ראשי » Posts tagged 'דניאל אורן'

Tag Archives: דניאל אורן

'כרמן' במצדה: גם קיטש צריך לדעת לעשות

אירועי האופרה במצדה לעולם יהיו כרוכים בהתפשרות עבור מי שמחפש שלמות מוזיקלית ואמת אמנותית; אך גם אלה הבאים לפסטיבל בשביל חוויה אחרת, עשויים להתאכזב מליקויים טכניים וגימור לא מוקפד / עמית אביגור, 8.6.12

פסטיבל האופרה השלישי במצדה סובב הפעם סביב האופרה 'כרמן', שלעלילתה אין קשר גיאוגרפי-אקלימי או היסטורי למצדה והעלתה מסמלת למעשה את התמסדותו של הפסטיבל שהחל כפרוייקט חד-פעמי. 'כרמן במצדה', יש להזכיר, אינה הפקה אופראית סטנדרטית והיא לא מתיימרת, כך אני מקווה, להעביר מה שמעבירה הפקה אופראית סטנדרטית. הז'אנר האופראי הוא אחד מהמלאכות הכי מפוארות של האדם, והעלאת אופרה בשטח פתוח אל מול קהל רב פוגמת כמובן ביצירה ובניואנסים שלה. כמו שאר הרפרטואר הצרפתי מהתקופה, 'כרמן' יחסית מתאימה לביצוע במצדה; אמנם רגעים קאמריים רבים מאבדים מעצמתם (למשל, הקווינטט במערכה השניה), אך במהלך האופרה פזורים קטעי אווירה ומחול רבים שאין בהם רגישות דרמטית שעלולה ללכת לאיבוד בפורמט.

אלא שגם את מי שלא מחפש במצדה את מעלותיו של תאטרון האופרה המסורתי, ההפקה עשויה לאכזב. אפילו את הקיטש הכי נמוך בעולם צריך לדעת איך לעשות, ובמובנים רבים לא הייתה הערכות טובה מספיק של האופרה הישראלית בכל הקשור להתאמת הביצוע לאמפי במצדה: עניינים חשובים מאד באירועים מסוג זה, כמו צילום לצרכי הקרנה על מסכי ענק או הגברה, לא קיבלו מספיק תשומת לב וכשלו בהתגברות על מגבלות הסיטואציה. מריה אגרסטה בתפקיד מיכאלה, למשל, הייתה יכולה לרגש עד דמעות בביצוע היפה שלה לאריה מלאת הטוב מהמערכה השלישית, אלמלא ההחזרות של מערכת ההגברה אל עצמה שהציקו כל כך באוזן. הצילום של המתרחש על הבמה היה חופשי וחלש, התמונה הייתה באיכות צבע בעייתית, וכל האמצעים הללו שהיו יכולים להעצים את החוויה ולפצות במידה מסויימת על כל מה שהולך לאיבוד- לא נעשו בצורה מספקת. חבל שכך, שכן גם עם תזמורת נהדרת וסולנים מהשורה הראשונה יש לצילום ולהגברה חשיבות עצומה בפרוייקטים מסוג זה. אם בהופעות פשוטות של כוכבי רוק מושקעים מאמצים רבים בהיבטים אלו של ההפקה, אז על אחת כמה וכמה הדבר חשוב כשמבצעים אופרה בשטח פתוח.

גם בצד האמנותי היו בעיות, אך אלו בעיות שכנראה חלקן יפתר מעצמו מערב לערב, בהתחשב בכך שהביצוע המסוקר היה חזרה גנרלית ולאור ההיכרות עם המנצח דניאל אורן מהפקות קודמות. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון הייתה רחוקה מלהבריק- בעיקר כלי הקשת, למרות נגינה יפה של נגני כלי הנשיפה מעץ ואפילו של כלי הנשיפה ממתכת. התזמור העשיר והיפה של ביזה צלצל יותר כמו ביצועים ישנים לאופרות איטלקיות, ולעתים קרובות היו אי תיאומים גם עם הזמרים שגרמו לאורן לעצור. נגינת התזמורת השתפרה בחצי השני של האופרה (מערכות 3-4), ורגעים מסויימים כמו האנטרקט למערכה השלישית נוגנו יפה מאד. האכזבה העיקרית בהיבט המוזיקלי הייתה ממקהלת האופרה, שאולי מתקשה עם האקלים ועם תנאי הבמה החריגים. למקהלה לא היה גוון אחיד, וכל כניסה הייתה חסרת בטחון ולעתים מפוספסת. זה לא הפריע לקהל להנות מקטעי המקהלה היפים והקלילים שמפוזרים באופרה. מקהלת הילדים 'אנקור' ביצעה יפה את תפקידה החמוד, אלא שהבימוי קצת תקע את המוזיקה מאחור: על במה ענקית, כשהילדים שרים '1,2, צעד!', הבמאי דלמונקו בחר להציב אותם עומדים בצורה משעממת, כשחלקם לבושים כספרדים וחלקם לבושים כפלמח"ניקים עם דגלי ישראל. זה לא מרגיש נכון, ולא מקבל שום משמעות דרמטית או הגיונית לעלילה.

הסולנים הראשיים בהפקה היו רובם ברמה גבוהה. כמעט לכולם היה קול טוב וזה כנראה מספיק, כי כל התעמקות נוספת בשירה פשוט לא מתיישבת עם מה שהביצוע במצדה מסוגל להעביר. נעמה גולדמן נקראה ברגע האחרון לשיר את כרמן כמחליפה של אנה מלאבסי שחלתה, וללא ספק התעלתה על עצמה ונתנה הופעה ראויה: יש בשירתה לא מעט היבטים מעניינים והיו כמה דברים שהיא עשתה בחכמה רבה (כמו שירת רצ'יטטיבים). למרות זאת, גוון הקול שלה לא מספיק אקזוטי לתפקיד והמשחק שלה היה מעט קשוח מדי. כרמן לתפיסתי אינה אישה יפה פשוטו כמשמעו, והיא אפילו לא מוכרחה להיות צעירה. כרמן היא סקסית, זה נובע מההוויה שלה, וההבדל בין הדברים לא היה מספיק בולט. כל משפט שכרמן שרה מכיל עצמה דרמתית אדירה שגורמת לכולם ליפול לרגליה, והעצמה הפתיינית הזו מעט חסרה בשירתה של נעמה גולדמן- שהביאה כרמן מעט יותר סימבוליסטית, מודרנית ולא מודעת לעצמה. מה שהיה יותר מוצלח הוא המערכה הרביעית, שם מתאימה ההתעדנות של כרמן. במערכה הרביעית השירה והמשחק של גולדמן הבליטו בצורה נהדרת את הסבטקסטים ואת הניגודים החריפים בין מה שכרמן אומרת לבין מה שהיא מרגישה.

גוסטבו פורטה בתפקיד דון ז'וזה היה כובש ואותנטי בשירה שלו, והציג פיאנו נהדר. הריבים הבלתי פוסקים שלו עם כרמן היו בנויים היטב מבחינה דרמטית ולא הרגישו כמו משהו רפיטטיבי. את אריית הפרח המפורסמת הוא ביצע באופן נפלא, שלא היה אצילי מדי כבדרך כלל אלא נאמן לרוח הדברים.

התפקידים הקטנים בוצעו ברמה משתנה. בעיקר הפריע קרלו סטריולי בתפקיד זוניגה, שהתקשה מעט בצלילים הגבוהים ולא שכנע בחיזורים ובמניירות שלו במערכה הראשונה.

באשר לבימוי- אין בו עקביות מעניינת, פרשנות ברורה או תשומת לב לפרטים. הכל מאד כללי ונקודתי, וגם רושם ופאר לא היו בשפע. כשכרמן מבקשת מז'וזה לבוא איתה להרים, למשל, היה מתבקש שהיא תצביע על הר המצדה שהיה מואר באותה עת. התפאורה לא נישאה לגובה רב בעוד הקהל כן, ומעט האלמנטים המרשימים שהיו, כמו זיקוקים קטנים, שולבו ברגעים חלשים ללא הקשר או מוזיקה שיעצימו אותם. מבחינה הזו ההפקה די מאכזבת בהשוואה לשנים קודמות. חובבי אופרה אדוקים לא יהנו לשמוע הערות מטופשות של נובו-רישים רעשניים בקהל ויסבלו מתנאי השטח האקוסטיים, ומי שמחפש שואו גם הוא לא ימצא אותו מעבר לכמה ריקודים נהדרים שגם הם התלבשו על המוזיקה באופן חסר משמעות. בשורה התחתונה לא סבלתי בכלל, אבל החוויה כללית מאד ואין בה משהו שסוחף עד הסוף.

האופרה הישראלית: כרמן במצדה- חזרה גנרלית, 7.6.2012. מנצח: דניאל אורן, במאי: ג'נקרלו דלמונקו, כרמן: נעמה גולדמן, דון ז'וזה: גוסטבו פורטה, אסקמיו: מרסין ברוניקובסקי, מיכאלה: מריה אגרסטה, מקהלת האופרה הישראלית, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון.

בזכות הסופרן

הסיבה העיקרית לצפות בהפקת "לוצ'יה די למרמור" הבינונית היא לורה קלייקום, החוזרת להפנט את קהל האופרה הישראלית 13 שנה לאחר הופעתה הקודמת בתפקיד. היה שווה לחכות / עמיר קדרון, 11.3.12

מי שזכה להתרשם מההישג האמנותי שרשמה האופרה הישראלית בהפקת "נורמה" אשתקד, ודאי פיתח ציפיות מרקיעות שחקים לקראת חזרתו של דניאל אורן ארצה על מנת לנצח על "לוצ'יה". מחד, צפיה בחזרות הגנרליות מוכיחה כי מוקדם לחגוג; מאידך, על-פי השיפור שחל בין החזרות (שנערכו בהפרש של יממה), סביר שההפקה "תתהדק" כבר במהלך ההצגות הראשונות. אף על פי כן, קשה להאמין כי תשוחזר במלואה החווייה של 'בל-קנטו כהלכתו' כזו הזכורה מ"נורמה".

המאפיין הבולט והמתסכל ביותר של הפקת "לוצ'יה" הוא שמרנות. זה מתחיל בתפיסה המוזיקלית: האופרה מוגשת בנוסח מקוצר, שלא לומר – מסורס. על השמטת הדואט של ריימונדו ולוצ'יה עוד אפשר איכשהו לעבור לסדר היום, אבל לזה של אנריקו ואדגרדו יש חשיבות מכרעת בעלילה, וכך גם לכניסת אנריקו במהלך תמונת השיגעון. אמנם במשך דורות היה מקובל להציג כך את האופרה, אך מששוחזרו כוונותיו המקוריות של דוניצטי, קשה שוב לקבל גרסה מיושנת ולקויה של היצירה.

השמרנות ניכרת גם בבימוי ובעיצוב. יש איזו סמליות בהצפת הבמה באור עם כניסת לוצ'יה, לעומת החושך שמזוהה עם אנריקו – אבל אלו קלישאות צפויות וחבוטות, ובזאת מסתכמת אמירת הבמאי. תוצאת חוסר המעוף היא משחק שרמתו נעה לרוב בין המביך למגוחך, ודוגמה מייצגת נמצאת בסטרטה של תמונת החתונה: האופן בו מטיח ארתורו כפפה באדגרדו בוים ושוחק בחובבנות כזו, שהפכה את הרגע לאתנחתא הקומית של המופע. כיוון שההיבט הוויזואלי של ההפקה כה מפוהק ומרושל, אין מנוס מלתהות אם לא עדיף להציג את האופרה בפורמט קונצרטי.

חולשת הבימוי היתה נסלחת לו נמצא פיצוי הולם בביצוע המוזיקלי; נכון לכתיבת שורות אלו, כאמור, זה מתרחש חלקית. דניאל אורן הפיק מהתזמורת צליל בטוח ומבריק, ושפע רגעים של נגינה סולנית נאה. ההסתייגות היחידה היא חוסר ההקפדה על איזון בין הכלים לקולות.

המקהלה נתקלה במהמורות במהלך החזרה הראשונה, אך כבר למחרת העניקה הופעה מצוינת וקרובה לשלמות.

התמונה מורכבת בכל הנוגע לסולנים: מוקד הבעיות של החזרה הראשונה, שהתנהלה באופן מקרטע, היה הטנור פיירו ג'וּליאצ'י. הופעתו העידה כי אינו מסוגל להתמודד בהצלחה עם התפקיד (אדגרדו), ויתרה מכך – אינו יודע אותו על בוריו. כניסות משובשות, קשיים במעקב אחר המנצח והתזמורת, הפקת קול מאומצת, על סף שבירה – כל אלו עוררו תמיהה מדוע בכלל לוהק הזמר להפקה. יש בהופעתו גם יתרונות לא מבוטלים – עוצמה, גוון קול כהה ומעניין, שירה רווייה ברגש – אך מסתבר שלא די בכך. מצבו של ג'וליאצ'י התדרדר ככל שהתקדמה האופרה, והגיע לשפל כזה בתמונת הסיום, עד כי נדמה היה שהוא באמת נופח את נשמתו על הבמה. חוויית האזנה טראומטית, לא פחות.

קשה לומר שהישועה הגיעה מהטנור של צוות א', סֶלסוֹ אלבֶּלוֹ. קולו אמנם מתאים בהרבה לתפקיד, הוא נשמע נינוח ובקיא בסגנון – אבל פרשנותו לירית באופן קיצוני. הזעם יאה לאדגרדו, ואילו אלבלו שר (ומשחק) באורח קפוא, ללא הבעה מספקת. הארייה הגדולה בפתח תמונת הסיום היתה מוצלחת יותר בהשוואה לכלל הופעתו, ועל-פיה ברור כי מרגע שיתקן הזמר את צלילו, האַפִּי מעט, ויחדל מלקמץ בעוצמת הקול – חזקה עליו שישיר אדגרדו ראוי.

בשתי החזרות שר הבריטון יוֹנוּט פָּאסקוּ את אנריקו (בחלק מההצגות ישיר אותו בועז דניאל), ולהוציא מעט היסוס במשלב העליון בתמונת הפתיחה, היה טוב מאד. את ריימונדו גילמו דארן ג'פרי וקרלו סטריוּלי – הראשון  סתמי, השני מאכזב. סטריולי זכור לטובה מהופעותיו כאן בתפקידי אורובזו ("נורמה") ואנג'לוטי ("טוסקה"), וגם הפעם התחיל ברגל ימין. הנפילה חלה בארייה המקדימה את תמונת השיגעון – לנוכח הביצוע הקלוש, תמוה שאורן לא הורה לעצור ולהתחיל מחדש את הקטע.

לבסוף – לוצ'יה. את צוות ב' מובילה לורה קלייקוֹם, והיא נקודת האור של ההפקה. אמנם את הקבלטה של אריית הכניסה עיטרה ברוחב יד וביצירתיות שעוררו חשד למנייריזם, אבל זה פרט שיוצא מן הכלל ואינו מעיד עליו כהוא זה. אדרבה, למרות שביכולתה "להסתפק" בביצוע שמסתמך על הפקה קולית מצועצעת גרידא, השכילה הזמרת לבנות את הדמות מתוך הדרמה. לוצ'יה של קלייקום היא שברירית, חרדתית, וניתן להרחיק לכת ולומר כי היא עוכרת שלווה, לא פחות! כאשר מדובר באופרה שחוקה כלוצ'יה, היכולת לחדש ולרגש אינה מובנת מאליה; קלייקום עושה זאת מעל ומעבר לכל הציפיות.

ג'סיקה פראט ניצבת בראש צוות א', ולא ברור למה, כיוון שהופעתה אינה מגיעה לקרסולי זו של קלייקום, ואפילו מעוררת תרעומת. ניכר בבירור שפראט מגיעה מאסכולת "you're only as good as your last note": הברק והעוצמה נשמרים לרגעי שיא ומתקבלים כצרחות יפות להפליא – וחסרות כל משמעות, כיוון שאין בניה הדרגתית לקראתן. דוגמה מייצגת: לקראת סיום דואט האהבה, התמזגו קולותיהם של פראט ואלבלו לכמה רגעים של יופי נדיר וצרוף, ואז, בלי שום היגיון, הקסם נחרב כליל ע"י שאגה פולחת (משותפת, אבל כנראה ביוזמת פראט). זה מהלך מהסוג שהוציא שם רע לבל קנטו ולאופרה בכלל. בהתאם לכך, תמונת השיגעון עמדה בסימן ציפיה לקדנצה עם החליל ולקבלטה, כי כל מה שקדם להן היה משעמם להרדים.

שורה תחתונה: לאור כל האמור לעיל, ההמלצה ניתנת בערבון מוגבל. הקהל הממוצע וקהה השמיעה ייהנה בכל מקרה; מתי המעט שמבינים דבר או שניים במוזיקה, רצוי שיפקדו את ההופעות של קלייקום.

"לוצ'יה די למרמור": 8-9.3.12 (חזרות גנרליות), האופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. במאי: אמיליו סאחי. לוצ'יה: ג'סיקה פראט / לורה קלייקום; אדגרדו: סלסו אלבלו / פיירו ג'וליאצ'י; אנריקו: יונוט פאסקו; ריימונדו: קרלו סטריולי / דארן ג'פרי; ארתורו: יוסף ארידן; אליסה: איילה צימבלר / נעמה גולדמן; נורמנו: גיא מנהיים. התזמורת הסימפונית ראשל"צ ומקהלת האופרה.