ראשי » Posts tagged 'המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל'

Tag Archives: המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל

כך שרות כולן

נציגות "מיתר – אופרה סטודיו" בקונצרט על טהרת מוצרט; וגם מבזק חדשות על שינויים והפתעות בעונת האופרה  / עמיר קדרון, 18.10.12

זמן רב חלף מאז פקדו זמרי האופרה-סטודיו את מרכז המוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל. במחזור 2008/9 נערכה במקום סדרה בת חמישה מופעים, כל אחד ממוקד בנגזרת מסוימת מתולדות האופרה. על אף ההצלחה האמנותית, הקהל לא נהר בהמוניו, וכנראה זו הסיבה לגניזת המיזם.

לפיכך, הופעת המחזור הנוכחי בתכנית מבטיחה שכולה מוצרט, עוררה ציפיות גבוהות. לאור התוצאה, ראוי כי הכפפה תורם שנית, כך שהכישרונות הצעירים יזכו לחשיפה ולצבירת זמן במה – והקהל יכיר את העתידים, אולי, לכבוש את זירת המוזיקה.

הקונצרט הגדוש כלל למעלה מ-20 קטעים, ולמרות אורכו, התחושה היתה שחלף ביעף ויכול היה להימשך הלאה. אמנם התכנית לא בוצעה תמיד על הצד הטוב ביותר, אך בהחלט היו בה רגעים של קסם מוזיקלי צרוף, והבונוס – אהבתו המידבקת של דויד זבה למוצרט. זבה, מנהל הסטודיו, הנחה את המופע באורח מרתק, וכרגיל, הפליא ללוות את השירה בפסנתר.

ראשונה עלתה לבמה דניאלה סקורקה, והתמורות הניכרות בקולה יוצרות עניין רב לעקוב אחר התפתחותה. מהאזנות קודמות (אריאדנה בנקסוס, מצטייני האקדמיה) זכור קול פעמוני וקל, והנה בזמן שחלף נוספו נדבכי צבע ועומק, המעשירים את הקול ומעניקים לו אופי בוגר. יפה במיוחד היתה שירתה של הזמרת בארייה "Zeffiretti lusinghieri" (אידומנאו), שהוכיחה כי לצד השינויים, הקול משמר את הגמישות, הזוהר והשקיפות שבהם בורך עד כה.

מלהיבה עד יותר היתה פרשנות הזמרת ל-"Una donna a quindici anni" (כך עושות כולן), ובה תצוגת משחק – קולי ופיזי – טובה מאד. לצד סקורקה, מעניין מאד היה להתרשם מכניסתה של שירי הרשקוביץ לנעלי אותה דמות בארייה "in uomini". מדובר בקולות שונים בתכלית, וייתכן כי בזה של האחרונה אין הקלילות המזוהה עם דספינה, אך שתי הזמרות הוכיחו את התאמתן לתפקיד.

איכויות הקול של הרשקוביץ – ברק עז, נופך דרמטי, גמישות ועסיסיות – התבטאו במלואן ב-"Padre, germani" (אידומנאו). השימוש בעוצמת הקול היה מעט נדיב ביחס לצרכי החלל הצנוע, אך זו תופעה אופיינית ונסלחת, ובמקרה זה אולי נבעה מכניסתה של הזמרת לעובי הקורה מבחינה דרמטית. אכן, האופן בו התוותה הרשקוביץ את מצוקת הדמות עורר רושם עז.

עוד מפי הזמרת נשמע צמד דואטים – אולי פסגת הערב – עם המצו שי בלוך. ראשית התגוששו הבנות ב-"Via, resti servita" (נישואי פיגארו), ומייד אחריו, להדגמת השפעתו מרחיקת הלכת של מוצרט, שלפו ציפורניים בדואט המריבה מתוך "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". מה יש לומר? עונג צרוף! שני קולות בשרניים, שירה מכל הלב, משחק עירני ובעיקר הנאה גלויה מיצירת מוזיקה. נהדר!

הגוון הכהה של בלוך היה דומיננטי בדואט "Ah, guarda, sorella" (כך עושות כולן) וכן בשלישיית הגבירות שבתחילת "חליל הקסם". כסולנית, התמודדה הזמרת בגבורה עם "Deh, per questo istante" (חסדי טיטוס). כרגע ניכר כי טרם השתלטה ב-100% על הארייה: הקו הקולי לא היה בטוח, והשירה לא די נקיה; יחד עם זאת, התשתית מצוינת – מנעד רחב ונאה בכל טווח, חום, יכולת הבעה – כך שברור כי בלוך עוד עתידה להנפיק ביצועים טובים מזה.

פנים אחרות של תחום המצו ייצגה ענת צ'רני (אנסמבל ליריק), בקול שונה לחלוטין מזה של בלוך: לירי, בהיר ופעמוני. אין הולם מקולה הרענן והמתוק עבור "Voi che sapete" (נישואי פיגארו), ובהמשך גילמה בצורה מעניינת ומצחיקה את דורבלה (כך עושות כולן) ב-"Smanie implacabili". הרצ'יטטיב המקדים זהר בברק הזעם, ואילו בארייה נענתה צ'רני לכפל המשמעות שבמוזיקה: סערת רגש נוגעת ללב מחד, היסטריה נלעגת מאידך.

ובינתיים בבית האופרה

סמוך להופעת בנות הסטודיו, הוציאה האופרה הישראלית הודעה לתקשורת ששמה קץ לחרושת השמועות (המבוססות) אודות השינויים בעונה. אם כן, פסטיבל האופרה במצדה לא יתקיים הקיץ, כך שעל מנת לצפות בטורנדוט נמסה בלב המדבר, ייאלץ הקהל להמתין לקיץ העוקב.

ביטול אחר הוא זה של "הנוסעת", אחת האופרות המסקרנות של העונה. זו תידחה לעונת 2014/15, ובמקומה נשלף נשק יום הדין: טראוויאטה. בין אם מדובר בהפקה השנויה במחלוקת (אם להתבטא בעדינות) שהוצגה רק לפני כשנה וחצי, או באחת מקודמותיה (הבעייתיות בפני עצמן), הרי שזה פיתרון מקומם – ומבריק מבחינת שיווק. הקהל, רובו עדר בורגנים מנומנם ונטול טעם מוזיקלי, הרי לא יסרב לטראוויאטה; האופרה הישראלית, מצידה, יכולה להציג את המהפך כיוזמה להרחיב את חגיגות ה-200 להולדת ורדי. מושלם.

ומכאן לחדשות הטובות: פעילות נרחבת מתוכננת לאופרה-סטודיו השנה, ושיאה בשלוש הפקות. הראשונה תהיה הצגת שתי האופרות הקצרות של מנוטי, "המדיום" ו"הטלפון"; בהמשך תצטרפנה "דון פסקואלה" ו"האחות אנג'ליקה".

מומלץ בחום, אם כן, לעקוב אחר הפירסום ולהתרשם מחופן הכישרונות המאכלסים את הסטודיו. הניסיון מוכיח כי דווקא במסגרת הצנועה והקאמרית רב הסיכוי להיתקל בעשיה מוזיקלית נלהבת ומלהיבה מזו שבד"כ נצפית בבית האופרה.

"הנשים של מוצרט", המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, 17.10.12. פסנתר והנחיה: דויד זבה. משתתפות: הדר איציקוביץ', שירי הרשקוביץ, יעל סייג, דניאלה סקורקה, הדר עטרי – סופרן; שי בלוך, ענת צ'רני: מצו סופרן.

בתכנית: קטעים מתוך נישואי פיגארו, אידומנאו, חסדי טיטוס, דון ג'ובני, כך עושות כולן, האימפרסריו, חליל הקסם; "Als Luise", "Der Zauberer"; הללויה מתוך "Exsultate, jubilate".

שלא ייגמר לעולם

ערב מענג בחברת קול מופלא ושלל אריות ולידר שכמעט אין להיתקל בהם במחוזותינו / עמיר קדרון, 9.1.12

זמרת המצו הצעירה הגר שרביט סיימה לימודיה באונ' ת"א לפני כשנה וחצי, ומאז היא נמצאת לרוב באירופה – בדומה לרבים ממוזיקאינו. על כן הרסיטל (6.1, פליציה בלומנטל) שהספיקה לדחוס לביקור המולדת האחרון שלה היה הזדמנות נדירה להתרשם מהתפתחותה.

התוכנית נפתחה בשלוש אריות בארוקיות. אף כי הביצוע לא היה מושלם, מאפייני הקול הוכיחו כי הסגנון הולם את שרביט להפליא. בארייה "As with rosy steps the morn" ("תיאודורה", הנדל) עוררה האיכות הקטיפתית-מלטפת של הקול התפעמות; ב-"Qui del sol" ("הגר וישמעאל", סקארלאטי) הרשימו יציבותו וצלילותו; וב-"Parto inerme" ("Betulia liberata", מוצרט) היה זה הגוון העז והביטוי הדרמטי הנחרץ. בנוסף לאלה, מצטיין הרגיסטר העליון של הקול בברק מעודן, והדובדבן שבקצפת הוא התחתון, בעל גוון בּוּצ'י כהה ויפה להפליא.

מעניין כי בארייה של סקארלאטי נקטעו הפראזות הממושכות – עניין שייפתר עם תירגול והתנסות עד למיקום נכון של הנשימה – ואילו דווקא בזו של מוצרט היטיבה הזמרת למתוח את ה-"parto" הפותח והבלתי-נגמר. בשלוש האריות הורגש היסוס מסוים בקדנצות, כאילו טרם גובש עיצובן הסופי. כאמור, להוציא פגמים אלה, חטיבת הבארוק של התוכנית הותירה רושם חיובי והבטחה עצומה.

עוד מהחלק הראשון של הערב ראוי לציון השיר הקצר של מוצרט "Als Luise", בו שוב זכתה שרביט להציג את יכולתה הדרמטית הסוחפת. מבין חמשת שירי שוברט שחתמו חלק זה, ייחרת בזיכרון "Der Zwerg", שהושר באורח מצמרר.

עוד מנה גדושה של חוויות מוזיקליות מלהיבות נכונה לאחר ההפסקה, בדמות שני שירים מאופ. 2 של שנברג: "Erwartung" ו-"Schenk mir". נגינתו המדויקת של קארל פיליפ ז'וֹנֶה התלכדה בשירה הממוקדת-נוקבת, והתוצאה היפנטה את הקהל. מדהים!

מגוון מקסים של הלכי רוח סיים את הקונצרט בקובץ השירים "Banalités" של פולנק, ובעקבות התלהבות הקהל נוספו שני הדרנים. בזאת – ועם רצון עז לשמוע עוד ועוד – נחתם סופית הערב. לאור ההתפעלות מהתכנים ומאופן הגשתם, נותר רק לקוות שלא יחלוף זמן רב מדי עד הביקור הבא של הגר שרביט בארץ.

האדרת נשים

כגודל הציפיות – גודל ההנאה, ואף למעלה מכך: רשמים מרסיטל לקול ולפסנתר בסימן נשים במוזיקה / עמיר קדרון, 15.12.11

המופע "קונצרט ללא הפסקה" (פליציה בלומנטל, 14.12) של הזמרת קארין שיפרין והפסנתרנית יעל מנור, נפתח בארבעה שירים ללא מלים מאת מנדלסון. לנגינה רבת הדקויות נלווה בהמשך הסבר אשר הוביל להצגת הקונספט של התוכנית: יש הטוענים כי מקור ההשראה לשירים הנ"ל נמצא ביצירות דומות שכתבה אחות המלחין. פאני מנדלסון היתה מלחינה מצוינת בזכות עצמה, אך כנשים רבות אחרות, שאיפותיה המוזיקליות דוכאו, והיא הגבילה את פועלה המוזיקלי למסגרת הביתית. הרסיטל של שיפרין ומנור אמנם לא כלל משיריה, וחבל, ועם זאת העלה על נס את הנשיות במוזיקה כפי שהיא מתבטאת בפורמט הקאמרי של קול ופסנתר – בין היתר ביצירות של מלחינות שונות.

דוגמה אחרת לדיכוי מוזיקלי היא אלמה מאהלר, ששניים משיריה (Laue Sommernacht; Die Stille Stadt) הוגשו בשילוב מפתה של נגינה מעודנת ושירה רוויה בלהט מאופק. אחריהם נכונה לקהל עסקת חבילה אמנותית מרתקת: גרסה כפולה לשיר "Du bist die ruh". ראשית, המקור של שוברט, ואז הטרנסקריפציה שערך ליסט לפסנתר. מנור שוב היפנטה את הקהל במגע מופנם-אך-עוצמתי, וכך גם בטרנסקריפציה לשיר "גרטשן ליד הכישור".

מגע הזהב

בלב התוכנית שולבו שני קטעים שהציגו את המיטב שבאומנותה של שיפרין. אין הכוונה ליפי הקול, גם לא לעוצמתו, לעושר גווניו או להפקה הקולית המיומנת. הערך המוסף של הזמרת הוא יכולתה להפיח רוח חיים חדשה בכל קטע, וליישם – באמצעות כישרון תיאטרלי מובנה – את ההוראה הבסיסית של האופרה: Dramma per Musica. כך יצקה שיפרין לסֶגידייה המפורסמת והשחוקה מ"כרמן" יותר משמץ של פתיינות קברטית מרעננת; ובאריית המכתב מ"ורתר" של מאסֶנֶה עיצבה באמינות נוגעת ללב את קשת הרגשות הרחבה המתארת את משבר הגיבורה.

יצירה אחת שאין לעבור עליה לסדר היום היתה "השיר שלי" (לפסנתר) מאת המלחין הסיני העכשווי בְּרייט שֶׁנג. במידה מסוימת יש בה הד לשירים ללא מלים שפתחו את הרסיטל: זהו קובץ בן ארבעה פרקים, שרעיונותיו מבוססים על שירי עם מילדותו של המלחין. המוזיקה לרוב מלודית ולירית, נוגעת גם בדיסוננס – ובכל מקרה רגישה ועמוקת הבעה. זאת, בצירוף הביצוע המרהיב של מנור, עזרו לקהל (שנדמה כי כלל בעיקר את קרובי האמניות ולאו דווקא שוחרי מוזיקה) להתגבר על משוכת המודרנה.

פה יש לעצור ולהרחיב בעניינה של יעל מנור. כידוע, מרכז פליציה השתדרג העונה בפסנתר סטיינוויי חדש. מן הסתם, יימצאו פסנתרנים שברוב התלהבותם מאיכות הכלי ישכחו כי החלל צנוע ואינטימי, ואין צורך או טעם להרעיד את אמות סיפיו. מנור אינה כזו: מגעה בקלידים גזור על פי מידה; היא משתמשת בדיוק בעוצמה הנדרשת ולעולם לא נגררת להתלהמות ריקנית; נגינתה היא מופת של טעם טוב; היא פסנתרנית-ליווי נדירה ברגישותה וכן סולנית נפלאה.

מכל האמור אין להסיק כי נגינתה "לוקה בנשיות", אם מותר להתבטא כך. אדרבא, יש בה איזו שריריות צנומה וצנועה שכוחה מתגלה בהדרגה. פסנתרן נטול אישיות ואמירה, גם אם מוכשר טכנית, לעולם לא היה מצליח לחלוק את הבמה עם כריזמת הר הגעש של שיפרין; מנור פועלת איתה בסימביוזה מעוררת קנאה.

הקונצרט הסתיים ב"הָבָּנֶרה" שהלחינה הזמרת פולין ויארדו, מהדיוות הבולטות של המאה ה-19. מדובר בשעטנז מוזר, המתחיל בנימה ספרדית כמו-עממית והופך לאריית בֶּל-קאנטו מצועצעת לטקסט צרפתי. שיפרין התענגה בגלוי על תצוגת התכלית חסרת הבושה הזו, ולשלל הכישורים שהוצגו לאורך הערב נוספה טכניקת קולורטורה נאה.

קלות הדעת המידבקת הרקיעה שחקים בהדרן שעורר רעמי צחוק: "Ah! quel dîner" ("לה פֶּריקול", אופנבך), בנוסח עברי מפתיע ובמפגן מבריק של משחק קומי; אחריו הערב ננעל באופן סופי בהדרן שני ומתבקש: ה"הבנרה" מ"כרמן".

סיכום בנימה אישית: כתבה זו לא תוכננה מראש, אך מכיוון שההופעה היתה כ"כ מגוונת בתוכן ומהנה בביצוע, התעורר הכרח לחלוק את החוויה במרחב הווירטואלי. ראשית, כדי להמליץ על הופעותיה הקרובות של קארין שיפרין, אשר בין ה-29.12 ל-5.1 תשיר קנטטה (אריאדנה בנקסוס) ושירים אנגליים מאת היידן עם אנסמבל פניקס. שנית, כדי לומר משהו חשוב, לשם שינוי: במסגרת תוכניתם להפוך את החיים כאן לגיהנום עלי אדמות, פועלים יהודוני החושך לקרב את היום בו שירתה של שיפרין תיאסר על-פי חוק. אסור לנו לתת לזה יד. הצטרפו למאבק!

מווינה לאיטליה

על אף אי-אלו חבלי לידה, ערב הלידר של טל גנור ועמיתיה הסתכם בהנאה ובציפיה להמשך / עמיר קדרון, 24.9.11

את חלקה הראשון של הופעתם במרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל (22.9) ייחדו הסופרן טל גנור והפסנתרן דניאל סטרכילביץ' לשוברט.

השיר הפותח ("לסילביה"), ובמידת-מה גם העוקב ("דג השמך"), עוצבו באופן שלא תאם את רף הציפיות שעורר הריאיון המקדים, או האזנות קודמות לזמרת. כל כך למה? כיוון שהשירה והנגינה לקו בנוקשות-מה. העוצמה היתה עזה מדי ביחס לחלל האינטימי, וחסרו דקויות בפרשנות.

יחד עם זאת, לאור השיפור העצום שחל מייד בהמשך, עולה כי אין לתלות את האשמה בגיל הצעיר של המוזיקאים או בחוסר ניסיון. אדרבה, כישרון ומוזיקליות יש להם בשפע, ומעל הכל חשוב לציין ולהלל את הקשר שנרקם בין הקול לפסנתר, שלאורך כל הערב היו מאוזנים היטב. כנראה שחוסר המיקוד ההתחלתי נבע מהיכרות בלתי מספקת עם תנאי האולם, ואולי יש במשוואה גם יסוד של התרגשות.

כאמור, הגלגל התהפך בשיר השלישי – תפילת 'חג כל הנשמות'. השירה והליווי הצטמצמו למימדים הנכונים והצטיינו ברוך, ברגישות ובאיפוק שהשתלבו ליופי מהפנט. נפלא!

המגמה נמשכה הלאה, ב"אווה מריה" המפורסם, לאחריו חתם סטרכילביץ' את הפרק השוברטי בנגינת האימפרומפטו מס' 3 ו-4 מתוך אופוס 142. הצגת הנושא של מס' 3 באורח פשוט ונינוח – על סף הבנאליות – לא הכינה את הקהל לניצוצות שקרנו מהווריאציות. סטרכילביץ' ריחף על הקלידים בלגאטו קל-מגע והפגין חוש תיזמון חד, כפי שניכר במיוחד בהפוגות שבין הווריאציות. כמו כן יש לו טעם טוב: אף ברגעים המוחצנים ביותר, אינו מתפתה להרעיש עולמות (וקל ליפול במלכודת, עם הסטיינווי החדש), אלא מקפיד על עוצמה שהולמת את הסגנון ואת הלך הרוח.

אימפרומטו מס' 4 הוא כבר סיפור אחר: ההטעמה של הנושא העיקרי מבלבלת, ואכן התקשה סטריכלביץ' לעצב אותו בצורה מגובשת. הנגינה, איפוא, לא היתה הפעם נקיה מבחינה טכנית, ועדיין – לזכות הפסנתרן עמדו הלהט, המשחקיות וההנאה שהוא מפיק מאומנותו. סטרכילביץ' מבין את המוזיקה, והתחושה מוקרנת ודבקה במאזינים.

נפילת מתח מסוימת חלה בשני השירים שפתחו את חלקו של ברהמס בקונצרט ("שיר גשם" ו"זמיר"), אשר בוצעו ברוח דומה לזו שפתחה את הקונצרט: דיוק היה שם, אך לא עומק או עניין יוצא דופן.

בהמשך עלתה לבמה הסופרן האורחת, ענת צ'רני, ושרה עם גנור שלושה דואטים: "הים", "תופעה" ו"אחיות". בשלושתם לא יצר ברהמס יחסים מורכבים בין הקולות, כך שעל מנת להתרשם באמת מצירוף הקולות רב היופי של הזמרות, יש לייחל לאיזה רסיטל שיכלול דואטים אופראיים. גם כך נמצאה הנאה בהאזנה לשילוב הקולות המוצלח, שהיה קסום, לא פחות, בפסוקי הסיום של "הים", למשל; ערך מוסף נבע מ"תופעה", שלאורכו שהתה צ'רני ברגיסטר הנמוך שלה, שהתגלה כבעל צבע עשיר ומפתיע; הדואט השלישי סימן נקודת מפנה מהותית בהופעה: רכיב ההומור טען את השירה ביתר השראה, וכך נוסף ליופי החיצוני רובד יקר של עומק, תוכן ועניין.

חמישה שירים מ"ספר השירים האיטלקי" של וולף נבחרו לסיים את הערב. מתוכם בלטו, הודות להגשה שנונה וכובשת, שיר הנערה העוקצת את מחזרה, ועוד יותר ממנו השיר האחרון, בו הדוברת מתרברבת באין-ספור מאהבים הפזורים על פני איטליה – תשובה נשית ניצחת לאריית הקטלוג מ"דון ג'ובני", אם תרצו.

פרשנותה של גנור לקובץ של וולף מסכמת את הרושם הכללי מהופעתה: קולה נאה, בעל מתיקות וחן רב; שירתה המופנמת, על רגעי הפיאנו המרהיבים בשקיפותם, עשויה לרגש; אך כאשר היא מוצאת חיבור מלא לתכנים ולסיטואציות, או-אז קולה מזנק אל על ומתמלא כריזמה וזוהר אמיתי. במלים אחרות, תנו לה במה! האוריינטציה של גנור אופראית במובהק, וזה המקום לחדש את הקריאה לרסיטל מהז'אנר – רצוי בשת"פ עם צ'רני ובליווי הרגיש והאלגנטי של סטרכילביץ'.

לתרגל את שופן

רסיטל אטיודים בביצוע מורכב מעורר רגשות מעורבים / עמיר קדרון, 10.9.11

כידוע, ההוראה המקורית והצרה של האטיוד כסוגה היא תרגול. עם זאת, איכותם האמנותית יוצאת הדופן של אטיודים רבים הובילה להעברתם משגרת החזרות אל אולם הקונצרטים. דוגמא מובהקת למהלך זה היא שני קבצי האטיודים שהלחין שופן – אופוס 10 ו-25 – אשר נוגנו בשלמותם ברסיטל של אור ראם במרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל (8.9). נגינתו עוררה רגשות מעורבים וכמו באה להזכיר כי אותה הסבה – מתרגיל גרידא למוזיקה שעומדת בזכות עצמה – אינה מובנת מאליה, וכי חובת ההוכחה מוטלת על האמן עם כל ביצוע לאטיודים.

אופוס 10 נפתח ברגל שמאל – אם כי יש להטיל את עיקר האשמה על רגל ימין, אשר לחצה בנדיבות יתרה על הפדל באטיוד הראשון וגם הלאה, כמעט לאורך כל הרסיטל. התוצאה היתה בבחינת גול עצמי: ראם מרחף בקלילות על הקלידים, אך המרקם שנוצר ממגעו המעודן הפך "בוצי" והתמסמס שוב ושוב בשל השימוש התדיר בפדל.

מצד שני, החל באטיוד הבא התמונה התבהרה, וכבר בשלישי – המכונה "המלנכולי" ובפועל הפך ל"מהורהר" – ניתן היה לאבחן וליהנות מהפרשנות הלירית שבחר הפסנתרן עבור מכלול האטיודים.

שיאיו של אופוס 10 היו האטיודים מס' 5 ו-8, שנוגנו באורח נוצץ ממש, וכן רצף מרתק שנוצר באטיודים 9-11, מעין טרילוגיה עצמאית ושופעת רגש.

מתוך הקובץ השני, אופוס 25, בלטו לטובה האטיוד הפותח ("הנבל"), שראם ניגן בלגאטו רך ויפהפה, וגם מס' 10 ו-11, שהרשימו ביותר בתחושה הציורית שנבעה מהם. צמד האטיודים היו הנקודה היחידה ברסיטל שבה השימוש בפדל לא גרע מהמוזיקה, אלא דווקא העצים את האווירה הסגרירית שהפסנתרן ביקש להדגיש.

מכל האמור לעיל ניתן להבין כי ההנאה מהאטיודים היתה חלקית ונקודתית. כמכלול, שני הקבצים התאפיינו בחוסר אחידות, כיוון שהכישרון וההשראה שהפגין ראם לפרקים לא זכו לגיבוי עקבי של תמיכה טכנית ראויה. יחד עם זאת, אין לחרוץ דין בעקבות התרשמות יחידה – על אחת כמה וכמה כשהרפרטואר המוצג צר כ"כ. לנוכח המעלות הברורות של הפסנתרן, יש ענין לשמוע אותו שנית, ובהתמודדות עם טווח רחב ומגוון יותר של צורות, תקופות וסגנונות.

האטיודים של שופן בנגינת אור ראם. המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, 8.9.11