ראשי » Posts tagged 'אלה וסילביצקי'

Tag Archives: אלה וסילביצקי

מסתורין ואינטימיות

קונצרט סיום קליל של מקהלת האופרה הישראלית – עם סולנית מעניינת – ושתי הפתעות / חגי אברבוך, 19.7.12

הייתה תחושה ביתית במשכן לאמנויות הבמה ביום שני, ה-16 ביולי: מקהלת האופרה הישראלית בגובה העיניים, בליווי פסנתר בלבד. לליווי כזה יש יתרונות וחסרונות. מי שמחפש בומבסטיות – לא ימצא אותה כאן. מי שמבקש לשמוע את הקולות הפנימיים, ולהתענג על כל פרט ופרט בשירה – יבוא על סיפוקו. ישי שטקלר, המנצח, נתן הסברים קצרים בין הקטעים. תנועות ידיו עגולות, אוספות אליו את הזמרים, ולעיתים הן נעשות תובעניות. יותר עוצמה. יותר רכות. הזמרים והזמרות נענים לו. מדי פעם התחלפה השירה בקטעי פסנתר לארבעה ידיים: הפינאלה הכרומטי מאוד לסימפוניה מס' 2 מאת צ'ייקובסקי, בעיבוד המלחין עצמו, או ארבעה מתוך חמישה קטעים קלים לפסנתר מאת איגור סטרווינסקי. אלה בוצעו היטב על ידי אלכסנדר איבנוב ואיתן שמייסר, אך קטעו את הרצף הווקאלי, בזמן שהאוזן ביקשה לשמוע עוד מן המקהלה הזו. בנימה אישית, ציפיתי מאוד לשמוע מעט מתוך "תפילת ערבית" מאת רחמנינוב, אחת היצירות היפות ברפרטואר למקהלה א-קפלה, והתאכזבתי מהיעדרה של זו.

הקונצרט נע בין קטעים ידועים, כגון מקהלת הפתיחה מתוך יבגני אונייגין, והמחולות הפולובציים הבלתי נמנעים, שהושרו בלהט וברעננות, ובין כמה פחות מוכרים, כגון שירי קורסק המעט פשטניים של גאורגי סבירידוב, או קטעי מקהלה אופוס 15 של רחמנינוב, שנעו בין פטריוטיות משעשעת ויופי צרוף, בעיקר כשהמלחין בא לתאר את מרחבי הטבע, והסקציות השתלבו להפליא ברגעי פיאנו אחידים, מרוממי נפש.

אלה וסילביצקי, סופרן שכבר עשתה חיל באופרה סטודיו ובתפקיד סרוויליה בהפקה של הקאמרית הקיבוצית ל-"רחמי טיטוס" מאת מוצרט, קיבלה ארבעה קטעי סולו, חלקם מהידועים ברפרטואר, כגון "אל תשירי יפהפייה" של רחמנינוב והווקליזה המפורסמת. היא ניחנה בסופרן לירי עדין ואלגנטי, עם גוון זוהר שהפך מעט אוורירי במנעד הגבוה, אך לא איבד מיופיו. כשהניחה לדפי התווים בשיר האחרון, "כמה טוב כאן", הפגינה נוכחות בימתית וקסם נעורים שובה לב. בהחלט אשמח לשמוע אותה שוב על במה זו.

ולסיום: שתי הפתעות נעימות במהלך קונצרט זה. תחילה, הפרק הראשון מן הקנטטה "יוחנן מדמשק", הידועה גם כ-"רקוויאם רוסי". זהו האופוס מס. 1 של סרגיי טאנייב, ומה ששמענו עורר רצון עז לחוות את היצירה בשלמותה – כמו גם שאר יצירות של המלחין הרוסי בן המאה ה-19, שהיה כפי הנראה יותר מאשר מורה קשוח לקונטרפונקט והלחנה למלחינים ידועים ממנו, כגון צ'ייקובסקי ורחמנינוב (שהקדיש לו את הסימפוניה השנייה המופלאה שלו, שגם אותה לא מבצעים כאן די הצורך). המוסיקה נבנית מקונטרפונקט מורכב, ולכאורה אקדמי, אל שיא מדיטטיבי צורב ועמוק, כמתבקש ביצירה העוסקת בהתבודדות ובמעבר מן החיים אל המוות. אותה עוצמה, הן במוסיקה, והן באיכות הביצוע, ניכרה בקטע המוסיקלי החשוב הנוסף בקונצרט – הפרק השלישי מסימפוניית תהילים של סטרווינסקי: היה זה עונג מיוחד לשמוע את התפתחות הפרק המורכב והיפה הזה ואת המרקם הקולי החשוף, בליווי פסנתר בלבד. ברגעים מסוימים מחקים הזמרים דנדוני פעמונים כבדים, תוך שימוש בהברות הטקסט (תהילים ק"נ, בלטינית). נדרשת אחידות גוון ודיוק כדי שייווצר הרושם הנכון, והביצוע של מקהלת האופרה היה עוצר נשימה, לא פחות.

"מסתרי הקול הרוסי"' יום שני, ה-16 ביולי: מקהלת האופרה הישראלית, אלה וסילביצקי- סופרן, אלכסנדר איבנוב, איתן שמייסר – פסנתר, ישי שטקלר – מנצח.

ינופה: סנסציה!

סערות, צמרמורות וטלטלה עזה בהפקה מצוינת ליצירת המופת של יאנאצ'ק / עמיר קדרון, 12.2.12

קהילה סגורה וקרתנית, שטופת דעות קדומות, שמרנות וקנאות דתית; רצח תינוק; אלימות נגד נשים – כל אלו מככבים חדשות לבקרים בתקשורת, והנה גם על במת האופרה הישראלית, המציגה בימים אלו (13-25 בפברואר) את "יֶנוּפה".

האופרה הוצגה בארץ לאחרונה ב-1996, ובין לבין זכה הקהל להתרגש מ"קטיה קבנובה" ומ"השועלה הערמומית הקטנה", עוד שתי הברקות מבית היוצר של יאנאצ'ק. כעת ניתנת לקהל הזדמנות לפגוש שוב את האופרה שהזניקה את הקריירה של המלחין והיוותה פריצת דרך אמנותית לא רק עבורו, אלא בתולדות הדרמה המוזיקלית באשר היא.

העבודה על "ינופה" נמשכה כעשור, והתוצאה מצדיקה את הזמן הרב שהקדיש יאנאצ'ק לאופרה, כיוון שמדובר ביצירה נועזת ומקורית ביותר. אל העלילה המסעירה שידך המלחין מוזיקה כה ייחודית, שעל אף שורשיה הגרמנו-סלאביים הברורים, ניתן לאפיינה אך ורק כ"יאנאצ'קית". זאת ועוד: בין אם כיוון לכך או לא, יאנאצ'ק יצר ב"ינופה" מופת של וריזמו, ובכך היכה שוק על ירך את המלחינים האיטלקיים בני תקופתו במגרשם הביתי.

ההפקה המוצגת באופרה הישראלית נוצרה במקור עבור פסטיבל גליינדבורן בשנות ה-80, וכוחה בפשטותה: הבימוי והעיצוב לא מתיימרים להמציא מחדש את הגלגל, אלא נובעים מהבנת עוצמתה המובנית והטבעית של האופרה. חותמם של יוצרי ההפקה ניכר במיוחד במערכה הראשונה: למרות התרחשותה בחלל פתוח, צומצם בה מרחב הבמה למינימום הנדרש, על מנת להטרים את הנימה הקלסטרופובית של המערכות הבאות, ולהצביע על העולם הצר והמלחיץ בו פועלות הדמויות.

על ההפקה מנצח ג'ורג' פֶּהליבניאן (הספר מסביליה, ארנני), ובאופן מוצלח למדי. התזמורת מבטאת היטב את הליריקה המחוספסת והמשוננת של המלחין, ולרוב מאוזנת בעוצמתה ביחס לשירה. מתמיה, אפוא, כי דווקא בקטעים הכביכול פשוטים ונהירים יותר – האנסמבלים הפסבדו-עממיים במערכות א' וג' – ניכר קושי רב לתאם בין התזמורת לנעשה על הבמה.

את ינופה שרה הסופרן ברברה האבמן, אשר אין לעמוד בפני קסם קולה הקטיפתי והרך. במסגרת האיכות הלירית המובהקת של קולה, היא מסוגלת גם לביטוי דרמטי נוקב, וכך מתווה באורח משכנע את ההתפתחות ואת גדלות הנפש של דמותה. את צוות הזמרים המקביל מובילה אירה ברטמן (פאליאצ'י), והופעתה קרובה ברמתה לזו של האבמן.

כותרת המשנה של האופרה – "בתה החורגת" – רומזת על חשיבותו השקולה של תפקיד הקוֹסטֶלניצ'קה לזה של ינופה, וזהו גם המפתח ליתרונו של צוות הזמרים הראשון על משנהו. קשה למצוא מלים לתאר את הופעתה של דליה שכטר. בפשטות – סנסציה שלא תישכח במהרה! שכטר מתמסרת ללא חת לתפקיד הקשה וקורעת את מיתרי קולה בשירה שאינה נרתעת מכיעור ומחיספוס. במערכה א', לצד הרגש העז שנבע מהמונולוג בו שטחה את סיפור נישואיה האומללים, הופעתה היתה עצורה משהו. בדיעבד מתברר כי שמרה את כוחה למבחן הגדול של מערכה ב' – ועברה אותו בהצטיינות יתרה. החל בתחנוניה מכמירי הלב בפני שטווה, עבור במוזיקליות הנדירה שהפגינה בארייה המובילה לרצח, וכלה בזעקות הקריסה הנפשית שבעקבותיו – הכל בוצע על הצד הטוב ביותר. בראבה!

הקוסטלניצ'קה השניה היא סבטלנה סנדלר, שהופעותיה הקודמות והמצוינות על במת האופרה הישראלית – ב"כחול הזקן", למשל – יצרו ציפיות אדירות לקראת "ינופה". פרשנותה לירית בהשוואה לזו של שכטר, ושירתה "עגולה" ורכה – וזה פשוט לא מתאים ולא עובד במקרה זה. יש הכרח בניצוץ של טירוף עבור הקוסטלניצ'קה, אך המרכיב נעדר לחלוטין משירתה של סנדלר.

הטנור יוֹרמה סילבאסטי משכיל להפעיל את קולו הגדול במתינות, והניגוד בין זה לחזותו הביריונית-מגושמת מבטא במדויק את התהליך הריגשי שעוברת דמותו – לאצה. ליו סמית' (מפיסטופלה) מימדי קול וגוף דומים, אך שירתו חסרה את הדקויות של סילבאסטי.

אנדרו ריס (שטווה) הוא החוליה החלשה היחידה בצוות א'. בהצגה הנידונה היה נטול קול: המאמץ העז שניכר בשירתו לא נשא פרי, והוא חזר ונשבר ברגיסטר העליון. רק בדרך נס צלח איכשהו את העימות עם הקוסטלניצ'קה במערכה ב'. מקור בהפקה ציין כי כבר בחזרות המקדימות החל לאבד את קולו. האם יספיק להתאושש בשלושת הימים שבין הגנרלית לפרימיירה? למרבה המזל, אין בהופעתו השדופה כדי לחבל יתר על המידה ברמתו המושכת של צוות הזמרים שלצידו. לעומת זאת, קולו הזוהר של ג'ייסון קולינס ממצב אותו כזמר המוצלח של צוות ב'.

בקרב דמויות המשנה מככבות כמה זמרות, חלקן מהיבול המשובח של מחזורי האופרה-סטודיו האחרונים: אָלה וסילביצקי (יאנו) מציפה את האולם באור הקורן של קולה היפהפה; גלינה מלינסקי (משרתת) מציגה קול שראוי לחשיפה גדולה יותר; איילה צימבלר (קארולקה) ואפרת אלעזר-אשכנזי (אשת ראש העיר) הן האתנחתא הקומית של ההצגה, והופעתן המשעשעת מדגימה כיצד למקסם תפקידים שבנסיבות אחרות עלולים להתקבל זניחים. וסילביצקי ושתי האחרונות זכורות היטב מהפקת "חסדי טיטוס" של הקאמרית הקיבוצית בעונה שעברה, ומן הראוי שנוכחותן תתעצם גם על במת האופרה הישראלית. עוד מלה על אשכנזי: סופרן מיוחד כשלה, אפל וקשוח, עשוי להישמע נפלא – כשיגיע הזמן – בתפקיד הקוסטלניצ'קה. נחכה ונשמע.

לסיכום, חוויה עזה צפויה לבאי האופרה – לפחות לאלה שיגיעו לשמוע את צוות א'. לאור ההצלחה הצפויה להפקה זו, מהטובות שנראו כאן בשנים האחרונות, נחמד אם תואיל הנהלת האופרה להחזיר לבמה את קטיה קבנובה, וגם להוסיף לרפרטואר את פרשת מקרופולוס. יאנאצ'ק, בניגוד לקרקס של מצדה, טוב ליהודים.

"ינופה", אופרה מאת ליאוש יאנאצ'ק. 10-12.2.12 (חזרות גנרליות), בית האופרה. מנצח: ג'ורג' פהליבניאן / נעם צור. ינופה: ברברה האבמן / אירה ברטמן / קארין בבג'ניאן. הקוסטלניצ'קה: דליה שכטר / סבטלנה סנדלר. לאצה: יורמה סילבאסטי / יו סמית'. שטווה: אנדרו ריס / ג'ייסון קולינס. סבתא בוריובקה: תמר זוהר. מנהל התחנה / ראש העיריה: ולדימיר בראון. יאנו: אלה וסילביצקי / אביגיל גורטלר. קרולקה: איילה צימבלר / נעמה גולדמן. אשת ראש העיר: אפרת אלעזר אשכנזי. משרתת: גלינה מלינסקי. בארנה: סבטלנה בבז'נוב / דיקה פילוסוף.