ראשי » Posts tagged 'אירה ברטמן'

Tag Archives: אירה ברטמן

אפקט הפרפר

האופרה הישראלית מציגה את "מדאם בטרפליי"; צוות תו-עת שמח להגיש שוב לקוראיו סקירה מורחבת, אודות שני צוותי הזמרים המאיישים הפקה מרהיבה זו – מהיפות שנראו על בימותינו / עמיר קדרון, 10.4.12

הבציר המוזיקלי בשנת 1904 היה משובח, כפי שנוכח העונה לדעת הקהל הישראלי: באותה שנה באו לעולם "ינופה", אשר הוצגה פה בהצלחה לפני שבועות ספורים, ו"מדאם בטרפליי", האופרה האהובה של פוצ'יני המוצגת כעת במשכן לאמנויות הבמה.

מלבד תאריך הלידה והיותן אבני דרך בתולדות המוזיקה, משותפות לשתי האופרות המהמורות בדרך לתהילה – אמנם בהבדל ניכר של מידה ונסיבות. קשה להאמין, אך הבכורה של "בטרפליי" היתה כישלון. עם זאת, ההצלחה המיוחלת הגיעה כבר באותה שנה, לאחר שינויים שערך פוצ'יני באופרה (עד 1907 נוספו עוד 3 גרסאות), ומאז התקבעה "בטרפליי" בצמרת הרפרטואר.

ההפקה המוצגת בימים אלו על בימת האופרה הישראלית כבר כבשה את הקהל ב-2008, ולא בכדי: החזון הבימתי של הבמאי מריוש טרלינסקי הוא תאווה לעיניים, ותקצר היריעה מלהלל ולקלס את המתרחש על הבמה. תמונה רודפת תמונה, אחת יפה מרעותה, ובכולן שילוב עוצר נשימה של צורות, צבעים ומחוות שנגזרו מהתיאטרון ומהאמנות הפלסטית של יפן. מעבר ליופיו המסחרר, כוחו של עיצוב ההפקה טמון בקשר ההדוק שבינו ובין המוזיקה – מבחינת קצב ואסתטיקה.

על ההפקה מנצח לוצ'אנו די מרטינו, שזה לו ביקור ראשון באופרה הישראלית – ויש לקוות שלא האחרון. תחת שרביטו זוהרת תזמורת ראשל"צ בצליל מבריק ובטוח, הנע במיומנות בין דרמה עזה לליריקה מעודנת. על איכות תפקוד התזמורת מעיב רק היעדר הקפדה מספקת על איזון נאות בין הכלים לקולות. בהופעה השניה (סקירה זו מתייחסת לחזרות הגנרליות) הורגשה בעיה זו במיוחד.

שירת המקהלה מעוררת רושם חיובי – במיוחד זו של הנשים בתמונת החתונה – וחבל, אפוא, שתפקידה אינו נרחב יותר באופרה.

את התפקיד הראשי חולקות אירה ברטמן וויולטה חודוביץ'. את ברטמן אין צורך להציג, לאחר לא מעט תפקידים שגילמה בהצלחה באופרה הישראלית במהלך העשור האחרון (טטיאנה, ליזה, מרגריט, נדה ועוד). גם הפעם אינה מאכזבת, וזאת על אף הקושי העקבי והמטריד שלה להגיע לצלילים הגבוהים ולהחזיק אותם. זהו קוץ משמעותי באליה, והדבר היחיד שמפריד בין ברטמן ובין זמרות שהפליאו לעשות בתפקיד, כמו הירומי אומורה (2008) או מיכאלה קארוזי (הפילהרמונית, 2006). אבל – וזה אבל גדול מאד – ברטמן מצליחה לפצות על כך מעבר למשוער מתוקף היותה אמנית משכמה ומעלה. קולה בוהק ועשיר בצבעים; שירתה שופעת רגש, כנות ודרמה, כך שכל משפט מעוצב באורח אמין ונוגע ללב; איכות ההופעה הקולית נתמכת בכישרון משחק מצוין. בטרפליי של ברטמן תשבור את לב הקהל עוד הרבה לפני שיירד המסך על תמונת הסיום, אין ספק. בראבה!

כאמור, בצוות השני בטרפליי היא חודוביץ', שאמנם לא מתקשה כברטמן במשלב העליון, אך אין זה אומר שהיא מבריקה בו. כמו כן, הקול מתמודד בהצלחה פחותה עם מסת הצליל של התזמורת, ואף כי בגדול מדובר בהופעה סבירה, אין לחודוביץ' הלהט הסוחף של ברטמן.

זוראן טודורוביץ' חוזר לשיר את פינקרטון, והפעם באופן מעט פחות מרשים בהשוואה לזכור מ-2008. נדמה כי זוהר קולו התעמעם בינתיים. לסרגיי סֶמישְׁחוּר קול שונה בתכלית: "צעיר", בהיר ונוקב, כביכול מתאים יותר לדמות הפוחזת; מצד שני, ההגייה שלו אינה מדויקת (הוא נוטה לעוות את התנועות), מה שפוגם משמעותית בהופעתו.

שני זמרים מקומיים ומוכרים היטב שרים את שארפלס: ולדימיר בראון ונוח בריגר. הסמכות והעוצמה המוקרנים מקולו של הראשון מאזנים את הפחת שחל ביציבותו. באשר לבריגר, נעים סופסוף לשמוע אותו בתפקיד שהולם את מידותיו ומשמעותי לעין ערוך מאלו שנפלו בחלקו עד כה.

יוסף ארידן מצוין ונכלולי כראוי בתפקיד גורו, וטובות מאד גם איילה צימבלר ומוניקה-אוולין ליב, השרות את סוזוקי. לליב קול מרתק, כהה מאד, חזק במיוחד במשלב הנמוך ואולי גדול מזה של צימבלר – אם כי אין אבחנה זו מטה את הכף לטובתה: שתי הזמרות מרשימות ומרגשות במידה זהה. עבור צימבלר, שמאז ימיה באופרה-סטודיו השתלבה ברבות מהפקות האופרה הישראלית, זהו התפקיד הגדול ביותר עד כה – וצעד משמעותי בדרכה המתמדת אל קדמת הבמה. כן ירבו.

לסיכום, לפנינו ביצוע מרהיב ומומלץ ביותר. מי שראה את ההפקה בעבר, חזקה עליו כי יתרגש ויתפעל כבראשונה; מי שטרם נחשף לקסם, לא ישכח במהרה את החוויה המטלטלת. השוואת הצוותים מורה כי לרוב יש תיקו בין הזמרים, להוציא את הפער בתפקיד הראשי – לכן על פיו יישק דבר: ההמלצה ניתנת בחום על הופעותיה של אירה ברטמן.

"מדאם בטרפליי", האופרה הישראלית, 9/10.4.2012 (חזרות גנרליות). מנצח: לוצ'אנו די מרטינו. במאי: מריוש טרלינסקי. בטרפליי: אירה ברטמן / ויולטה חודוביץ'. פינקרטון: זוראן טודורוביץ' / סרגיי סמישחור. שארפלס: ולדימיר בראון / נח בריגר. סוזוקי: מוניקה אוולין ליב / איילה צימבלר. גורו: יוסף ארידן. ימדורי: נח בריגר / עודד רייך. הבונזה: אלכסיי קנוניקוף. קייט: נעמה גולדמן / שירי הרשקוביץ. דולורה: איתי גלזר / רון בן אוג'לבו. אמא של בטרפליי: מאיה קופצ'יק. שחקנים: קשישטוף בלנסקי, תומאש נרקובסקי, מיכאל תומאש צ'ייצקה. מקהלת האופרה הישראלית והתזמורת הסימפונית הישראלית ראשל"צ. למתלבטים: הצגת ה-19.4 תוקרן ישירות מבית האופרה אל רחבת המשכן לאמנויות הבמה, והכניסה חופשית.

ינופה: סנסציה!

סערות, צמרמורות וטלטלה עזה בהפקה מצוינת ליצירת המופת של יאנאצ'ק / עמיר קדרון, 12.2.12

קהילה סגורה וקרתנית, שטופת דעות קדומות, שמרנות וקנאות דתית; רצח תינוק; אלימות נגד נשים – כל אלו מככבים חדשות לבקרים בתקשורת, והנה גם על במת האופרה הישראלית, המציגה בימים אלו (13-25 בפברואר) את "יֶנוּפה".

האופרה הוצגה בארץ לאחרונה ב-1996, ובין לבין זכה הקהל להתרגש מ"קטיה קבנובה" ומ"השועלה הערמומית הקטנה", עוד שתי הברקות מבית היוצר של יאנאצ'ק. כעת ניתנת לקהל הזדמנות לפגוש שוב את האופרה שהזניקה את הקריירה של המלחין והיוותה פריצת דרך אמנותית לא רק עבורו, אלא בתולדות הדרמה המוזיקלית באשר היא.

העבודה על "ינופה" נמשכה כעשור, והתוצאה מצדיקה את הזמן הרב שהקדיש יאנאצ'ק לאופרה, כיוון שמדובר ביצירה נועזת ומקורית ביותר. אל העלילה המסעירה שידך המלחין מוזיקה כה ייחודית, שעל אף שורשיה הגרמנו-סלאביים הברורים, ניתן לאפיינה אך ורק כ"יאנאצ'קית". זאת ועוד: בין אם כיוון לכך או לא, יאנאצ'ק יצר ב"ינופה" מופת של וריזמו, ובכך היכה שוק על ירך את המלחינים האיטלקיים בני תקופתו במגרשם הביתי.

ההפקה המוצגת באופרה הישראלית נוצרה במקור עבור פסטיבל גליינדבורן בשנות ה-80, וכוחה בפשטותה: הבימוי והעיצוב לא מתיימרים להמציא מחדש את הגלגל, אלא נובעים מהבנת עוצמתה המובנית והטבעית של האופרה. חותמם של יוצרי ההפקה ניכר במיוחד במערכה הראשונה: למרות התרחשותה בחלל פתוח, צומצם בה מרחב הבמה למינימום הנדרש, על מנת להטרים את הנימה הקלסטרופובית של המערכות הבאות, ולהצביע על העולם הצר והמלחיץ בו פועלות הדמויות.

על ההפקה מנצח ג'ורג' פֶּהליבניאן (הספר מסביליה, ארנני), ובאופן מוצלח למדי. התזמורת מבטאת היטב את הליריקה המחוספסת והמשוננת של המלחין, ולרוב מאוזנת בעוצמתה ביחס לשירה. מתמיה, אפוא, כי דווקא בקטעים הכביכול פשוטים ונהירים יותר – האנסמבלים הפסבדו-עממיים במערכות א' וג' – ניכר קושי רב לתאם בין התזמורת לנעשה על הבמה.

את ינופה שרה הסופרן ברברה האבמן, אשר אין לעמוד בפני קסם קולה הקטיפתי והרך. במסגרת האיכות הלירית המובהקת של קולה, היא מסוגלת גם לביטוי דרמטי נוקב, וכך מתווה באורח משכנע את ההתפתחות ואת גדלות הנפש של דמותה. את צוות הזמרים המקביל מובילה אירה ברטמן (פאליאצ'י), והופעתה קרובה ברמתה לזו של האבמן.

כותרת המשנה של האופרה – "בתה החורגת" – רומזת על חשיבותו השקולה של תפקיד הקוֹסטֶלניצ'קה לזה של ינופה, וזהו גם המפתח ליתרונו של צוות הזמרים הראשון על משנהו. קשה למצוא מלים לתאר את הופעתה של דליה שכטר. בפשטות – סנסציה שלא תישכח במהרה! שכטר מתמסרת ללא חת לתפקיד הקשה וקורעת את מיתרי קולה בשירה שאינה נרתעת מכיעור ומחיספוס. במערכה א', לצד הרגש העז שנבע מהמונולוג בו שטחה את סיפור נישואיה האומללים, הופעתה היתה עצורה משהו. בדיעבד מתברר כי שמרה את כוחה למבחן הגדול של מערכה ב' – ועברה אותו בהצטיינות יתרה. החל בתחנוניה מכמירי הלב בפני שטווה, עבור במוזיקליות הנדירה שהפגינה בארייה המובילה לרצח, וכלה בזעקות הקריסה הנפשית שבעקבותיו – הכל בוצע על הצד הטוב ביותר. בראבה!

הקוסטלניצ'קה השניה היא סבטלנה סנדלר, שהופעותיה הקודמות והמצוינות על במת האופרה הישראלית – ב"כחול הזקן", למשל – יצרו ציפיות אדירות לקראת "ינופה". פרשנותה לירית בהשוואה לזו של שכטר, ושירתה "עגולה" ורכה – וזה פשוט לא מתאים ולא עובד במקרה זה. יש הכרח בניצוץ של טירוף עבור הקוסטלניצ'קה, אך המרכיב נעדר לחלוטין משירתה של סנדלר.

הטנור יוֹרמה סילבאסטי משכיל להפעיל את קולו הגדול במתינות, והניגוד בין זה לחזותו הביריונית-מגושמת מבטא במדויק את התהליך הריגשי שעוברת דמותו – לאצה. ליו סמית' (מפיסטופלה) מימדי קול וגוף דומים, אך שירתו חסרה את הדקויות של סילבאסטי.

אנדרו ריס (שטווה) הוא החוליה החלשה היחידה בצוות א'. בהצגה הנידונה היה נטול קול: המאמץ העז שניכר בשירתו לא נשא פרי, והוא חזר ונשבר ברגיסטר העליון. רק בדרך נס צלח איכשהו את העימות עם הקוסטלניצ'קה במערכה ב'. מקור בהפקה ציין כי כבר בחזרות המקדימות החל לאבד את קולו. האם יספיק להתאושש בשלושת הימים שבין הגנרלית לפרימיירה? למרבה המזל, אין בהופעתו השדופה כדי לחבל יתר על המידה ברמתו המושכת של צוות הזמרים שלצידו. לעומת זאת, קולו הזוהר של ג'ייסון קולינס ממצב אותו כזמר המוצלח של צוות ב'.

בקרב דמויות המשנה מככבות כמה זמרות, חלקן מהיבול המשובח של מחזורי האופרה-סטודיו האחרונים: אָלה וסילביצקי (יאנו) מציפה את האולם באור הקורן של קולה היפהפה; גלינה מלינסקי (משרתת) מציגה קול שראוי לחשיפה גדולה יותר; איילה צימבלר (קארולקה) ואפרת אלעזר-אשכנזי (אשת ראש העיר) הן האתנחתא הקומית של ההצגה, והופעתן המשעשעת מדגימה כיצד למקסם תפקידים שבנסיבות אחרות עלולים להתקבל זניחים. וסילביצקי ושתי האחרונות זכורות היטב מהפקת "חסדי טיטוס" של הקאמרית הקיבוצית בעונה שעברה, ומן הראוי שנוכחותן תתעצם גם על במת האופרה הישראלית. עוד מלה על אשכנזי: סופרן מיוחד כשלה, אפל וקשוח, עשוי להישמע נפלא – כשיגיע הזמן – בתפקיד הקוסטלניצ'קה. נחכה ונשמע.

לסיכום, חוויה עזה צפויה לבאי האופרה – לפחות לאלה שיגיעו לשמוע את צוות א'. לאור ההצלחה הצפויה להפקה זו, מהטובות שנראו כאן בשנים האחרונות, נחמד אם תואיל הנהלת האופרה להחזיר לבמה את קטיה קבנובה, וגם להוסיף לרפרטואר את פרשת מקרופולוס. יאנאצ'ק, בניגוד לקרקס של מצדה, טוב ליהודים.

"ינופה", אופרה מאת ליאוש יאנאצ'ק. 10-12.2.12 (חזרות גנרליות), בית האופרה. מנצח: ג'ורג' פהליבניאן / נעם צור. ינופה: ברברה האבמן / אירה ברטמן / קארין בבג'ניאן. הקוסטלניצ'קה: דליה שכטר / סבטלנה סנדלר. לאצה: יורמה סילבאסטי / יו סמית'. שטווה: אנדרו ריס / ג'ייסון קולינס. סבתא בוריובקה: תמר זוהר. מנהל התחנה / ראש העיריה: ולדימיר בראון. יאנו: אלה וסילביצקי / אביגיל גורטלר. קרולקה: איילה צימבלר / נעמה גולדמן. אשת ראש העיר: אפרת אלעזר אשכנזי. משרתת: גלינה מלינסקי. בארנה: סבטלנה בבז'נוב / דיקה פילוסוף.

להתחיל ברגל ימין

האופרה הישראלית פותחת עונה בהפקה מוצלחת לצמד האופרות "אבירות כפרית" ו"הליצנים" / עמיר קדרון, 29.11.11

כמאה ועשרים שנה חלפו מאז נכתבו (בהפרש של שנתיים) האופרות "אבירות כפרית" ו"הליצנים". הצלחתן המסחררת, אורכן והיותן אבני היסוד של הווריזמו ביססו את הנוהג להציגן יחדיו, וזאת על אף ההבדלים הניכרים באיכותן. לפני שנים ספורות הוצגה כאן "הליצנים" לבדה (בהפקה יוצאת מן הכלל, חובה לציין). הבמאי דאז, פרנקו זפירלי, טען כי יש לתת לכל אחת מהאופרות את הכבוד הראוי לה, וכי הצגתן זו לצד זו משולה ל"ארוחה שבה מוגש ריזוטו לצד לזניה… עומס יתר".

אבל מסורת היא מסורת, על כן לפתיחת עונה האופרה מועלית הפקה כפולה כמקובל. בצעד נועז ועל מנת לחדד את הקשר בין האופרות, הוחלט לחתוך את הפרולוג של "הליצנים" – קטע שהיה למניפסט הווריזמו – ולהקדימו ל"אבירות"; עוזרת העובדה שפאולו גאבאנֶלי, השר את הפרולוג, מופיע בשתי האופרות. יחד עם זאת, ספק אם הקהל הבורגני קהה החושים יפנים את המסר, וכיוון שכך – חבל ש"הליצנים" משלמת על כך בפתיחה תלושה, ללא הכנה מוזיקלית נאותה.

הבשורה הטובה המרכזית שנושאת ההופעה היא תפקודה המפתיע של התזמורת בניצוח דייוויד שטרן. כזכור, לקראת סוף העונה הקודמת היה אחראי האחרון להחרבת "חליל הקסם" עד היסוד. אמנם יש מקום לליטוש גם הפעם, אך נקודת הפתיחה טובה עשרת מונים. הדברים אמורים בעיקר כלפי "אבירות". בהשוואה, נדרשת עבודה רבה יותר על "הליצנים", שבביצועה נטתה התזמורת להאפיל על קולות הסולנים, ולפרקים מרקם המוזיקה היה על סף פירוק.

בשורה משמחת שניה – בשתי אופרות מככבים זמרים מצוינים. מסמר הערב (לפחות בחלקו הפותח) היא הסופרן טטיאנה אניסימובה (סָנטוּצָה), שלה קול מרהיב בעוצמתו, וייחודו בגוון כהה אפילו מזה של המצו סבטלנה סנדלר (מאמא לוצ'יה), הטובה בזכות עצמה, כרגיל. הטנור סקוט פייפר (פאוסט, כרמן) נהדר בתפקיד טורידו – אולי להוציא את שיר היין המהוסס מעט – ומרגש מאד הן בשירתו והן במשחקו בפרידה מאימו לקראת סוף האופרה. איילה צימבלר (חסדי טיטוס) חושפת בתפקיד לולה בעיקר את הצד הבהיר של קולה. אין זה תפקיד גדול, אך מהווה צעד משמעותי בהתקדמותה העקבית של הזמרת אל מרכז הבמה.

נדמה כי גאבאנֶלי הנ"ל, ששר את אלְפיו, העדיף לשמור את כוחו ודקויות אומנותו לתפקיד טוניו ב"הליצנים", ואכן עיצב בה דמות מורכבת – מכמירה ודוחה כאחד. את נֶדה שרה אירה ברטמן (מסע אל תום האלף, סטבט מאטר). עקב גחמות בימוי נאלצה לרוץ, לשכב אפרקדן ולטפס על סולם חורק במהלך הארייה שלה; כמו כן לא זכתה לתמיכה תזמורתית הולמת. בהתחשב בנסיבות, שירתה היתה לא רעה. העימות מורט העצבים בתמונת הסיום, לעומת זאת, הוציא ממנה את מיטב הברק הקולי והדרמה. באשר לשני הטנורים, פליקס ליבשיץ (בֶּפֶּה) התחיל מעט חלש בסרנדה שלו, וקולו נפתח והתמלא בהמשך; גוסטבו פּוֹרטָה (קאניו) הרטיט בשירה גדולה מהחיים, בסגנון האיטלקי הישן והטוב.

שירת המקהלה הרשימה ב"הליצנים" – למרות תמיכה לא מספקת של המנצח – הרבה יותר מאשר ב"אבירות"; הפער עומד ביחס ישר להבדלים ברמת הבימוי, ואולי זה מה שהפיח במקהלה יתר השראה. בעוד ש"אבירות" לקתה בסטטיות מהיבט זה, הרי ש"הליצנים" התהדרה בעושר מרתק של תנועה וגירויים ויזואליים.

סקירה זו מתייחסת לחזרה הגנרלית של צוות הזמרים הראשון, אשר יופיע גם בהצגת הבכורה (1.12). בזו ובשתי ההופעות העוקבות יוצב לצד בית האופרה אוהל בן 900 מקומות ובו תוקרן ישירות "הליצנים". הכניסה חופשית והקהל מוזמן ליהנות מהאופרה ומקונצרט אריות שיקדם לה. כמו כן מציינת האופרה הישראלית את פתיחת העונה בשלל מופעי חוצות שיתקיימו בסופי השבוע של חודש דצמבר (בהנחה שמזג האוויר יאפשר זאת) בשדרות רוטשילד ובמתחם התחנה.