ראשי » Posts tagged 'הפרויקט הקאמרי הישראלי'

Tag Archives: הפרויקט הקאמרי הישראלי

יבורכו ידי הנגנים

הפרויקט הקאמרי הישראלי חוזרים בתוכנית מגוונת, קלילה ומשמחת – ועם אורח מופלא, פיטר ווילי, צ'לן רביעיית גוארנרי האגדית בשנותיה האחרונות (2001-2009) / חגי אברבוך, 3.6.12

בפתח הקונצרט, עיבוד של סיוון מגן, נבלן הפרויקט, לסונטה לצ'לו ופסנתר מאת דביסי. את הפסנתר מחליף הנבל. העיבוד – רלוונטי ומרתק. יצירתו המאוחרת של דביסי (1915), שגם כך יש בה יותר יובש ו-'שפיציות' מן הרגיל אצל המלחין, נעשית אוורירית אף יותר: צליל הנבל פחות מלא מזה של הפסנתר, וסיוון מגן מחדד בכך שהוא פונה אל הגוונים היותר חריפים של הכלי. הדיאלוג עם הצ'לו נעשה קר יותר, ולפתע מתקבל דביסי מודרני מהצפוי, מחושב – עמיתי כינה אותו 'קוביסטי'. הקווים המלודיים פסקניים, ומשהו מן הרכות נעלם – וכל זאת לטובה. הצליל של קורמן מדושן ועשיר מתמיד, ועם זאת היא מקפידה להגיב לסיוון מגן באיפוק הנדרש ויחד הם יוצרים דביסי נוקשה וצלול במיוחד.

זהר שרון הוא מלחין ישראלי צעיר ש – כך נדמה – חושב מחוץ לקופסה הקלאסית. "תזמורת המהפכה" שהקים בשנת 2004 יחד עם רועי אופנהיים שוברת מסגרות, ואחד הפרויקטים הבולטים שלה בעבר היה כתיבת מוסיקה מקורית לסרטי אנימציה שנוצרו על-ידי סטודנטים מבצלאל.  הכתיבה המוסיקלית שלו קולחת וקומוניקטיבית. יצירתו, "תמונות מארמון הקרח" משלבת נבל, קלרנית, פסנתר, כינור וויולה עם קערות תפילה שמספקות מדי פעם צליל ארוך, מיסטי, ממנו מגיחים שאר הכלים. זו יצירה לא ארוכה, 11 דקות, אבל יש לה אורך נשימה רחב יותר. את רובה אופפת תחושה חזקה של מוסיקה לסרטים – ודווקא סרטי אנימציה יפניים, בייחוד בזכות קווים מלודיים גולשים ברכות בכינור ובויולה, וכאמור – קערות התפילה. הצליל לרוב מתקתק, כמעט מתוק מדי – הנבל נכנע לגליסנדי רומנטיים ככל האפשר, הגוונים הם פסטליים ועדינים, ורק לקראת הסוף, כשמוצג בפנינו מעין איור מוסיקלי של התרסקות, מתקבלת מעט יותר דרמה. יש במבנה הדרמטי של המוסיקה ובטונאליות שלה משהו צפוי ועם זאת אין בה שעמום, אולי גם מפני שהמבצעים מגיבים למוסיקה ברגישות ובחיבה. בסופו של דבר, מתעורר חשק לראות את הסרט הקצר שיצירה זו תשלים בצליליה – ומי יודע, אולי נזכה לזאת באחד הימים.

לנקות את הצליל

השלישייה לקלרנית, צ'לו ופסנתר, אופוס 11, מאת בטהובן, זוכה לעתים קרובות לביצועים כבדי-ראש מדי למוסיקה היחסית קלילה ופופולארית. חברי האנסמבל עשו בתבונה ובחרו להעניק לנו בטהובן שקוף להפליא, כביכול במשקל נוצה. יעל קרת הרהיבה בנוכחות מעודנת, בשלל גוונים מן הפסנתר, תוך שימוש מינימאלי בפדל. הגוון של פיטר ווילי מתאים בדיוק להגשה כזו – מאופק, לא בשרני, ולמעשה מלא גוונים קטנים ונפלאים שמתגלים במנעד הדינמי הצר ובצליל ה-'קטן' כביכול. טיבי צייגר מגיב גם הוא בעדינות, והתוצאה – בטהובן שהוסר מעליו גודש מיותר, והמגע ההומוריסטי בו בולט מן הרגיל. הרומנטיקה של הפרק השני קלילה, וווריאציות 'שיר הרחוב' שבפרק המסיים ריחפו בעליצות. הרי זה מין שעשוע טרקליני נהדר. אפילו האוקטבות הכמו-גסות בפסנתר שמציגות את הנושא שוב לקראת הסוף הופיעו בהומור עצמי מופגן. כך צריך.

שישיית כלי הקשת מס' 1 אופוס 18 בסי במול מז'ור מאת ברהמס סיימה את הקונצרט, וחברי האנסמבל המשיכו באותו מנעד רגשי. זהו ברהמס רווי הומור, מתרווח ונדיב. הדינמיקה נעה בין חרישיות ומצו-פורטה לא-לחוץ, ללא נטייה לצעקנות. את נגינת הפורטה המשמעותית שמרו הנגנים לפרק האחרון. אפילו פרק הוואריציות היפהפה קיבל גוון קצת אחר, בנגינה מתונה המאפשרת לצער הענוג שבו לחלחל באמת. כאשר שישה נגנים יושבים על הבמה נדרשת יכולת אנסמבל מצוינת כדי לשמור על המקום הנינוח הזה. איתמר זורמן, קובי מלכין, פטר ווילי, מיכל קורמן, יונה צור ודניאל ברד הם שישה שהיו לאחד, והתוצאה – רב-שיח נדיר בשלוותו ובחינניותו. יבורך ברהמס שכזה, ויבורכו ידי הנגנים.

הפרויקט הקאמרי הישראלי במרכז ענב, יום ה', 31-5: טיבי צייגר – קלרנית, סיוון מגן – נבל, איתמר זורמן – כינור, קובי מלכין – כינור, דניאל ברד – ויולה, יונה צור – ויולה, מיכל קורמן – צ'לו, יעל קרת – פסנתר, אמן אורח מיוחד: פיטר ווילי (ארה"ב)  – צ'לו

מוזיקה לכל

"הפרויקט הקאמרי הישראלי" שוב בארץ לרגל סיור הופעות חורפי. טיבי צייגר, קלרניתן ומנהל אמנותי, מדבר על השליחות החינוכית של ההרכב / עמיר קדרון, 16.12.11

טיבי צייגר למד בתלמה ילין, במרכז למוזיקה י-ם, באונ' ת"א ובג'וליארד. שירת בצה"ל כמוסיקאי מצטיין. הופיע עם תזמורות ובהרכבים קאמריים בארץ, באירופה ובארה"ב. ממייסדי אנסמבל גרופיוס. זוכה מלגות קרן אמריקה-ישראל. ייסד ומנהל את הפרויקט הקאמרי הישראלי. קלרניתן ראשון בקאמרטה ומחליף קבוע בתז' הרדיו הנורבגית.

ספר על נסיבות הקמת הפרויקט.

הפרויקט הקאמרי הישראלי הוא הרכב קאמרי של נגנים ישראלים, שמתאגדים מספר פעמים בשנה לסיורי קונצרטים בארץ. לצד הקונצרטים הקבועים בסדרות החשובות ובערים הגדולות, האנסמבל מופיע בפריפריה, היכן שלא מתקיימים קונצרטים של מוסיקה קאמרית בקביעות, או מוסיקה קלאסית בכלל. בחלק מהמקומות האלו אנחנו גם מקיימים פעילויות חינוכיות, בקונסרבטוריונים או בתי ספר.

‎הפרויקט תומך ביצירה הישראלית ע"י הזמנת יצירות ממלחינים ישראליים ושילובן בקונצרטים בארץ ובחו"ל. לאנסמבל עונת קונצרטים בארה"ב עם סיורי קונצרטים בחוף המערבי והמזרחי, ובפברואר הקרוב נופיע ברסיטל מיוחד בקרנגי הול בניו יורק.

‎הפרויקט נהגה בזמן מגורי בלוס אנג'לס וניו יורק, לאחר שהבנתי שכדי לממש את הרצון לחזור לארץ, אצטרך ליזום משהו יחודי. היו לי הרבה אידאלים מוסיקליים וחוץ מוסיקליים, וכולם התממשו בעזרת ההרכב – נגנים ישראלים ברמה הגבוהה ביותר, הכנה מוסיקלית חסרת פשרות, שילוב יצירות ישראליות חדשות וישנות לצד הרפרטואר הקלאסי, קונצרטים במקומות מרוחקים, שילוב פעילויות חינוכיות וקירוב נגנים צעירים לעולם המוסיקה הקאמרית.

הדגשת בהצגת הפרויקט את ההתגייסות לפעילות בפריפריה. אתה מוצא שהקהל בה שונה מאשר במרכז?

אני משער שזה משתנה ממקום למקום, בהתאם לרמות החשיפה. יש מקומות שבהם יש קונסרבטוריון או מרכז למוסיקה, אבל אין קונצרטים לקהל הרחב. לעומת זאת, יש מקומות בהם אין בכלל פעילות, אבל יש כמיהה רבה לקונצרטים, שמסיבות תקציביות, לוגיסטיות או פרוצדורליות, לא מתממשת.

התכניות שלנו מורכבות מיצירות ממיטב הרפרטואר הקאמרי, לצד יצירות חדשות שאנחנו מזמינים, או יצירות פחות מוכרות. אנחנו משתדלים להביא לקהל בפריפריה בדיוק את מה שאנחנו מביאים לקהל בת"א ובירושלים, ולא עושים "הנחות". אמנם צריך במידה מסוימת להתאים רפרטואר לקהל, אבל בתור מנהל מוסיקלי המטרה שלי היא גם לגלות לקהל עולמות מוסיקליים חדשים ולהגיע למצב בו הקהל סומך על שיפוטי האמנותי, גם אם יש יצירות שמתחברים אליהן פחות בהקשבה ראשונה. לכן מהפעילות במקומות הנ"ל אנו מרגישים סיפוק רב, שכן לקהל יש איזשהו "קרט בלנש" שמאפשר ליצירות חדשות או בנות זמננו להתקבל באותה רמת עניין כמו מוצרט וברהמס. אנחנו גם בונים את הקהל שלנו, ואנחנו מגלים שעם השנים הקהל, בכל המקומות בהם אנחנו מנגנים באופן קבוע, מוכן להיות חלק מ"הרפתקאות" מוסיקליות ונהנה ממה שאנחנו מביאים, כל עוד זה איכותי מצד הכתיבה והביצוע. מקום כמו עין השופט למשל, אולם קטן ואינטימי בו יש סדרה שפועלת כבר כמה עשורים בהקמתו וניהולו של אהוד לייבנר, מושך קהל כנה ועם הקשבה ופתיחות נפלאים, והוא מהווה בשבילנו המדד הטוב ביותר להצלחת התכניות שלנו.

יש ערים ויישובים – לאו דווקא בפריפריה – שמתעקשים להקים "היכלי תרבות" רב תכליתיים המארחים הצגות, הרצאות, מוזיקה ומה לא. קורה תכופות שבמבחן המציאות, המוזיקה יוצאת נפסדת. מבחינה זו, האם האולמות שבהם אתם מופיעים מספקים את תנאי השמע ההולמים, או שזה לוקסוס של הערים הגדולות בלבד?

אכן יש הרבה "היכלי תרבות" שנבנים לעתים שרירותית, מבלי הרבה קשר לצרכי האוכלוסיה, וההרגשה היא שמירב ההשקעה נעשית בעיצוב וביכולות הטכניות – והאקוסטיקה הטבעית מוזנחת. אין ספק שאולם תאטרון לא בהכרח מתאים למוסיקה קאמרית או קונצרטים בכלל, אבל יש מספיק דוגמאות לפתרונות ביניים, לאו דווקא יקרים מדי, שעונים על הצרכים הבסיסיים לכל אמנויות הבמה.

במקרים רבים האולמות גדולים מדי וזה כמובן מקשה מאוד, שכן דווקא במקומות כאלו ראוי היה להקל על המאזינים ולספק להם תנאים הולמים. לפעמים מלבד האקוסטיקה המוזנחת, גם האולמות עצמם מוזנחים: היה אולם בדרום שהופענו בו מספר פעמים, אולם שבתקופת הזוהר ראדו לופו ואחרים ניגנו בו, וכשהגענו אליו בחורף היינו צריכים להביא איתנו מפזרי חום, שכן אחורי הקלעים היו במצב מזעזע – עם חלונות פרוצים וקירות טחובים.

תנאים כאלו מוסיפים להרגשת השליחות שלנו, אבל באותם רגעים בהם צריך לעלות לבמה, קשה להתגבר על ההרגשה שעם קצת רצון ותקציבים מינימליים היה אפשר להביא אולמות רבים למצב ראוי, לפחות כמו האמנות שנעשית בהם. חשוב לציין שההזנחה של אקוסטיקה באולמות אזוריים, מחוץ לערים הגדולות, היא בעיה בה נתקלתי במקומות רבים בעולם ובעיקר בארה"ב, כך שצרת רבים חצי נחמה…

ומה לגבי זהות הקהל האמריקני, בהשוואה לישראלי – מבחינת ממוצע הגיל, פתיחות למוזיקה מודרנית/עכשווית, הפרעות סלולריות פר קונצרט…?

הקהל האמריקאי מאוד מגוון, וגם שם יש פער גדול בין ערים מרכזיות למקומות קטנים ומרוחקים יותר. יש גם הבדל עצום בין החוף המזרחי, ובפרט ניו יורק, לשאר ארה"ב. בניו יורק, בה המוסיקה החדשה מאוד פופולרית לעומת מקומות אחרים, יש קהל איכותי וסקרן מכל הגילאים, לצד קהל מסטטוס ושכבת גיל ספציפיים, הפוקד סדרות קונצרטים שמרניות ומפוארות.

מהיכרותי עם סדרות קונצרטים בפריפריה של ארה"ב, הקהל באופן גורף מבוגר ושמרן, והרבה פחות מתוחכם. ברוב המקרים האשמה היא לא בקהל, אלא באמרגנים שמפחדים מכל מה שלא מוכר או חדש.

דווקא בארץ יש קהל מאוד איכותי למוסיקה קלאסית, ואני מרגיש שההקשבה והרגישות הן ברמה מאוד גבוהה, בעיקר בתחום הקאמרי. כמו שהזכרתי קודם, התגובות הכנות של הקהל שלנו הן המדד האידאלי, ואני מעריך אותן ולומד מהן הרבה. צלצולי טלפונים יש בכל מקום, דווקא באולמות גדולים, ואני גאה לציין שבמוסיקה קאמרית זה די נדיר, שכן הקהל באופן טבעי יותר קשוב ומרוכז.

קרה שהזהות של הפרויקט כ"ישראלי" עוררה תגובות שליליות בארה"ב?

לא נתקלנו בכלל בתגובות שליליות על זהות הפרויקט כישראלי, אבל חשוב לציין שמתחילת הפעילות שם השתדלנו למשוך קהל אך ורק מהכיוונים המוסיקליים, ולא לפנות ל"קול היהודי" ולנגן בבתי כנסת או במרכזי קהילה יהודית (JCC). לא רצינו למתג את הפרויקט כמשהו פוליטי או דתי, אלא מוסיקלי-חברתי בלבד.

לעומת זאת, אנחנו כן מדגישים את הזהות התרבותית-ישראלית שלנו, את הפעילות החינוכית שאנו עושים בישובים שונים ברחבי הארץ, את העובדה שכולנו התחנכנו על ברכי המוסיקה הקאמרית ושכמוסיקאים ישראלים אנחנו רואים במוסיקה קאמרית את הדרך הטבעית ביותר לביטוי עצמי. ואכן הרוב הגדול של התורמים שלנו בארה"ב הוא לא יהודי ואין לו בהכרח קשר לישראל – אלו אנשים שאוהבים לשמוע אותנו ומעריכים את הפעילות המוסיקלית והחינוכית שלנו בארץ, ולכן שמחים לעזור לנו בהגשמת השאיפות הללו.

קיום הפרויקט מתאפשר בזכות התרומות, או שיש גם תמיכה של משרד התרבות או גורם אחר?

החל משנת 2011 אנחנו נתמכים ע״י משרד התרבות, בסכום צנוע אמנם, אבל זו ללא ספק תרומה חשובה. לאחרונה קיבלנו גם את פרס שרת התרבות שכלל פרס כספי לא מבוטל שעזר מאוד. כמובן שמלבד זאת יש גם מכירות כרטיסים בארץ, וכן אחוז מסוים מהכנסות האנסמבל מקונצרטים בארה״ב שגם מממן פעילויות בארץ.

באיזה אופן מתקבלות ההחלטות האמנותיות בפרויקט? למשל, כיצד הורכבה התוכנית של הסיור הנוכחי?

בנוסף להיותי הקלרניתן של ההרכב, אני גם המנהל האמנותי, ואחראי לקביעת התכניות לקונצרטים. כמובן שאני מקבל החלטות גם על סמך שיחות עם חברי ההרכב. ישנם הרבה פרמטרים לקביעת תכנית, ולרוב התהליך שונה מתכנית לתכנית והוא כולל אילוצים כלכליים, לוגיסטיים, אנושיים ואחרים, לצד השאיפות האמנותיות.

התכנית הנוכחית תוכננה מראש לכלול שילוב של מיתרים, קלרנית ופסנתר. זמן רב אני מחזיק ״במגירה״ את העיבוד של מרדכי רכטמן לחמישיה אופ. 104 של בטהובן – יצירה מעולה בעיבוד יוצא דופן. התזמור של רכטמן – לקלרנית, כינור, שתי ויולות וצ׳לו, יוצר הרכב עם צליל קטיפתי ובו בזמן חם וסמיך. בתור קלרניתן אני תמיד מחפש הזדמנויות לנגן יצירות מופת בהן אין במקור קלרנית, וזו אחת הטובות.

אנחנו משלבים יצירות של מלחינים ישראלים בכל קונצרט שלנו, כשרוב היצירות האלו הוזמנו על ידינו. לסיור הזה לא הזמנו יצירה, אז כדי להשלים את התמונה לקונצרט "חמישיות" הוספתי את חמישיית הקלרנית של מנחם צור, יצירה מלאת יופי צלילי שמהווה הומאז' אישי של צור ליצירתו של ברהמס. חמישיית הפסנתר של ברהמס, מיצירות המופת של הרפרטואר הקאמרי, היא בקשה ישנה של חברי ההרכב ומהווה חצי שני אידיאלי לקונצרט.

תופיעו עם התכנית הזו גם בארה"ב?

לא, בשלב זה התכנית הנוכחית לא אמורה לחזור על עצמה בארה״ב, למרות שכל יצירה שאנחנו מנגנים נכנסת למגירה ועשויה להופיע בתכניות אחרות בחו״ל.

מה תכניות הפרויקט לסיור הקיץ?

העונה יש לנו שלושה סיורים בארץ: אחד השבוע, השני בתחילת מרץ והשלישי במאי-יוני. האחרון הוא סיור חגיגי עם נגן אורח מיוחד – הצ'לן פיטר ווילי, שהיה חבר בשלישיית בוזאר וברביעיית גוארנרי. כיום הוא אחד הצ'לנים המבוקשים בעולם.

התכנית במרץ תכלול את השלישיה בדו מינור של ברהמס, שנברג – סימפוניה קאמרית מס' 1 בעיבוד וברן לקלרנית ורביעיית פסנתר, רביעייה בפה מז'ור של היידן ושלישיית מיתרים של גדעון קליין.

היצירה המרכזית בתכנית מאי-יוני היא שישיית המיתרים בסי במול של ברהמס, ולצידה יצירה חדשה של זוהר שרון, השלישייה אופ. 11 של בטהובן וסונטה של דביסי לצ'לו ונבל של דביסי. מלבד אלו יש עוד שני סיורי קונצרטים בארה"ב.

הפרויקט הקאמרי הישראלי ישלב בסיורו הופעות וכיתות אמן במקומות שונים בארץ ויחתום את הביקור הנוכחי במוצ"ש, 24.12, במרכז ענב.