לדעת לעשות

אירועי האופרה במצדה לעולם יהיו כרוכים בהתפשרות עבור מי שמחפש שלמות מוזיקלית ואמת אמנותית; אך גם אלה הבאים לפסטיבל בשביל חוויה אחרת, עשויים להתאכזב מליקויים טכניים וגימור לא מוקפד / עמית אביגור, 8.6.12

פסטיבל האופרה השלישי במצדה סובב הפעם סביב האופרה 'כרמן', שלעלילתה אין קשר גיאוגרפי-אקלימי או היסטורי למצדה והעלתה מסמלת למעשה את התמסדותו של הפסטיבל שהחל כפרוייקט חד-פעמי. 'כרמן במצדה', יש להזכיר, אינה הפקה אופראית סטנדרטית והיא לא מתיימרת, כך אני מקווה, להעביר מה שמעבירה הפקה אופראית סטנדרטית. הז'אנר האופראי הוא אחד מהמלאכות הכי מפוארות של האדם, והעלאת אופרה בשטח פתוח אל מול קהל רב פוגמת כמובן ביצירה ובניואנסים שלה. כמו שאר הרפרטואר הצרפתי מהתקופה, 'כרמן' יחסית מתאימה לביצוע במצדה; אמנם רגעים קאמריים רבים מאבדים מעצמתם (למשל, הקווינטט במערכה השניה), אך במהלך האופרה פזורים קטעי אווירה ומחול רבים שאין בהם רגישות דרמטית שעלולה ללכת לאיבוד בפורמט.

אלא שגם את מי שלא מחפש במצדה את מעלותיו של תאטרון האופרה המסורתי, ההפקה עשויה לאכזב. אפילו את הקיטש הכי נמוך בעולם צריך לדעת איך לעשות, ובמובנים רבים לא הייתה הערכות טובה מספיק של האופרה הישראלית בכל הקשור להתאמת הביצוע לאמפי במצדה: עניינים חשובים מאד באירועים מסוג זה, כמו צילום לצרכי הקרנה על מסכי ענק או הגברה, לא קיבלו מספיק תשומת לב וכשלו בהתגברות על מגבלות הסיטואציה. מריה אגרסטה בתפקיד מיכאלה, למשל, הייתה יכולה לרגש עד דמעות בביצוע היפה שלה לאריה מלאת הטוב מהמערכה השלישית, אלמלא ההחזרות של מערכת ההגברה אל עצמה שהציקו כל כך באוזן. הצילום של המתרחש על הבמה היה חופשי וחלש, התמונה הייתה באיכות צבע בעייתית, וכל האמצעים הללו שהיו יכולים להעצים את החוויה ולפצות במידה מסויימת על כל מה שהולך לאיבוד- לא נעשו בצורה מספקת. חבל שכך, שכן גם עם תזמורת נהדרת וסולנים מהשורה הראשונה יש לצילום ולהגברה חשיבות עצומה בפרוייקטים מסוג זה. אם בהופעות פשוטות של כוכבי רוק מושקעים מאמצים רבים בהיבטים אלו של ההפקה, אז על אחת כמה וכמה הדבר חשוב כשמבצעים אופרה בשטח פתוח.

גם בצד האמנותי היו בעיות, אך אלו בעיות שכנראה חלקן יפתר מעצמו מערב לערב, בהתחשב בכך שהביצוע המסוקר היה חזרה גנרלית ולאור ההיכרות עם המנצח דניאל אורן מהפקות קודמות. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון הייתה רחוקה מלהבריק- בעיקר כלי הקשת, למרות נגינה יפה של נגני כלי הנשיפה מעץ ואפילו של כלי הנשיפה ממתכת. התזמור העשיר והיפה של ביזה צלצל יותר כמו ביצועים ישנים לאופרות איטלקיות, ולעתים קרובות היו אי תיאומים גם עם הזמרים שגרמו לאורן לעצור. נגינת התזמורת השתפרה בחצי השני של האופרה (מערכות 3-4), ורגעים מסויימים כמו האנטרקט למערכה השלישית נוגנו יפה מאד. האכזבה העיקרית בהיבט המוזיקלי הייתה ממקהלת האופרה, שאולי מתקשה עם האקלים ועם תנאי הבמה החריגים. למקהלה לא היה גוון אחיד, וכל כניסה הייתה חסרת בטחון ולעתים מפוספסת. זה לא הפריע לקהל להנות מקטעי המקהלה היפים והקלילים שמפוזרים באופרה. מקהלת הילדים 'אנקור' ביצעה יפה את תפקידה החמוד, אלא שהבימוי קצת תקע את המוזיקה מאחור: על במה ענקית, כשהילדים שרים '1,2, צעד!', הבמאי דלמונקו בחר להציב אותם עומדים בצורה משעממת, כשחלקם לבושים כספרדים וחלקם לבושים כפלמח"ניקים עם דגלי ישראל. זה לא מרגיש נכון, ולא מקבל שום משמעות דרמטית או הגיונית לעלילה.

הסולנים הראשיים בהפקה היו רובם ברמה גבוהה. כמעט לכולם היה קול טוב וזה כנראה מספיק, כי כל התעמקות נוספת בשירה פשוט לא מתיישבת עם מה שהביצוע במצדה מסוגל להעביר. נעמה גולדמן נקראה ברגע האחרון לשיר את כרמן כמחליפה של אנה מלאבסי שחלתה, וללא ספק התעלתה על עצמה ונתנה הופעה ראויה: יש בשירתה לא מעט היבטים מעניינים והיו כמה דברים שהיא עשתה בחכמה רבה (כמו שירת רצ'יטטיבים). למרות זאת, גוון הקול שלה לא מספיק אקזוטי לתפקיד והמשחק שלה היה מעט קשוח מדי. כרמן לתפיסתי אינה אישה יפה פשוטו כמשמעו, והיא אפילו לא מוכרחה להיות צעירה. כרמן היא סקסית, זה נובע מההוויה שלה, וההבדל בין הדברים לא היה מספיק בולט. כל משפט שכרמן שרה מכיל עצמה דרמתית אדירה שגורמת לכולם ליפול לרגליה, והעצמה הפתיינית הזו מעט חסרה בשירתה של נעמה גולדמן- שהביאה כרמן מעט יותר סימבוליסטית, מודרנית ולא מודעת לעצמה. מה שהיה יותר מוצלח הוא המערכה הרביעית, שם מתאימה ההתעדנות של כרמן. במערכה הרביעית השירה והמשחק של גולדמן הבליטו בצורה נהדרת את הסבטקסטים ואת הניגודים החריפים בין מה שכרמן אומרת לבין מה שהיא מרגישה.

גוסטבו פורטה בתפקיד דון ז'וזה היה כובש ואותנטי בשירה שלו, והציג פיאנו נהדר. הריבים הבלתי פוסקים שלו עם כרמן היו בנויים היטב מבחינה דרמטית ולא הרגישו כמו משהו רפיטטיבי. את אריית הפרח המפורסמת הוא ביצע באופן נפלא, שלא היה אצילי מדי כבדרך כלל אלא נאמן לרוח הדברים.

התפקידים הקטנים בוצעו ברמה משתנה. בעיקר הפריע קרלו סטריולי בתפקיד זוניגה, שהתקשה מעט בצלילים הגבוהים ולא שכנע בחיזורים ובמניירות שלו במערכה הראשונה.

באשר לבימוי- אין בו עקביות מעניינת, פרשנות ברורה או תשומת לב לפרטים. הכל מאד כללי ונקודתי, וגם רושם ופאר לא היו בשפע. כשכרמן מבקשת מז'וזה לבוא איתה להרים, למשל, היה מתבקש שהיא תצביע על הר המצדה שהיה מואר באותה עת. התפאורה לא נישאה לגובה רב בעוד הקהל כן, ומעט האלמנטים המרשימים שהיו, כמו זיקוקים קטנים, שולבו ברגעים חלשים ללא הקשר או מוזיקה שיעצימו אותם. מבחינה הזו ההפקה די מאכזבת בהשוואה לשנים קודמות. חובבי אופרה אדוקים לא יהנו לשמוע הערות מטופשות של נובו-רישים רעשניים בקהל ויסבלו מתנאי השטח האקוסטיים, ומי שמחפש שואו גם הוא לא ימצא אותו מעבר לכמה ריקודים נהדרים שגם הם התלבשו על המוזיקה באופן חסר משמעות. בשורה התחתונה לא סבלתי בכלל, אבל החוויה כללית מאד ואין בה משהו שסוחף עד הסוף.

האופרה הישראלית: כרמן במצדה- חזרה גנרלית, 7.6.2012. מנצח: דניאל אורן, במאי: ג'נקרלו דלמונקו, כרמן: נעמה גולדמן, דון ז'וזה: גוסטבו פורטה, אסקמיו: מרסין ברוניקובסקי, מיכאלה: מריה אגרסטה, מקהלת האופרה הישראלית, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון.

אופרה אחרת

המהפכה של גלוק קמה לתחיה בהפקה מרתקת של "אורפאו ואאורידיצ'ה" / עמיר קדרון, 12.5.12

קהל האופרה הישראלית כבר זכה להיחשף לעבודתו של הבמאי מריוש טרלינסקי בשתי הזדמנויות: "בטרפליי" ו"פיק דאם". שתי אלו עוררו רושם עז, והנה מכה הבמאי בשלישית, והפעם ביתר שאת. כמעט מפתה לומר כי יותר מאשר "אורפאו" של גלוק, לפנינו "אורפאו" מאת טרלינסקי – נוסח אישי ומרחיק לכת המבוסס על יצירתו של המלחין.

העלילה הועתקה מיוון של המיתולוגיה אל לופט מסוגנן בן זמננו, אשר לשם עיצובו הוקרב נתח משמעותי מבור התזמורת, שממילא צומצמה למימדים קלאסיים. כתוצאה מכך, ובמקביל לניצול המרתק של עומק החלל, נדחפת מרבית הפעולה אל קדמת הבמה וממש פורצת אל תוך האולם. המהלך מעניק להפקה תחושה חסרת תקדים של אינטימיות.

על-פי טרלינסקי, המקרה של אורפאו אינו פרטי, אלא משל על כל אמן באשר הוא, ועל יחסיו המורכבים עם המוזה, המיוצגת ע"י אאורידיצ'ה. רעיון זה ויישומו מרחיקים במידה ניכרת את המתחולל על הבמה מהמקור, כך שמי שאינו בקיא באופרה או במיתוס, עלול לבוא במבוכה לנוכח כתב החידה ועומס הגירויים שמנחיתה ההצגה. מצד שני, גם עבור יודעי ח"ן צפויה חוויה לא שגרתית, כיוון שרעיונותיהם של גלוק ושל הבמאי מתקיימים זה לצד זה ומנהלים דיאלוג הדורש פיענוח.

בדומה לעבודותיו הקודמות של טרלינסקי, כוללת ההצגה רגעים של חזון אמנותי מסחרר. לדוגמה, בתמונת השאול משובטת דמותה של אורידיצ'ה והופכת לקבוצת פוריות המקיפה-מתקיפה את אורפאו. בנקודה מסוימת התמונה קופאת, ואאורידיצ'ה יושבת על מיטה בגבה לקהל, כאשר הדימוי משוכפל כעשר פעמים לעומק הבמה. ייתכן וזהו ארמז לציור "La reproduction interdite" של מגריט, והאופן בו הוא קם לחיים לנגד עיני הקהל מעצים עשרת מונים את תחושת ה-"Unheimlich" המזוהה עם הצייר. מדהים!

עניין אחר שאין לעבור עליו לסדר היום הוא סיום האופרה, שגם בו יש הצהרה אמנותית כבדת משקל. במקור, כזכור, ובניגוד למיתוס ולעקרונות הרפורמה שביקש גלוק ליישם החל ב"אורפאו", הוחלט על סיום המיישר קו עם מוסכמת המאה ה-18 – אופרה חייבת להסתיים בכי טוב, על כן חוזרת אאורידיצ'ה לחיים ולזרועות אורפאו, והכל פוצחים בשירת הלל אודות כוחה הגואל של האהבה. בגרסה שלפנינו הושמטה תמונה מתרוננת זו, ולאחר הקינה המפורסמת של אורפאו מסתיימת האופרה במחול הפוריות הסוער (שבמקור משובץ בתמונת השאול). קהל שמרן עלול להתקומם, ועם זאת, מעבר לאפקט ההפתעה, יש משהו כ"כ נכון בסיום הזה.

אם לסכם עד כה, ההפקה מציבה אתגר ששכרו בצידו: היא מכריחה את הקהל לחשוב, מממשת בדרך לא צפויה את שאיפתו של גלוק לרומם את האופרה מאמצעי בידור לדרגת אמנות רצינית; ואולי מהווה פרומו לא מתוכנן לעונת האופרה הבאה, בהיותה נועזת, חדשנית ומרעננת. כן ירבו.

מה לגבי ההיבט המוזיקלי? ניצוחו של שטרן מפתיע לטובה (לא רק ביחס לכישלון המהדהד של "חליל הקסם") ועולה בקנה אחד עם אווירת ה"אקסטרים" של הבימוי. התזמורת מופעלת ביד רמה, משל היתה זו סימפוניית "sturm und drang". התוצאה בוטה למדי וראויה לריסון, בעיקר בכל הנוגע לחטיבת כלי הנשיפה ממתכת; כמו כן, הקטע החלש באופרה היה הליווי ל-"Che puro ciel", במהלכו התקשה שטרן להשליט סדר ברבדי התיזמור המורכב. להוציא אלו, כאמור, הפתעה חיובית בדמות צליל בעל דחף דרמטי עז מהצפוי ומהמוכר. "אורפאו" בביצוע מסעיר שכזה תדבר אפילו אל הקהל הבורגני העבש, אשר חושיו קהו בעקבות דיאטה ממושכת וחדגונית של אופרות מתלהמות מהעידן הרומנטי.

כחלק מהרצון למקד את הסיפור בפרט, הוגלתה המקהלה מהבמה אל מושב התזמורת. מובן שלצעד זה השלכה על האופן בו מוקרנת השירה אל האולם, ויש מקום לבחון כיצד למנוע היטמעותה בתזמורת. בפשטות – נחוצה עוד עבודה על איזון בין המקהלה לתזמורת ולסולנים, אף כי שירת המקהלה טובה בפני עצמה.

שלושת הסולנים מצוינים, והשמחה כפולה, כיוון שהפעם כולם מכוחותינו: הילה פחימה (אליסה בארץ הפלאות), מבליחה קצרות בדמות אל האהבה. קולה מתוק ומצטלצל, והעיטורים הצנועים, העשויים בטעם רב, בהם תיבלה את "Gli sguardi trattieni", היו תאווה לאזניים.

את צמד הנאהבים מגלמים בהצלחה יתרה אלון הררי וקלייר מגנאג'י, אשר לאחרונה שיתפו פעולה גם בהפקת "יוליוס קיסר" בהלסינקי. מגנאג'י (מתיאוס פסיון) חוזרת לבמת האופרה הישראלית לאחר היעדרות ארוכה מדי. מובן שיש עוד כישרונות מקומיים וחיצוניים מלבדה, אך הזמרת היא ליגה בפני עצמה. קשה לתאר במלים את יופיו של קולה ואיכותו, ודי לומר כי אצלה אפילו הרצ'יטטיב הפשוט ביותר מקבל נפח ונוכחות בלתי נתפסים.

עבור הררי זהו תפקיד ראשון באופרה הישראלית, וכמה נעים לדווח כי טבילת האש עברה בשלום, ולמעלה מכך. בזמן שחלף מהופעתו ב"מלכת הפיות" התפתח קולו, התמלא והתעגל, ונוסף לו ברק עדין, דמוי פנינה. במשלב התחתון קולו אמנם עצור מעט, אך ההופעה בכללותה מרשימה ביותר, ומעפילה לשיא נוגע ללב ב-"Deh, Placatevi". כעת, משהוכח כי הקולות ההולמים זמינים מתמיד, ראוי כי האופרה הישראלית תשוב להעלות אופרות בארוק – ולא, גלוק אינו מלחין בארוק, חשוב להדגיש זאת.

נותר רק לסכם ולומר כי הפקת "אורפאו" עומדת בסימן שינוי. אפשר להתפעל או לסלוד ממנה, אך לא להתעלם – וזו גדולתה. ככל מעשה אמנות משמעותי, היא בהכרח מעוררת תגובה ומחשבה. רוחות של שינוי, אם כן, על במת האופרה הישראלית – ואולי גם במסדרונותיה? אשרי המאמין.

"אורפאו ואאורידיצ'ה" מאת גלוק, 10.5.12 (חזרת גנרלית), האופרה הישראלית. מנצח: דייויד שטרן. במאי: מריוש טרלינסקי. אורפאו: אלון הררי. אאורידיצ'ה: קלייר מגנאג'י. אמור: הילה פחימה. התזמורת הסימפונית ראשל"צ ומקהלת האופרה הישראלית.

בזכות הסופרן

הסיבה העיקרית לצפות בהפקת "לוצ'יה די למרמור" הבינונית היא לורה קלייקום, החוזרת להפנט את קהל האופרה הישראלית 13 שנה לאחר הופעתה הקודמת בתפקיד. היה שווה לחכות / עמיר קדרון, 11.3.12

מי שזכה להתרשם מההישג האמנותי שרשמה האופרה הישראלית בהפקת "נורמה" אשתקד, ודאי פיתח ציפיות מרקיעות שחקים לקראת חזרתו של דניאל אורן ארצה על מנת לנצח על "לוצ'יה". מחד, צפיה בחזרות הגנרליות מוכיחה כי מוקדם לחגוג; מאידך, על-פי השיפור שחל בין החזרות (שנערכו בהפרש של יממה), סביר שההפקה "תתהדק" כבר במהלך ההצגות הראשונות. אף על פי כן, קשה להאמין כי תשוחזר במלואה החווייה של 'בל-קנטו כהלכתו' כזו הזכורה מ"נורמה".

המאפיין הבולט והמתסכל ביותר של הפקת "לוצ'יה" הוא שמרנות. זה מתחיל בתפיסה המוזיקלית: האופרה מוגשת בנוסח מקוצר, שלא לומר – מסורס. על השמטת הדואט של ריימונדו ולוצ'יה עוד אפשר איכשהו לעבור לסדר היום, אבל לזה של אנריקו ואדגרדו יש חשיבות מכרעת בעלילה, וכך גם לכניסת אנריקו במהלך תמונת השיגעון. אמנם במשך דורות היה מקובל להציג כך את האופרה, אך מששוחזרו כוונותיו המקוריות של דוניצטי, קשה שוב לקבל גרסה מיושנת ולקויה של היצירה.

השמרנות ניכרת גם בבימוי ובעיצוב. יש איזו סמליות בהצפת הבמה באור עם כניסת לוצ'יה, לעומת החושך שמזוהה עם אנריקו – אבל אלו קלישאות צפויות וחבוטות, ובזאת מסתכמת אמירת הבמאי. תוצאת חוסר המעוף היא משחק שרמתו נעה לרוב בין המביך למגוחך, ודוגמה מייצגת נמצאת בסטרטה של תמונת החתונה: האופן בו מטיח ארתורו כפפה באדגרדו בוים ושוחק בחובבנות כזו, שהפכה את הרגע לאתנחתא הקומית של המופע. כיוון שההיבט הוויזואלי של ההפקה כה מפוהק ומרושל, אין מנוס מלתהות אם לא עדיף להציג את האופרה בפורמט קונצרטי.

חולשת הבימוי היתה נסלחת לו נמצא פיצוי הולם בביצוע המוזיקלי; נכון לכתיבת שורות אלו, כאמור, זה מתרחש חלקית. דניאל אורן הפיק מהתזמורת צליל בטוח ומבריק, ושפע רגעים של נגינה סולנית נאה. ההסתייגות היחידה היא חוסר ההקפדה על איזון בין הכלים לקולות.

המקהלה נתקלה במהמורות במהלך החזרה הראשונה, אך כבר למחרת העניקה הופעה מצוינת וקרובה לשלמות.

התמונה מורכבת בכל הנוגע לסולנים: מוקד הבעיות של החזרה הראשונה, שהתנהלה באופן מקרטע, היה הטנור פיירו ג'וּליאצ'י. הופעתו העידה כי אינו מסוגל להתמודד בהצלחה עם התפקיד (אדגרדו), ויתרה מכך – אינו יודע אותו על בוריו. כניסות משובשות, קשיים במעקב אחר המנצח והתזמורת, הפקת קול מאומצת, על סף שבירה – כל אלו עוררו תמיהה מדוע בכלל לוהק הזמר להפקה. יש בהופעתו גם יתרונות לא מבוטלים – עוצמה, גוון קול כהה ומעניין, שירה רווייה ברגש – אך מסתבר שלא די בכך. מצבו של ג'וליאצ'י התדרדר ככל שהתקדמה האופרה, והגיע לשפל כזה בתמונת הסיום, עד כי נדמה היה שהוא באמת נופח את נשמתו על הבמה. חוויית האזנה טראומטית, לא פחות.

קשה לומר שהישועה הגיעה מהטנור של צוות א', סֶלסוֹ אלבֶּלוֹ. קולו אמנם מתאים בהרבה לתפקיד, הוא נשמע נינוח ובקיא בסגנון – אבל פרשנותו לירית באופן קיצוני. הזעם יאה לאדגרדו, ואילו אלבלו שר (ומשחק) באורח קפוא, ללא הבעה מספקת. הארייה הגדולה בפתח תמונת הסיום היתה מוצלחת יותר בהשוואה לכלל הופעתו, ועל-פיה ברור כי מרגע שיתקן הזמר את צלילו, האַפִּי מעט, ויחדל מלקמץ בעוצמת הקול – חזקה עליו שישיר אדגרדו ראוי.

בשתי החזרות שר הבריטון יוֹנוּט פָּאסקוּ את אנריקו (בחלק מההצגות ישיר אותו בועז דניאל), ולהוציא מעט היסוס במשלב העליון בתמונת הפתיחה, היה טוב מאד. את ריימונדו גילמו דארן ג'פרי וקרלו סטריוּלי – הראשון  סתמי, השני מאכזב. סטריולי זכור לטובה מהופעותיו כאן בתפקידי אורובזו ("נורמה") ואנג'לוטי ("טוסקה"), וגם הפעם התחיל ברגל ימין. הנפילה חלה בארייה המקדימה את תמונת השיגעון – לנוכח הביצוע הקלוש, תמוה שאורן לא הורה לעצור ולהתחיל מחדש את הקטע.

לבסוף – לוצ'יה. את צוות ב' מובילה לורה קלייקוֹם, והיא נקודת האור של ההפקה. אמנם את הקבלטה של אריית הכניסה עיטרה ברוחב יד וביצירתיות שעוררו חשד למנייריזם, אבל זה פרט שיוצא מן הכלל ואינו מעיד עליו כהוא זה. אדרבה, למרות שביכולתה "להסתפק" בביצוע שמסתמך על הפקה קולית מצועצעת גרידא, השכילה הזמרת לבנות את הדמות מתוך הדרמה. לוצ'יה של קלייקום היא שברירית, חרדתית, וניתן להרחיק לכת ולומר כי היא עוכרת שלווה, לא פחות! כאשר מדובר באופרה שחוקה כלוצ'יה, היכולת לחדש ולרגש אינה מובנת מאליה; קלייקום עושה זאת מעל ומעבר לכל הציפיות.

ג'סיקה פראט ניצבת בראש צוות א', ולא ברור למה, כיוון שהופעתה אינה מגיעה לקרסולי זו של קלייקום, ואפילו מעוררת תרעומת. ניכר בבירור שפראט מגיעה מאסכולת "you're only as good as your last note": הברק והעוצמה נשמרים לרגעי שיא ומתקבלים כצרחות יפות להפליא – וחסרות כל משמעות, כיוון שאין בניה הדרגתית לקראתן. דוגמה מייצגת: לקראת סיום דואט האהבה, התמזגו קולותיהם של פראט ואלבלו לכמה רגעים של יופי נדיר וצרוף, ואז, בלי שום היגיון, הקסם נחרב כליל ע"י שאגה פולחת (משותפת, אבל כנראה ביוזמת פראט). זה מהלך מהסוג שהוציא שם רע לבל קנטו ולאופרה בכלל. בהתאם לכך, תמונת השיגעון עמדה בסימן ציפיה לקדנצה עם החליל ולקבלטה, כי כל מה שקדם להן היה משעמם להרדים.

שורה תחתונה: לאור כל האמור לעיל, ההמלצה ניתנת בערבון מוגבל. הקהל הממוצע וקהה השמיעה ייהנה בכל מקרה; מתי המעט שמבינים דבר או שניים במוזיקה, רצוי שיפקדו את ההופעות של קלייקום.

"לוצ'יה די למרמור": 8-9.3.12 (חזרות גנרליות), האופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. במאי: אמיליו סאחי. לוצ'יה: ג'סיקה פראט / לורה קלייקום; אדגרדו: סלסו אלבלו / פיירו ג'וליאצ'י; אנריקו: יונוט פאסקו; ריימונדו: קרלו סטריולי / דארן ג'פרי; ארתורו: יוסף ארידן; אליסה: איילה צימבלר / נעמה גולדמן; נורמנו: גיא מנהיים. התזמורת הסימפונית ראשל"צ ומקהלת האופרה.

חוויה רוסית מפוקפקת

תזמורת ראשל"צ נאבקת באקוסטיקה של בית האופרה, ויוצאת כשידה על התחתונה / עמיר קדרון, 3.10.11

הקונצרט "חוויה רוסית", השני בסדרת ההופעות של התזמורת הסימפונית ראשל"צ, נפתח בסימפוניה ב-3 פרקים מאת סטרווינסקי. המנצח נועם צור ההפיק מהתזמורת ביצוע נמרץ, תוך הדגשת הניגוד בין נוקשותם המכוונת של הפרקים החיצוניים לעומת ההומור הדק של האמצעי. מנגד, שני קוצים באליה: ראשית, זה אמנם עניין של טעם, אך ראוי לציין כי הסימפוניה אינה מפאר יצירתו של המלחין. למען האמת, היא נשמעת כתרגיל בתיזמור, או, בניסוח פחות מעודן – שאריות של "פולחן האביב" ברוטב מוזיקה הוליוודית. מדוע, אפוא, נכללה בקונצרט? לא ברור.

הבעיה השניה והקריטית יותר היא האקוסטיקה המתעתעת של בית האופרה. מן ההכרח להיכנס בעובי הקורה, כיוון שהפעם איכות הצליל היתה פגומה מתמיד, וזאת בהשוואה לעשרות האזנות קודמות לתזמורת זו ובאולם זה. לאורך כל הקונצרט התקבל צליל עמום, "קר" וחסר מיקוד, כך שגם לו ניגנה התזמורת באופן מיטבי, היתה מעלה חרס בידה.

לאחר צמצום מספר הנגנים למימדי תזמורת קלאסית, הצטרף אליהם הפסנתרן בוריס גילטבורג לנגינת הקונצ'רטו מס' 23 של מוצרט. לתוהים מה מקומו של מלחין וינאי ב"חוויה רוסית", יש לגלות כי במקור כללה התוכנית את הקונצ'רטו השני של שוסטקוביץ'. מה סיבת השינוי? אולי חששו פרנסי התזמורת כי קונצרט על טהרת המאה ה-20, רחמנא ליצלן, יבריח את הקהל.

על ביצוע הקונצ'רטו אין טעם להרחיב. התזמורת כשלה להתנער מהמכניות של סטרווינסקי, ובנגינתו של גילטבורג אין בשורה מיוחדת: הוא מוקפד וזהיר, אך חסר שאר רוח. שילוב הגורמים עם האקוסטיקה המסרסת הסתכם בקונצ'רטו נטול פיוט ובלתי מוצרטי בעליל. לאור התוצאה הקלושה, מוזר כי הקהל, שהגיב במחיאות כפיים לאקוניות, דווקא התעקש על הדרן, ולמרבה הפלא אף קיבל אותו.

הערב נחתם בסימפוניה החמישית של פרוקופייב. אם להתחיל בשורה התחתונה: ביצוע מתסכל, שקוע בבינוניות. על אף הפוטנציאל – הלך רוח נכון, הבנת הסגנון, יכולת טכנית ורצון טוב – התזמורת היתה רחוקה מלהבריק. חסרו בנגינה הדיוק והחדות ההכרחיים למוזיקה השנונה של פרוקופייב. האקוסטיקה ודאי לא הועילה, וחירבה את המוזיקה עד היסוד: כל צבעי התיזמור הנוצץ דהו ודעכו כליל.

סיכום עגום: כל אחד ממופעי הסדרה הסימפונית של התזמורת מבוצע 3 פעמים גם באולם הבית שלה, היכל התרבות של ראשל"צ. יש לקוות ששם קיימים תנאים הולמים, המכבדים את האמנים, המוזיקה והקהל, כי הצלילים השדופים שנשמעו ב-2/10 בבית האופרה מבשרים רעות באשר לאפשרות לחוות בו מוזיקה תזמורתית כהלכתה. חבל.