ראשי » Posts tagged 'האנסמבל הקולי החדש'

Tag Archives: האנסמבל הקולי החדש

יריית פתיחה קולעת

הבנה מדויקת של הדרמה שבמוסיקה + אנרגיה מחשמלת = קונצרט משובח / חגי אברבוך, 17.10.12

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון בחרה לפתוח את עונת הקונצרטים הנוכחית בשתי יצירות פחות מוכרות ומבוצעות, וכבר על כך הם ראויים לשבח. פאולו אולמי הוא מנצח כריזמטי, שולט היטב בתזמורת, ורוב הזמן דואג לאיזון טוב בין הסקציות השונות. התזמורת, ככלל, הפיקה צליל מרשים, החל בפיציקטו דיסקרטי ונעים בקונטרבסי, עבור באיזון נכון בין כלי הנשיפה וכלי הקשת – הסאונד לא היה צעקני אף לרגע – וכלה בתופי הדוד: נדיר לציין כלי זה לשבח בנפרד אך הפעם נדמה שאין מנוס. דרדורי תופים שמגיעים בדיוק לעוצמה הנכונה ושינויי דינמיקה חדים ומדויקים מצד הטימפניסט יכולים לתרום רבות לתחושת המלאות של הרגע המוסיקלי שמפיקה התזמורת כולה. מעבר לכך, ניכר היה עד כמה המנצח פאולו אולמי והתזמורת עצמה כבר 'משופשפים' בביצוע אופרות, ויצירות דרמטיות בכלל.

המיסה די גלוריה של פוצ'יני היא יצירת נעורים עתירת מלודיות יפהפיות ודרמטיות כבושה שעוד עתידה להתפרץ באופרות שיכתוב המלחין המפורסם:  פרק הסיום, אגנוס דיי, עוד יופיע במלואו כפרק מקהלה וסולנים באופרה "מאנון לסקו". לפרקים צצה ריתמיות קלילה, רוסינית, ולעיתים מופיעות נגיעות ורדיאניות, בייחוד באריית הבאס, 'קרוצ'יפיקסוס', בפרק הקרדו. הבאס פאולו פקיולי נראה מתאמץ מעט, אך הגוון שלו נהדר, עמוק ומחוספס, וההבעה עזה ומרגשת. הטנור אבי קלמברג לירי, קטיפתי, ללא לחץ, ויש בשירתו פשטות שאינה מובנת מאליה. אם כי לעיתים כיסתה עליהם התזמורת, האנסמבל הקולי החדש והמקהלה הקאמרית של האקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים הפיקו צליל זוהר ונהדר, בייחוד בפרק הגלוריה. נקווה לשמוע אותם שוב על הבמה.

סימפוניית הרפורמציה גם היא יצירת נעורים, ורק עקב היסטוריית ביצוע מורכבת זכתה למספור כסימפוניה החמישית של מנדלסון: למעשה, נכתבה בשנת 1830, עוד לפני הסימפוניה השנייה, לציון שלוש מאות שנה ל-"הצהרת אאוגסבורג": הצהרה זו נחשבה לאחד הצעדים המשמעותיים הראשונים בנתינת לגיטימציה לפרוטסטנטיות כגישה דתית לגיטימית לצד הקתוליות. היצירה עצמה נתקלה בהתנגדות, וכמעט שלא בוצעה בחיי המלחין. התווים יצאו לאור לראשונה רק בשנת 1868, עשרים ואחת שנה אחרי מותו. רוח קדושה שורה על היצירה, ומנדלסון משתמש בה הן בכוראל הלותרני המפורסם ביותר, ist unser Gott Ein feste Burg (מבצר עוז הוא אלוהינו) ובנעימת ה"אמן" נוסח דרזדן שהולחנה במאה ה-18, ונכנסה לשימוש בכנסיות בסקסוניה מתחילת המאה ה-19. בהערת אגב: לאוזניים יודעות ואגנר לא יכולה נעימה זו שלא להזכיר את האופרה "פרסיפל", שם היא מתגלגלת למוטיב הגביע הקדוש. אצל מנדלסון נותרת הנעימה זכה וראשונית, בתזמור לכלי-קשת המזכיר את הופעתה הראשונה גם באופרה הנ"ל – ומעניין לבדוק באופן כללי השפעות מנדלסוניות על המלחין הגרמני המאוחר יותר. באשר לקונצרט הנוכחי – תחת ידיו האמונות של פאולו אולמי, העניקה התזמורת ביצוע אנרגטי אך לא מתלהם. האיפוק נאה לתווים אלה. בייחוד ראויים לשבח – סקציית הצ'לי, בצליל חם ושופע, וסקציית כלי הנשיפה מעץ בהפקה צלילית מרגשת. ביצוע כגון זה מעלה רצון לשמוע את התזמורת עם מנצח משובח זה ביצירות בעלות גוון דומה, כגון הסימפוניה הסקוטית.

ככלל, לאחר יריית פתיחה כזו, מתחשק לשמוע מה שיש לנגנים ולמנצחיהם להעניק בהמשך העונה ולקוות שיעמדו ברף הגבוה שהציבו זה עתה. כבר הקונצרט הבא מרתק, עם יצירה ישראלית מקורית, והקונצ'רטו המשולש של בטהובן – יצירה יפהפייה, שלא מבוצעת מספיק. עוד בעונה – "כוכבי הלכת" מאת הולסט, הקונצ'רטו לצ'לו מאת אלגר, וגם כמה יצירות מודרניות שזכו להיכנס לפנתיאון, כגון "אטמוספרות" של ליגטי וארבעת האינטרלודים היפהפיים מתוך האופרה "פטר גריימס" מאת בריטן. כדאי.

קונצרט פתיחת עונה: התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון; פאולו אולמי, מנצח; אבי קלמברג, טנור; פאולו מקיולי, בס; האנסמבל הקולי החדש; המקהלה הקאמרית של האקדמיה למוסיקה ולמחול ירושלים.