ראשי » Posts tagged 'דויד זבה'

Tag Archives: דויד זבה

כך שרות כולן

נציגות "מיתר – אופרה סטודיו" בקונצרט על טהרת מוצרט; וגם מבזק חדשות על שינויים והפתעות בעונת האופרה  / עמיר קדרון, 18.10.12

זמן רב חלף מאז פקדו זמרי האופרה-סטודיו את מרכז המוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל. במחזור 2008/9 נערכה במקום סדרה בת חמישה מופעים, כל אחד ממוקד בנגזרת מסוימת מתולדות האופרה. על אף ההצלחה האמנותית, הקהל לא נהר בהמוניו, וכנראה זו הסיבה לגניזת המיזם.

לפיכך, הופעת המחזור הנוכחי בתכנית מבטיחה שכולה מוצרט, עוררה ציפיות גבוהות. לאור התוצאה, ראוי כי הכפפה תורם שנית, כך שהכישרונות הצעירים יזכו לחשיפה ולצבירת זמן במה – והקהל יכיר את העתידים, אולי, לכבוש את זירת המוזיקה.

הקונצרט הגדוש כלל למעלה מ-20 קטעים, ולמרות אורכו, התחושה היתה שחלף ביעף ויכול היה להימשך הלאה. אמנם התכנית לא בוצעה תמיד על הצד הטוב ביותר, אך בהחלט היו בה רגעים של קסם מוזיקלי צרוף, והבונוס – אהבתו המידבקת של דויד זבה למוצרט. זבה, מנהל הסטודיו, הנחה את המופע באורח מרתק, וכרגיל, הפליא ללוות את השירה בפסנתר.

ראשונה עלתה לבמה דניאלה סקורקה, והתמורות הניכרות בקולה יוצרות עניין רב לעקוב אחר התפתחותה. מהאזנות קודמות (אריאדנה בנקסוס, מצטייני האקדמיה) זכור קול פעמוני וקל, והנה בזמן שחלף נוספו נדבכי צבע ועומק, המעשירים את הקול ומעניקים לו אופי בוגר. יפה במיוחד היתה שירתה של הזמרת בארייה "Zeffiretti lusinghieri" (אידומנאו), שהוכיחה כי לצד השינויים, הקול משמר את הגמישות, הזוהר והשקיפות שבהם בורך עד כה.

מלהיבה עד יותר היתה פרשנות הזמרת ל-"Una donna a quindici anni" (כך עושות כולן), ובה תצוגת משחק – קולי ופיזי – טובה מאד. לצד סקורקה, מעניין מאד היה להתרשם מכניסתה של שירי הרשקוביץ לנעלי אותה דמות בארייה "in uomini". מדובר בקולות שונים בתכלית, וייתכן כי בזה של האחרונה אין הקלילות המזוהה עם דספינה, אך שתי הזמרות הוכיחו את התאמתן לתפקיד.

איכויות הקול של הרשקוביץ – ברק עז, נופך דרמטי, גמישות ועסיסיות – התבטאו במלואן ב-"Padre, germani" (אידומנאו). השימוש בעוצמת הקול היה מעט נדיב ביחס לצרכי החלל הצנוע, אך זו תופעה אופיינית ונסלחת, ובמקרה זה אולי נבעה מכניסתה של הזמרת לעובי הקורה מבחינה דרמטית. אכן, האופן בו התוותה הרשקוביץ את מצוקת הדמות עורר רושם עז.

עוד מפי הזמרת נשמע צמד דואטים – אולי פסגת הערב – עם המצו שי בלוך. ראשית התגוששו הבנות ב-"Via, resti servita" (נישואי פיגארו), ומייד אחריו, להדגמת השפעתו מרחיקת הלכת של מוצרט, שלפו ציפורניים בדואט המריבה מתוך "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". מה יש לומר? עונג צרוף! שני קולות בשרניים, שירה מכל הלב, משחק עירני ובעיקר הנאה גלויה מיצירת מוזיקה. נהדר!

הגוון הכהה של בלוך היה דומיננטי בדואט "Ah, guarda, sorella" (כך עושות כולן) וכן בשלישיית הגבירות שבתחילת "חליל הקסם". כסולנית, התמודדה הזמרת בגבורה עם "Deh, per questo istante" (חסדי טיטוס). כרגע ניכר כי טרם השתלטה ב-100% על הארייה: הקו הקולי לא היה בטוח, והשירה לא די נקיה; יחד עם זאת, התשתית מצוינת – מנעד רחב ונאה בכל טווח, חום, יכולת הבעה – כך שברור כי בלוך עוד עתידה להנפיק ביצועים טובים מזה.

פנים אחרות של תחום המצו ייצגה ענת צ'רני (אנסמבל ליריק), בקול שונה לחלוטין מזה של בלוך: לירי, בהיר ופעמוני. אין הולם מקולה הרענן והמתוק עבור "Voi che sapete" (נישואי פיגארו), ובהמשך גילמה בצורה מעניינת ומצחיקה את דורבלה (כך עושות כולן) ב-"Smanie implacabili". הרצ'יטטיב המקדים זהר בברק הזעם, ואילו בארייה נענתה צ'רני לכפל המשמעות שבמוזיקה: סערת רגש נוגעת ללב מחד, היסטריה נלעגת מאידך.

ובינתיים בבית האופרה

סמוך להופעת בנות הסטודיו, הוציאה האופרה הישראלית הודעה לתקשורת ששמה קץ לחרושת השמועות (המבוססות) אודות השינויים בעונה. אם כן, פסטיבל האופרה במצדה לא יתקיים הקיץ, כך שעל מנת לצפות בטורנדוט נמסה בלב המדבר, ייאלץ הקהל להמתין לקיץ העוקב.

ביטול אחר הוא זה של "הנוסעת", אחת האופרות המסקרנות של העונה. זו תידחה לעונת 2014/15, ובמקומה נשלף נשק יום הדין: טראוויאטה. בין אם מדובר בהפקה השנויה במחלוקת (אם להתבטא בעדינות) שהוצגה רק לפני כשנה וחצי, או באחת מקודמותיה (הבעייתיות בפני עצמן), הרי שזה פיתרון מקומם – ומבריק מבחינת שיווק. הקהל, רובו עדר בורגנים מנומנם ונטול טעם מוזיקלי, הרי לא יסרב לטראוויאטה; האופרה הישראלית, מצידה, יכולה להציג את המהפך כיוזמה להרחיב את חגיגות ה-200 להולדת ורדי. מושלם.

ומכאן לחדשות הטובות: פעילות נרחבת מתוכננת לאופרה-סטודיו השנה, ושיאה בשלוש הפקות. הראשונה תהיה הצגת שתי האופרות הקצרות של מנוטי, "המדיום" ו"הטלפון"; בהמשך תצטרפנה "דון פסקואלה" ו"האחות אנג'ליקה".

מומלץ בחום, אם כן, לעקוב אחר הפירסום ולהתרשם מחופן הכישרונות המאכלסים את הסטודיו. הניסיון מוכיח כי דווקא במסגרת הצנועה והקאמרית רב הסיכוי להיתקל בעשיה מוזיקלית נלהבת ומלהיבה מזו שבד"כ נצפית בבית האופרה.

"הנשים של מוצרט", המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל, 17.10.12. פסנתר והנחיה: דויד זבה. משתתפות: הדר איציקוביץ', שירי הרשקוביץ, יעל סייג, דניאלה סקורקה, הדר עטרי – סופרן; שי בלוך, ענת צ'רני: מצו סופרן.

בתכנית: קטעים מתוך נישואי פיגארו, אידומנאו, חסדי טיטוס, דון ג'ובני, כך עושות כולן, האימפרסריו, חליל הקסם; "Als Luise", "Der Zauberer"; הללויה מתוך "Exsultate, jubilate".

סקס, סמים, סלבס ומוצרט

האקדמיה למוזיקה בי-ם מנערת את האבק מעל אופרה לא ידועה, בהפקה המתהדרת ברוח נעורים ובעבודת צוות מצוינת / עמיר קדרון, 3.5.12

מוצרט הלחין את "הגננת המדומה" (La Finta Giardiniera) ב-1775. על אף שהיה רק בן 18, כבר היה מאחוריו רקורד מרשים בתחום המוזיקה הבימתית, למשל בדמות "מיטרידאטה" ו"לוצ'ו סילה". שתי יצירות רציניות ושאפתניות אלו, מרשימות ככל שתהיינה, עדיין נובעות היישר ממסורת הבארוק הנוקשה שעוצבה ע"י הנדל ואחרים, ואילו דווקא במסגרת הלא מחייבת (כביכול) של "הגננת" – קומדיה במשקל נוצה – ניתן להבחין בניצני הסגנון האישי והבשל של מוצרט האופראי, כפי שפרח במלואו עשור מאוחר יותר, במהלך השת"פ הפורה עם דה פונטה.

"הגננת" נכתבה במקור כאופרה בופה איטלקית, וב-1780 שוכתבה כזינגשפיל גרמני. עבור הפקת האקדמיה בי-ם נוצרה גירסת ביניים הנוטלת את הבסיס האיטלקי (תוך השמטת כמה אריות) וממירה את הרצ'יטטיבים בדיאלוגים בעברית. לא מדובר בפשרה – הרי לא היתה מניעה לשמור על הרצ'יטטיבים ולהקרין תרגומם – אלא בהחלטה שנועדה להנגיש את האופרה לקהל, ולתמוך בקונספט שרקחו הבמאית שירית לי וייס (אופרה פטיט) והמנהל המוזיקלי דויד זבה (אופרה בטירוף).

"הגננת" היא קומדיה רומנטית רבת תככים ותהפוכות, שנקודת המוצא שלה אינה רומנטית או קומית בעליל: בֶּלפיוֹרֶה תוקף את אהובתו ויוֹלאנטֶה ומשוכנע כי הביא למותה. בפתח האופרה דרכיהם מצטלבות שוב כשהיא מחליפה שמה לסנדרינה ומתחילה לעבוד כגננת אצל דון אנקיזֶה, העומד להשיא את אחייניתו ארמינדה לבלפיורה. בקלחת בוחשים גם ראמירו, מאהבה הקודם של ארמינדה, ונארדו, עוזרה של ויולנטה/סנדרינה המאוהב במשרתת סֶרפֶּטה – שמצידה חושקת באנקיזה, המגלה עניין בסנדרינה. מבולבלים? גם אנחנו.

שבע דמויות מחפשות היגיון

בתוכניה שוטחת וייס את משנתה וגורסת כי ההגזמה, המלאכותיות והתנגשויות האגו של הדמויות, הן שהניעו אותה לנטוע את הסבך באולפן הסרטה הוליוודי. לשיטתה, אנקיזה הוא מפיק-על, בלפיורה הוא במאי נפוח מחשיבות עצמית, ויולנטה היא שחקנית מצליחה שנטשה את הסצינה בעקבות טראומת התקיפה וכן הלאה. ארמזים לסרטים ארס-פואטיים – "שדרות סנסט" ו"הכל אודות חווה" – מחדדים את הרעיון: ארמינדה היא שחקנית שנאחזת בתהילת העבר, מודיעה כי היא מוכנה לקלוז-אפ שלה, ומתעמרת בסובביה; סרפטה היא צעירה שאפתנית הקמה עליה לכלותה ולא מהססת לשכב, לתחבל ולסכסך בדרך אל האוסקר.

הבימוי נענה, כאמור, לגחמנות הנפשות הפועלות ולמצבים ההזויים, ומכאן המוחצנות ורוח התזזית שאפיינו את המשחק. כמה הברקות ראויות לציון: בארייה "Che beltà" אמור בלפיורה להתפעל מארמינדה, ואילו הפעם שר מתוך סגידה לדמותו הנשקפת במראה. מוצלח במיוחד היה הפיתרון לתמונת הסיום המופרכת של מערכה ב', אשר בה עושות ארמינדה וסרפטה יד אחת כנגד סנדרינה, חוטפות וזונחות אותה ביער אפל, שאליו נקלעות בהדרגה יתר הדמויות. בחסות החשיכה נרקמת מסכת של טעויות בזיהוי, והשיא ההזוי: משום מה ולמבוכת הנוכחים, סנדרינה ובלפיורה מדמים בנפשם כי הם מדוזה והרקולס! למה? ובכן, וייס פותרת זאת כבמטה קסם. מסתבר כי הכל באשמת האלכוהול (וחומרים פחות חוקיים) שצרכה החבורה במהלך קוקטייל הוליוודי שגרתי. זה עובד נפלא, וזה מקסים.

באשר לצד המוזיקלי, בראש ובראשונה יש לשבח את דויד זבה, שהוביל את הזמרים מעמדת הפסנתר והיטיב ללוות אותם ללא לאות במשך שעתיים וחצי. עקרונית, אין הפסנתר יכול להחליף תזמורת, אך ידיו הכישרוניות והמיומנות של זבה הפליאו לשמר את הליריקה, האלגנטיות והשקיפות של מוצרט – כל זאת תוך הקפדה מושלמת על איזון בין עוצמת הפסנתר לזו של הקולות.

מבין הזמרים הרשים מאד הבאס-בריטון עודד רייך (נארדו). לקולו עומק, נפח, גוון יפהפה ונוכחות ממגנטת; שירתו שופעת ביטחון ומעידה על בשלות מוזיקלית. יתר הצוות התמודד במידה משתנה של הצלחה: עתליה תירוש (ארמינדה) פתחה באורח נהדר בארייה "Si promette facilmente", מה שעורר ציפיות גבוהות לקראת אריית הזעם "Vorrei punirti indegno" שבפתח מערכה ב'. אמנם בזו לא היתה השירה מוחצנת ועוצמתית דיה, ועדיין – הופעתה הכללית של תירוש טובה מאד. זהו בהחלט קול שכדאי לעקוב אחר התפתחותו.

כרמית נתן (סנדרינה), על אף בעיה במיקום הנשימות במהלך הווקאליזות הסבוכות, ריגשה מאד בארייה "Geme la tortorella". בתמונת היער ("Crudeli, fermate") היתה מעט עצורה, אך בהמשך נפתח קולה והתנשא, זוהר ומלטף, בדואט ההשלמה עם בלפיורה. את האחרון גילם לירן קופל (ריטה), טנור לירי בעל קול זך ונאה. קופל "סחב" ללא מאמץ ניכר אף את הארוכים שבקווים המלודיים, וצלח באורח משביע רצון מכשולי סלסולים מאתגרים.

על בעיות של מבטא, סגנון וטכניקה, הצליחו שאר הזמרים לפצות בזכות משחקם, השתלבותם באנסמבל וחדוות העשיה המובהקת שאפיינה את הופעתם – ואלו יתרונותיה העיקריים של הפקת "הגננת". התוצאה צנועה ו"סטודנטיאלית", אך בשום אופן לא דלה. על אף דרך החתחתים שנאלץ הצוות לעבור עד שהאופרה קרמה עור וגידים, הרי שהרצון, הכישרון, המסירות והתשוקה למוזיקה ניצחו, ובענק. ברכות לכל העושים במלאכה. בראבי!

"הגננת המדומה", אופרה מאת מוצרט בהפקת האקדמיה למוזיקה בי-ם, 1.5.12. ניהול מוזיקלי, כתיבת דיאלוגים, הכנה וליווי בפסנתר: דויד זבה. בימוי: שירית לי וייס. סנדרינה : כרמית נתן. בלפיורה: לירן קופל. ארמינדה: עתליה תירוש. אנקיזה : אשרי שגב. נרדו: עודד רייך. סרפטה: אביגיל הראל. רמירו: דורון פלורנטין. עוזרת במאי: נועה נעמת. עיצוב תפאורה: ניב מנור . עיצוב תאורה: עדי שמרוני

שבת בבוקר עם מוצרט

בניגוד למחאה החברתית המתמסמסת אצלנו, זו המוזיקלית של מוצרט חיה ובועטת כבר למעלה מ-200 שנה / עמיר קדרון, 12.12.11

חלק הארי של הקונצרט "אדונים, משרתים וצדק חברתי" (10.12, אודיטוריום בית חיל האוויר, הרצליה) הוקדש לטרילוגיה שהלחין מוצרט לליברטי של דה פונטה; עם זאת, המופע נפתח דווקא בארייה "Padre, germani, addio" מתוך "אידומנאו", וזאת משני טעמים: רישמית, כציון דרך משמעותי בחיי המלחין. עורך סדרת הקונצרטים, יוסי שיפמן, הקריא מכתבים ששלח מוצרט לאביו בתקופת עבודתו כשכיר מתוסכל לאחר כתיבת האופרה. אליבא דשיפמן, העובדה שמעמד המוזיקאים היה כשל משרתים היא שורש הניתוח הנועז שביצע מוצרט בהיררכיה החברתית בשלוש האופרות הנ"ל ובעיקר ב"נישואי פיגרו".

הסיבה השניה לבחירה בארייה מ"אידומנאו" עשויה להיות המחשבה שדווקא קטע לא מוכר יעורר וימקד מיידית את הקהל – קל וחומר כשמוגש בקולה הזוהר של מימה מילוא. אם בתקופת לימודיה באופרה-סטודיו היו לקהל אינסוף הזדמנויות להתפעל מכישרונה הנדיר, הרי שכעת הזמרת מנסה מזלה באירופה וממעטת להופיע בארץ; על כן נעים כפליים להתענג שוב על שירתה. מילוא לא אכזבה, וכבשה את לב הקהל בנקודת השיא של הקונצרט – הארייה "Non mi dir" מ"דון ג'ובני" – וכן בביצוע עסיסי ומקסים ל"Una donna a quindici anni" ("כך עושות כולן").

לצד מילוא הופיע הבאס-בריטון יאיר פולישוק, עוד קול מרתק מדור הזמרים הצעירים שפורח כאן. החיבור הקולי-תיאטרלי המצוין בין הזמרים התבטא להפליא בדואט הפתיחה מ"נישואי פיגרו" וגם בהדרן המלבב, "Pa Pa Pa" האהוב מ"חליל הקסם". בין היתר, הצטיין פולישוק ב"Non più andrai" ("נישואי פיגרו"), ששר בהנאה גלויה, עליה העיבה התעקשות הקהל לזמזם (בזיופים איומים) את הליווי. באמת שלא היה צורך – דויד זבה, אשר על הפסנתר וההנחיה השנונה, הסתדר היטב בכוחות עצמו, כרגיל.

הזמרת השלישית על הבמה היתה ברכה קול – נוכחות שאינה מובנת מאליה בתחום של מוצרט, בעיקר עבור מי שזכה להיטלטל כהוגן מהופעותיה המסעירות עם אנסמבל מיתר בשירי יוסף טל או רון ויידברג. אכן, הזמרת לא התאקלמה לחלוטין בדמות של כרובינו, למשל. מנגד, הצליחה למתן את קולה הרועם ואת אישיותה המתפרצת עבור הטריו המהפנט "Soave sia il vento" מ"כך עושות כולן", והתירה את הרסן בקטעים ההולמים יותר מכל את כישוריה: "Smanie implacabili" מאותה אופרה, והשיר הדרמטי "Als Luise".

לסיכום, קונצרט מהנה, קליל, ועם זאת מעמיק – ובעיקר מותיר טעם של עוד: משירתה של מימה מילוא ניתן להתרשם בקרוב במסגרת תחרויות האביב (20.12, מוזיאון ת"א); יאיר פולישוק ינסה כוחו בפרנאסוס של הלידר, "מסע חורף" (21.12, פליציה בלומנטל); ברכה קול תופיע בתוכנית לדינו מסקרנת עם יאיר דלאל, עירא גבעול, דורט פלורנטין ואחרים (17.12, נמל יפו).

הקונצרט הבא בסדרת "שבתות וצלילים" יעסוק באהבה ויתקיים ב-18 בפברואר, וכאן חובה לסייג ולהתריע כי אולם ההופעות אינו מחמיא לקולות, בלשון המעטה. מקומם מאד שהשכנים מרעננה מתפנקים בשני אולמות מצוינים (אולם צ'ייס באונ' הפתוחה וזה של המשכן העירוני לאמנויות), בעוד שבמרכז התרבות של הרצליה (בית חיל האוויר) יש שני חללים בעלי אקוסטיקה בלתי אפשרית. פיתרון אפשרי – להעתיק את הקונצרטים לאולם וייל שבכפר שמריהו, מרחק דקות נסיעה ספורות.