ראשי » Posts tagged 'גוסטבו פורטה'

Tag Archives: גוסטבו פורטה

'כרמן' במצדה: גם קיטש צריך לדעת לעשות

אירועי האופרה במצדה לעולם יהיו כרוכים בהתפשרות עבור מי שמחפש שלמות מוזיקלית ואמת אמנותית; אך גם אלה הבאים לפסטיבל בשביל חוויה אחרת, עשויים להתאכזב מליקויים טכניים וגימור לא מוקפד / עמית אביגור, 8.6.12

פסטיבל האופרה השלישי במצדה סובב הפעם סביב האופרה 'כרמן', שלעלילתה אין קשר גיאוגרפי-אקלימי או היסטורי למצדה והעלתה מסמלת למעשה את התמסדותו של הפסטיבל שהחל כפרוייקט חד-פעמי. 'כרמן במצדה', יש להזכיר, אינה הפקה אופראית סטנדרטית והיא לא מתיימרת, כך אני מקווה, להעביר מה שמעבירה הפקה אופראית סטנדרטית. הז'אנר האופראי הוא אחד מהמלאכות הכי מפוארות של האדם, והעלאת אופרה בשטח פתוח אל מול קהל רב פוגמת כמובן ביצירה ובניואנסים שלה. כמו שאר הרפרטואר הצרפתי מהתקופה, 'כרמן' יחסית מתאימה לביצוע במצדה; אמנם רגעים קאמריים רבים מאבדים מעצמתם (למשל, הקווינטט במערכה השניה), אך במהלך האופרה פזורים קטעי אווירה ומחול רבים שאין בהם רגישות דרמטית שעלולה ללכת לאיבוד בפורמט.

אלא שגם את מי שלא מחפש במצדה את מעלותיו של תאטרון האופרה המסורתי, ההפקה עשויה לאכזב. אפילו את הקיטש הכי נמוך בעולם צריך לדעת איך לעשות, ובמובנים רבים לא הייתה הערכות טובה מספיק של האופרה הישראלית בכל הקשור להתאמת הביצוע לאמפי במצדה: עניינים חשובים מאד באירועים מסוג זה, כמו צילום לצרכי הקרנה על מסכי ענק או הגברה, לא קיבלו מספיק תשומת לב וכשלו בהתגברות על מגבלות הסיטואציה. מריה אגרסטה בתפקיד מיכאלה, למשל, הייתה יכולה לרגש עד דמעות בביצוע היפה שלה לאריה מלאת הטוב מהמערכה השלישית, אלמלא ההחזרות של מערכת ההגברה אל עצמה שהציקו כל כך באוזן. הצילום של המתרחש על הבמה היה חופשי וחלש, התמונה הייתה באיכות צבע בעייתית, וכל האמצעים הללו שהיו יכולים להעצים את החוויה ולפצות במידה מסויימת על כל מה שהולך לאיבוד- לא נעשו בצורה מספקת. חבל שכך, שכן גם עם תזמורת נהדרת וסולנים מהשורה הראשונה יש לצילום ולהגברה חשיבות עצומה בפרוייקטים מסוג זה. אם בהופעות פשוטות של כוכבי רוק מושקעים מאמצים רבים בהיבטים אלו של ההפקה, אז על אחת כמה וכמה הדבר חשוב כשמבצעים אופרה בשטח פתוח.

גם בצד האמנותי היו בעיות, אך אלו בעיות שכנראה חלקן יפתר מעצמו מערב לערב, בהתחשב בכך שהביצוע המסוקר היה חזרה גנרלית ולאור ההיכרות עם המנצח דניאל אורן מהפקות קודמות. התזמורת הסימפונית ראשון-לציון הייתה רחוקה מלהבריק- בעיקר כלי הקשת, למרות נגינה יפה של נגני כלי הנשיפה מעץ ואפילו של כלי הנשיפה ממתכת. התזמור העשיר והיפה של ביזה צלצל יותר כמו ביצועים ישנים לאופרות איטלקיות, ולעתים קרובות היו אי תיאומים גם עם הזמרים שגרמו לאורן לעצור. נגינת התזמורת השתפרה בחצי השני של האופרה (מערכות 3-4), ורגעים מסויימים כמו האנטרקט למערכה השלישית נוגנו יפה מאד. האכזבה העיקרית בהיבט המוזיקלי הייתה ממקהלת האופרה, שאולי מתקשה עם האקלים ועם תנאי הבמה החריגים. למקהלה לא היה גוון אחיד, וכל כניסה הייתה חסרת בטחון ולעתים מפוספסת. זה לא הפריע לקהל להנות מקטעי המקהלה היפים והקלילים שמפוזרים באופרה. מקהלת הילדים 'אנקור' ביצעה יפה את תפקידה החמוד, אלא שהבימוי קצת תקע את המוזיקה מאחור: על במה ענקית, כשהילדים שרים '1,2, צעד!', הבמאי דלמונקו בחר להציב אותם עומדים בצורה משעממת, כשחלקם לבושים כספרדים וחלקם לבושים כפלמח"ניקים עם דגלי ישראל. זה לא מרגיש נכון, ולא מקבל שום משמעות דרמטית או הגיונית לעלילה.

הסולנים הראשיים בהפקה היו רובם ברמה גבוהה. כמעט לכולם היה קול טוב וזה כנראה מספיק, כי כל התעמקות נוספת בשירה פשוט לא מתיישבת עם מה שהביצוע במצדה מסוגל להעביר. נעמה גולדמן נקראה ברגע האחרון לשיר את כרמן כמחליפה של אנה מלאבסי שחלתה, וללא ספק התעלתה על עצמה ונתנה הופעה ראויה: יש בשירתה לא מעט היבטים מעניינים והיו כמה דברים שהיא עשתה בחכמה רבה (כמו שירת רצ'יטטיבים). למרות זאת, גוון הקול שלה לא מספיק אקזוטי לתפקיד והמשחק שלה היה מעט קשוח מדי. כרמן לתפיסתי אינה אישה יפה פשוטו כמשמעו, והיא אפילו לא מוכרחה להיות צעירה. כרמן היא סקסית, זה נובע מההוויה שלה, וההבדל בין הדברים לא היה מספיק בולט. כל משפט שכרמן שרה מכיל עצמה דרמתית אדירה שגורמת לכולם ליפול לרגליה, והעצמה הפתיינית הזו מעט חסרה בשירתה של נעמה גולדמן- שהביאה כרמן מעט יותר סימבוליסטית, מודרנית ולא מודעת לעצמה. מה שהיה יותר מוצלח הוא המערכה הרביעית, שם מתאימה ההתעדנות של כרמן. במערכה הרביעית השירה והמשחק של גולדמן הבליטו בצורה נהדרת את הסבטקסטים ואת הניגודים החריפים בין מה שכרמן אומרת לבין מה שהיא מרגישה.

גוסטבו פורטה בתפקיד דון ז'וזה היה כובש ואותנטי בשירה שלו, והציג פיאנו נהדר. הריבים הבלתי פוסקים שלו עם כרמן היו בנויים היטב מבחינה דרמטית ולא הרגישו כמו משהו רפיטטיבי. את אריית הפרח המפורסמת הוא ביצע באופן נפלא, שלא היה אצילי מדי כבדרך כלל אלא נאמן לרוח הדברים.

התפקידים הקטנים בוצעו ברמה משתנה. בעיקר הפריע קרלו סטריולי בתפקיד זוניגה, שהתקשה מעט בצלילים הגבוהים ולא שכנע בחיזורים ובמניירות שלו במערכה הראשונה.

באשר לבימוי- אין בו עקביות מעניינת, פרשנות ברורה או תשומת לב לפרטים. הכל מאד כללי ונקודתי, וגם רושם ופאר לא היו בשפע. כשכרמן מבקשת מז'וזה לבוא איתה להרים, למשל, היה מתבקש שהיא תצביע על הר המצדה שהיה מואר באותה עת. התפאורה לא נישאה לגובה רב בעוד הקהל כן, ומעט האלמנטים המרשימים שהיו, כמו זיקוקים קטנים, שולבו ברגעים חלשים ללא הקשר או מוזיקה שיעצימו אותם. מבחינה הזו ההפקה די מאכזבת בהשוואה לשנים קודמות. חובבי אופרה אדוקים לא יהנו לשמוע הערות מטופשות של נובו-רישים רעשניים בקהל ויסבלו מתנאי השטח האקוסטיים, ומי שמחפש שואו גם הוא לא ימצא אותו מעבר לכמה ריקודים נהדרים שגם הם התלבשו על המוזיקה באופן חסר משמעות. בשורה התחתונה לא סבלתי בכלל, אבל החוויה כללית מאד ואין בה משהו שסוחף עד הסוף.

האופרה הישראלית: כרמן במצדה- חזרה גנרלית, 7.6.2012. מנצח: דניאל אורן, במאי: ג'נקרלו דלמונקו, כרמן: נעמה גולדמן, דון ז'וזה: גוסטבו פורטה, אסקמיו: מרסין ברוניקובסקי, מיכאלה: מריה אגרסטה, מקהלת האופרה הישראלית, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון.

להתחיל ברגל ימין

האופרה הישראלית פותחת עונה בהפקה מוצלחת לצמד האופרות "אבירות כפרית" ו"הליצנים" / עמיר קדרון, 29.11.11

כמאה ועשרים שנה חלפו מאז נכתבו (בהפרש של שנתיים) האופרות "אבירות כפרית" ו"הליצנים". הצלחתן המסחררת, אורכן והיותן אבני היסוד של הווריזמו ביססו את הנוהג להציגן יחדיו, וזאת על אף ההבדלים הניכרים באיכותן. לפני שנים ספורות הוצגה כאן "הליצנים" לבדה (בהפקה יוצאת מן הכלל, חובה לציין). הבמאי דאז, פרנקו זפירלי, טען כי יש לתת לכל אחת מהאופרות את הכבוד הראוי לה, וכי הצגתן זו לצד זו משולה ל"ארוחה שבה מוגש ריזוטו לצד לזניה… עומס יתר".

אבל מסורת היא מסורת, על כן לפתיחת עונה האופרה מועלית הפקה כפולה כמקובל. בצעד נועז ועל מנת לחדד את הקשר בין האופרות, הוחלט לחתוך את הפרולוג של "הליצנים" – קטע שהיה למניפסט הווריזמו – ולהקדימו ל"אבירות"; עוזרת העובדה שפאולו גאבאנֶלי, השר את הפרולוג, מופיע בשתי האופרות. יחד עם זאת, ספק אם הקהל הבורגני קהה החושים יפנים את המסר, וכיוון שכך – חבל ש"הליצנים" משלמת על כך בפתיחה תלושה, ללא הכנה מוזיקלית נאותה.

הבשורה הטובה המרכזית שנושאת ההופעה היא תפקודה המפתיע של התזמורת בניצוח דייוויד שטרן. כזכור, לקראת סוף העונה הקודמת היה אחראי האחרון להחרבת "חליל הקסם" עד היסוד. אמנם יש מקום לליטוש גם הפעם, אך נקודת הפתיחה טובה עשרת מונים. הדברים אמורים בעיקר כלפי "אבירות". בהשוואה, נדרשת עבודה רבה יותר על "הליצנים", שבביצועה נטתה התזמורת להאפיל על קולות הסולנים, ולפרקים מרקם המוזיקה היה על סף פירוק.

בשורה משמחת שניה – בשתי אופרות מככבים זמרים מצוינים. מסמר הערב (לפחות בחלקו הפותח) היא הסופרן טטיאנה אניסימובה (סָנטוּצָה), שלה קול מרהיב בעוצמתו, וייחודו בגוון כהה אפילו מזה של המצו סבטלנה סנדלר (מאמא לוצ'יה), הטובה בזכות עצמה, כרגיל. הטנור סקוט פייפר (פאוסט, כרמן) נהדר בתפקיד טורידו – אולי להוציא את שיר היין המהוסס מעט – ומרגש מאד הן בשירתו והן במשחקו בפרידה מאימו לקראת סוף האופרה. איילה צימבלר (חסדי טיטוס) חושפת בתפקיד לולה בעיקר את הצד הבהיר של קולה. אין זה תפקיד גדול, אך מהווה צעד משמעותי בהתקדמותה העקבית של הזמרת אל מרכז הבמה.

נדמה כי גאבאנֶלי הנ"ל, ששר את אלְפיו, העדיף לשמור את כוחו ודקויות אומנותו לתפקיד טוניו ב"הליצנים", ואכן עיצב בה דמות מורכבת – מכמירה ודוחה כאחד. את נֶדה שרה אירה ברטמן (מסע אל תום האלף, סטבט מאטר). עקב גחמות בימוי נאלצה לרוץ, לשכב אפרקדן ולטפס על סולם חורק במהלך הארייה שלה; כמו כן לא זכתה לתמיכה תזמורתית הולמת. בהתחשב בנסיבות, שירתה היתה לא רעה. העימות מורט העצבים בתמונת הסיום, לעומת זאת, הוציא ממנה את מיטב הברק הקולי והדרמה. באשר לשני הטנורים, פליקס ליבשיץ (בֶּפֶּה) התחיל מעט חלש בסרנדה שלו, וקולו נפתח והתמלא בהמשך; גוסטבו פּוֹרטָה (קאניו) הרטיט בשירה גדולה מהחיים, בסגנון האיטלקי הישן והטוב.

שירת המקהלה הרשימה ב"הליצנים" – למרות תמיכה לא מספקת של המנצח – הרבה יותר מאשר ב"אבירות"; הפער עומד ביחס ישר להבדלים ברמת הבימוי, ואולי זה מה שהפיח במקהלה יתר השראה. בעוד ש"אבירות" לקתה בסטטיות מהיבט זה, הרי ש"הליצנים" התהדרה בעושר מרתק של תנועה וגירויים ויזואליים.

סקירה זו מתייחסת לחזרה הגנרלית של צוות הזמרים הראשון, אשר יופיע גם בהצגת הבכורה (1.12). בזו ובשתי ההופעות העוקבות יוצב לצד בית האופרה אוהל בן 900 מקומות ובו תוקרן ישירות "הליצנים". הכניסה חופשית והקהל מוזמן ליהנות מהאופרה ומקונצרט אריות שיקדם לה. כמו כן מציינת האופרה הישראלית את פתיחת העונה בשלל מופעי חוצות שיתקיימו בסופי השבוע של חודש דצמבר (בהנחה שמזג האוויר יאפשר זאת) בשדרות רוטשילד ובמתחם התחנה.