ראשי » Posts tagged 'הרביעיה הדורית'

Tag Archives: הרביעיה הדורית

מה יספרו ט"ז מיתרים

הרביעיה הדורית בקונצרט בלתי נשכח / עמית אביגור, 24.6.12

באופן מתוחכם למדי, הצליחה הרביעיה הדורית לקשור בקונצרט אחד שלוש יצירות מופת מקצוות רחבים של הרפרטואר: הוא נפתח ברביעיה של היידן, שחולקת מוטיביים צועניים עם הרביעיה הראשונה של ברטוק שנוגנה אף היא; רביעיה זו נכתבה במודל של הרביעיה בדו דיאז מינור של בטהובן, שחתמה את הקונצרט. שלוש היצירות הללו תובעניות בדרכן, כולל הרביעיה של היידן שלא הוגשה כמנת חימום קלילה ואפילו האפילה בביצוע הנהדר שזכתה לו על שאר התכנית.

את שש רביעיות המיתרים אופוס 20 היידן כתב בשנת 1772 בהיותו בן 40, לא כחלק מהתכנית המוזיקלית השוטפת של חצר אסטרהזי ולא בעקבות הזמנה ממוציא לאור. את אופוס 20 כתב היידן על דעת עצמו, לשם לימוד מחודש של עצמו כמלחין כפי שהעיד כשלושים שנה מאוחר יותר בפני המלחין הצעיר אנטון רייכה. על כתב היד (שבו החזיקו אח"כ בטהובן וברהמס לפני שעבר לספריה הלאומית בוינה) רשם היידן הערות פדגוגיות לעצמו, ושלוש רביעיות מתוך השש הוא בחר לסיים בפרק פוגה. למרות זאת, החדשנות שביצירות אלה אינה רק בהיבטים תיאורטיים של הרמוניה וקונטרפונקט, אלא גם בשפה וברוח, באופן שהולם את התהפוכות התודעתיות שעברה אירופה בתקופת ההשכלה בכלל ובעידן הסער והפרץ בפרט. שתי רביעיות מתוך האופוס כתובות בסולם מינורי, ובשתיים אחרות מופיעה הערת הביצוע affettuoso- המורה לנגן באופן עדין ואוהב. הצ'לו, שהיה עד אז כלי בס, מקבל ברביעיות החדשות של היידן קטעי סולו רבים ובכך מייסד את הרביעיה כז'אנר חדש שאינו וריאציה של סוגת הטריו-סונטה.

צורת הלידה הזו של האופוס הפכה את הפונקציה של הז'אנר למרתקת: היידן לא כתב רביעיות באופן שוטף אלא אחת לכמה שנים כסיכום סגנוני, וגם מוצרט כתב את שש הרביעיות המפוארות שלו על דעת עצמו לצרכי לימוד טכניקות ההלחנה החדשות שהציג היידן באופוס 33 מ-1782. רביעיות המיתרים לא היו במאה ה-18 סוגה קונצרטית וירטואוזית, אך הן גם לא היו ז'אנר לחובבים כדוגמת שלישיית הפסנתר. כך למשל, מעת לעת התאספו מוזיקאים דגולים בביתו של מוצרט לנגינה משותפת של רביעיות, ולמרות שאף אחד מהם לא היה נגן כלי קשת דגול אפשר להניח שזו אחת ההחמצות שבבואם המאוחר של מכשירי ההקלטה.

הרביעיה הדורית נוהגת לפתוח כל קונצרט שלה ברביעיה של היידן, ואהבתם של הארבעה למלחין הייתה ניכרת בביצוע המוזיקלי. יש שיגידו שהחופש האמנותי שנטלו לעצמם מוגזם, ואכן בנקודות מסויימות הביצוע גבל במנייריזם, אבל הנגינה הנפלאה של הארבעה והמסירות הרבה למוזיקה הולידו ביצוע מבריק ומרתק, שגרם לנוכחים לשבת בדריכות על קצה הכסא. לא בכל יום שומעים היידן כזה: פלורליסטי, מוזיקלי, עם ציות מלא לכל סימני החזרה והוספה של קישוטים. באופן הנאמן לרוח התקופה לא היה זה קונצ'רטו לכינור הראשון, ונראה אפילו שמי שהוביל את ההרכב הוא הצ'לן ג'ון מיירסקו. יכול להיות שמשהו בביצוע הזה כלל האדרה רומנטית שלאחר מעשה, אבל זה בוודאי יותר אותנטי ומוזיקלי מפסנתרני תחרויות שמנגנים על פסנתרי כנף ארוכים סונטות קלאסיות ומתחרים ביניהם על קרבה למטרונום. ונגני הפילהרמונית, למשל- מתי לאחרונה הם ניגנו סימפוניה של היידן ונהנו מזה, כפי שהתענגו חברי הרביעיה הדורית?

לאחר הרביעיה המסעירה והמפתיעה של היידן, בוצעה הרביעיה הראשונה של ברטוק, יצירה שנכתבה עם הדים ברורים לרביעיה מס' 14 של בטהובן: לדוגמא, שתי היצירות פותחות באופן חריג בפרק פוגה, ובשתיהן הפרקים מנוגנים ללא הפרדה. מה שהציל את היצירה הגברית הזו מביצוע תאורטיקאי משמים היו הגוונים המעניינים שהוציאו חברי הרביעיה ממיתריהם. הפינאלה המבריק של הרביעיה הציג רמה טכנית ומוזיקלית גבוהה מאד, כפי שזכור לקהל המאזינים מהופעות קודמות של הרביעיה הדורית בארץ.

לאחר ההפסקה בוצעה הרביעיה בדו דיאז מינור של בטהובן, אופוס 131, יצירה רדיקלית ותובענית שלמרות זאת עוברת למי שמכיר אותה כאילו הייתה בת חמש דקות. הרביעיה הזו כמשל היא משהו מאד מיוחד בעיני, מפני שהיא שוברת כל כלל אסתטי וקומפוזיטורי ובכל זאת מצליחה לעבוד, ולמרות שהיא לכאורה מאוד רומנטית יש בה רבדים אינטלקטואליים של העולם הישן והיא אינה משאירה שום מקום לציניות מודרנית. הרביעיה בדו דיאז מבחינות רבות היא מרכז הכובד של המוזיקה המערבית: תכנון מוטיבי קפדני יש גם בפוגות של יוהאן סבסטיאן באך, שנשמעו בזמנן בצדק טרחניות ומיושנות; והתעלות רוח מוזיקלית שלטה בכל מה שהופיע במוזיקה של המאה ה-19 אחרי בטהובן, עד שהגודל הזה הפך למגוחך. אך בטהובן מכיל את הטוב שבשתי התזות, מבלי הזנב המעורער של שתיהן. המבנה הלא אופייני של היצירה והשפה הלא טיפוסית שבטהובן משתמש בה ברמת המאקרו, מקנה לרביעיה בדו דיאז ציוויון תמידי ועל-סגנוני של יצירה מודרנית.

שבעת פרקי הרביעיה כוללים יחד את כל הצורות המוזיקליות הקלאסיות ומנוגנים כרצף אחד. המבנה החריג הזה הוא מודרני ואנטי מסורתי מחד, אך מצד שני הוא קרוב מאד לחשיבה הבארוקית הישנה של רצף פרקים המנוגדים זה לזה, לעומת הניגוד פנימי הקלאסי שקיים ברונדו ובצורת הסונטה או הוריאציות.  אפילו הפרק הראשון, שלפניו אין שום דבר, מרגיש כהמשך רציף ולא כהתחלה: בטהובן פותח את הרביעיה בפוגה, צורה שבמסורת המוזיקלית תמיד באה אחרי הקדמה כלשהי. הפוגה הזו, מלבד שהיא מערערת את מימד הזמן התחום, מציבה את התשתית המוטיבית וההרמונית ליצירה כולה שרק כלפי חוץ נראית ספונטנית ולא עקבית.

אחרי חלק ראשון מתיש, לא תם כוחה של הרביעיה הדורית והיא צלחה גם את היצירה התובענית של בטהובן. שלא כמו בהיידן, הם לא מיהרו לשחק עם כל הקלפים ועשו כמה בחירות מעניינות שהחמיצו רעיונות מסויימים אך הבליטו אחרים. הקונצרט הזה היה נדיר- גם ברמה הביצועית שלו, וגם בשילוב הרפרטואר שלא משאיר שום פינה מחוץ לאור הזרקורים. כהדרן נוגן הפרק השני מהרביעייה של שוסון (אופוס 35), ולטעמי לא היה בכך טעם אך לא התנגדתי להתענג עוד קצת על צלילם של הנגנים המופלאים האלו לפני שיעזבו ליעד הבא.

הרביעיה הדורית: אלכס רדינגטון, ג'ונתן סטון- כינור; סיימון טאנדרי- ויולה; ג'ון מיירסקו- צ'לו. מיצירות היידן, ברטוק ובטהובן. 20.6.12, מרכז ענב, תל-אביב.

עולמות חדשים

הרביעיה הדורית השאירה בבריטניה את הנימוס, הקרירות והתה הפושר, ושבה ארצה להסעיר את הקהל בקונצרט שלא יישכח במהרה / עמיר קדרון, 21.6.12

הופעת הרביעיה הדורית בקונצרט הסיום של סדרת "שטריקר בענב" עמדה בסימן חדשנות. בפתח הקונצרט הציג הצ'לן ג'ון מיירסקו (Myerscough) קצרות את התכנית, ועמד על הקשר שבין הרביעיה הראשונה של ברטוק לאלו המאוחרות של בטהובן – וכן רמז כי לאיזון כובד הראש של המלחינים הנ"ל, יחל הערב בנגינת רביעיה "שטופת שמש" מאת היידן.

ובכן, זוהי דוגמא אופיינית להומור בריטי, כיוון שמי שציפה לקבל היידן חביב וסלוני, ודאי הוכה בתדהמה לנוכח הביצוע הבועט לאופוס 20/4. תיבות הכניסה הוגשו בחדות מפתיעה, ועמדו בניגוד עז להמשך הפרק הראשון, שהשיל מעליו את הקדרות והונהג הלאה ע"י נגינתו הקלילה, כמו-אגבית, של אלכס רדינגטון (כינור ראשון).

הפרק השני העצים עד בלי די את מגמת התעוזה, ובו לא היססו הנגנים להסתכן בצליל שמתקרב לכיעור ולזיוף. מפתה לומר כי נעשה ניסיון להפוך את היידן לבטהובן, אך זו הצהרה שתחטא לאמת ולא תמחיש אף את קצה-קצהו של עומק ההבעה שהושג בפרק.

בהשוואה לדרמה האדירה של הפרק השני, המינואט העוקב נדמה פשטני בראשיתו, אבל עד מהרה חלה התעשתות, ובפרק הסיום הסערה שבה על כנה. הוראתו – Scherzando – מולאה כלשונה על הצד הטוב ביותר, והמוזיקה המריאה מעל ומעבר לצפוי בזכות נגינה נחרצת ושנונה, דינמיקה קיצונית וגמישות המקצבים.

תגובת הקהל היתה נלהבת במיוחד, ועם זאת מותר לשער כי פרשנות מרחיקת לכת כדוגמת זו של הדורית עלולה לעורר תרעומת בקרב אזניים שמרניות. אכן, על תעוזתם שילמו הנגנים מחיר (אמנם זעום) בדמות אי-דיוקים ספורים במהלך הקונצרט. מדוע לטרוח ולזקוף זאת לחובתם? כיוון שהשלמות הטכנית המפעימה מביקורם הקודם טרם נשכחה. יחד עם זאת, כאמור, זהו פגם זניח ביחס לרושם העז שהותיר הקונצרט, וחשוב גם לומר כי הגחמנות-לכאורה שאפיינה את ההופעה אוזנה היטב ע"י עבודת צוות אחראית ומוזיקליות שאין לטעות בה.

התחנה הבאה במסע היתה הרביעיה הראשונה של ברטוק. האופי המסתורי של הפוגה הפותחת הודגש ע"י צליל חם ומחוספס – כמעט מגורען; מיומנות הרביעיה בהתוויית הרצף המוזיקלי עזרה לקהל לצלוח את דרך החתחתים של הפרק השני, הפרגמנטלי בצורתו; והשיא התרחש בפרק הסיום, שהוסב בידי הנגנים למעין נסיעה מורטת עצבים ברכבת הרים, שאת מהלכה המטלטל השכילו הנגנים לעדן בהבלחות של הומור. נפלא!

הערב נחתם ברביעיה מס' 14 של בטהובן. ייתכן שנדרשה מידה נוספת של כובד על מנת להעניק לפוגה הפותחת את היכולת לשאוב לקרבה את המאזין, אך להוציא זאת – ביצוע המשול לשרשרת של שיאים! בפרק הרביעי, למשל, התמסרו הנגנים להלך הרוח הניסיוני של המוזיקה ונדמו כשקועים באיזו ספירה פרטית. הקהל, בהתאם, האזין בחרדת קודש – תופעה שאינה נפוצה באולמות הקונצרטים. הפרק החמישי – אין צורך להכביר מלים – היה מושלם, מסחרר ממש, והאחרון סיכם את הערב כראוי בנגינה בוטה, עיקשת, שכמו הקימה לתחיה את אישיותו הנאבקת של בטהובן. סנסציה, בלשון המעטה.

הקהל סירב להניח לרביעיה, וזו גמלה בהדרן, אף כי מיירסקו טען בנימוס ובצדק שקשה למצוא המשך מתאים לבטהובן. הבחירה נפלה על הפרק השני מתוך הרביעיה של שוסון, והביצוע מחייב המלצה לצאת ולשמוע את הרביעיה בשלמותה ביום שבת הקרוב בעין השופט, 10:30. מלבד שוסון, תשולבנה בתכנית רביעיות של היידן – ובמוצ"ש תחזור הרביעיה הדורית על הקונצרט שתואר לעיל, במסגרת החוג למוזיקה קאמרית בחיפה (אולם רפפורט, 20:30). אל תחמיצו!

עוד כמה מלים חשובות לסיום: בעונת המוזיקה הבאה תסתיים סופסוף הגלות במרכז ענב, והסדרה הקאמרית תחזור אל קונסרבטוריון שטריקר המחודש. הרביעיה הדורית אמנם לא תנגן שם בטווח הקרוב, אך מנגד, שלוש רביעיות אחרות תגענה מאירופה: פאבל האס (צ'כיה), ארקדיה (רומניה) ומודילאני (צרפת). לצידן יופיעו מיטב ההרכבים המקומיים, אשר ימשיכו להשתלב בסדרה כבעונות קודמות, ובהם רביעיית כרמל, שלישיית מונדריאן, הפרויקט הקאמרי הישראלי ואנסמבל מיתר. כמו כן יתקיימו כמה קונצרטים לציון 25 שנה לשלישיית ירושלים. הרפרטואר, כרגיל, משלב בטעם רב את הקלאסי עם החדשני. מומלץ בחום.

הרביעיה הדורית, מרכז ענב, 20.6.12. היידן: רביעיה אופ. 20 מס' 4. ברטוק: רביעיה מס' 1. בטהובן: רביעיה מס' 14, אופ. 131. אלכס רדינגטון, ג'ונתן סטון – כינורות. סיימון טאנדרי – ויולה. ג'ון מיירסקו – צ'לו.