ראשי » Posts tagged 'אולם אסיא'

Tag Archives: אולם אסיא

געגועים לרקנאטי

נציגי הפילהרמונית הופיעו במוזיאון ת"א בתכנית קאמרית שעוררה רגשות מעורבים – בעיקר בגלל תנאי השמע הלקויים של אולם אסיא החדש / עמיר קדרון, 13.11.11

בקונצרט השני בסדרה הקאמרית של התזמורת הפילהרמונית אירחו שבעה מקשתני התזמורת את הצ'לנית סול גבטה, ויחד פתחו ב"פרלוד וסקרצו לשמיניית מיתרים" של שוסטקוביץ'. הפרלוד נוגן במתינות זהירה שהדגישה את החום והליריות שבו, וננעל באורח מעודן ביותר; הסקרצו הגחמני עורר בנגנים התלהבות מההזדמנות "לפרוק עול" ולעצב צליל מוחצן ובוטה. לצד קדחתנותו, היה הביצוע מוקפד ומהוקצע, ולולא גזלה האקוסטיקה היבשה והאטומה נתח משמעותי מהתוצר, הרי שפתיחת הערב היתה מושלמת.

היצירה העוקבת היתה חמישיית המיתרים ק. 515 של מוצרט, ועליה לא נעים לדווח, אך אין מנוס: בעיות תיאום בין הנגנים בפרק הראשון שבו והופיעו ביתר שאת בשלישי, עד לרמה שהמוזיקה כמעט התפרקה; הנגינה בכללותה לקתה בכבדות, בחיספוס ובחוסר מעוף. בקצרה – הביצוע היה אנטי-מוצרט, וזאת בלשון המעטה.

לסיום הקונצרט, ניגנו האמנים את השמיניה האהובה של מנדלסון. על מנת לקבל מושג רחב יותר על טיב האולם, ההאזנה ליצירה נעשתה בקרבת הבמה – מהלך שלא הועיל במאום. אם בשורות האחוריות הצליל סגור וקטן, הרי שבקדמת האולם הוא חלול, תוקפני וחסר איזון. מהביצוע עולה כי המצב סביר כאשר מופק צליל בעוצמה בינונית ומטה, אך כל אימת שזו גוברת, וככל שמספר הנגנים גדל, התוצאה משובשת וחוויית ההאזנה מתסכלת ביותר.

באשר לביצוע, אם מתוך ניסיון להתגבר על החלל העוין או בשל פרשנות (קבילה) הרואה את השמיניה כסקרצו אחד גדול, פתחו המוזיקאים בנגינה כוחנית, כמעט אגרסיבית. בפרק השלישי חלה רגיעת-מה: המוזיקה הוסיפה לנבוע בזרם אנרגטי וסוחף, אך ניתן היה גם להבחין בשלל פרטים עדינים וכן להתענג על ההנאה המופגנת ששאבו הנגנים מהמוזיקה – מגמה שנמשכה הלאה בפרק הסיום.

הרהיטות שאפיינה את נגינת השמיניה היתה תזכורת ליכולת המוכחת של הפילהרמונית ברפרטואר הרומנטי. אי לכך, לא נותר אלא להמליץ על הקונצרט הבא בסדרה, ועם זאת – ההמלצה ניתנת בעירבון מוגבל בשל האכזבה מהאולם. טוב יעשו הנוגעים בדבר לו יעתיקו את ההופעות בחזרה לאולם רקנאטי, שעל איכותו האקוסטית אין עוררין.

הצ'לנית סול גבטה מתארחת בסדרה הקאמרית של סולני הפילהרמונית, 12.11.11

המתרוצץ והנינוח במאה ה-21

אנסמבל המאה העשרים ואחת פוצח בקונצרט מודרני לעילא באולם אסיא, באגף החדש של מוזיאון תל אביב. התחושות לגבי הקונצרט והאולם עצמו – מעורבות / חגי אברבוך, 7.11.11

נגן הקלרנית ארנסטו מולינארי עמד בגבורה בשתי היצירות של המלחין הבריטי בריאן פרניהו (Ferneyhough), האחת לקלרנית ואנסמבל קטן ("נפילתו של איקרוס") והשנייה לקלרנית בס סולו ("אטיוד של זמן ותנועה מס' 1"). שתי היצירות מציגות תפקידם קשים ביותר. השנייה, במיוחד, מכילה רצפים ארוכים של נגינה מהירה ללא כל עצירת נשימה, ואכן נחווית כאטיוד קיצוני. אחרי זמן מה זה קצת מתחיל לייגע את האוזן. לקראת השליש האחרון המלחין כמו נזכר לעצור, להיכנס לאיזו הפוגה, ואז ממשיך לריצה הבלתי פוסקת, שדועכת לבסוף לפיאנו פיאניסימו, אך כמו ממשיכה אל החלל הריק.

פרניהו אולי שייך לאיזו אסכולת 'מורכבות חדשה', ששואפת לחדש בתחום האוונגרד מבלי לעשות הנחות למאזין או למבצע, אבל בינתיים התחושה היא שכבר שמענו דברים כאלה. 'נפילתו של איקרוס' אפקטיבית יותר, והצבעוניות של האנסמבל תורמת לעניין, אבל גם כאן, יש איזה צורך בהשטחה, באובייקטיביזציה של הדרמה, והתוצאה היא חוויה אינטלקטואלית יותר מאשר רגשית, וגם היא קצת פשטנית: שברים זעירים שמושלכים במהירות בין הכלים – פחות בתחושת קונטרפונקט מרובד ויותר כמו קו רץ אחד, שמשנה גוונים תדיר. רגע סולני ארוך של הקלרנית לקראת הסוף, בעל יופי מלודי רב, מגיע קצת מאוחר מדי. המלחין עצמו (יליד 1943), עדיין שנוי במחלוקת במולדתו (כך מסתבר מן התוכנייה), אך ביבשת עצמה ההערכה אליו הולכת וגוברת. כדאי אולי שיביאו עוד יצירות משלו, אולי מוצלחות יותר, אולי אותו "שיר החלום של קסנדרה" שבעקבותיו החל למשוך תשומת לב בשנות ה-70, כי כרגע סוד תהילתו נותר עלום בעיניי. הביאוהו ונדעהו.

שתי היצירות היותר נגישות בקונצרט נחו בתחילתו ובסופו. מלבד הפרק האחרון, הבנאלי-עד-מרגיז, יצירתו של צבי אבני משנת 1968, "חמש פנטומימות", נותרה אפקטיבית. היא מגיבה לחמישה ציורים מפורסמים של חמישה ציירים שונים, ואם התגובות  לפעמים קצת מובנות מאליהן (אלמנטים של תיפוף מלחמה ב-'גרניקה', או 'תקתוקי שעון' כתגובה לשעונים הנוזלים המפורסמים של דאלי) התוצאה בכל זאת מלבבת ולעתים מרגשת. זו יצירה שקופה מאוד למאזין. ציטוטים מיותרים מוואלסים של שטראוס וקצת 'דיאס אירה' די מחרבים את הפרק האחרון, והוא היחיד שבו מורגשת התיישנות משמעותית של היצירה.

יצירתו של ג'ון אדמס, "בנה של הסימפוניה הקאמרית" חתמה קונצרט שכולו יצירות תובעניות, וירטואוזיות, חסרות מנוח. מיומנותו של אדמס כמלחין אופרות ניכרת כאן. הדרמה במוסיקה סוחפת, והפרק השני, האיטי, פשוט יפהפה, בייחוד כאשר המלודיה הפשוטה והנינוחה שהופיעה בתחילתו חוזרת על רקע ליווי מהיר, שכמו דוחק בה, מתנגש בה, אך למעשה מוסיף לה טראגיות ועוצמה. זה מינימליזם במיטבו.

אנסמבל המאה העשרים ואחת, בניצוח ז'ולט נאז', עמדו בגבורה ובהצלחה ביצירות הקשות שבחרו לבצע. פחות יכלו להתמודד עם האקוסטיקה היבשה עד אימה של אולם אסיא – לא יאומן עד כמה מתכתי נשמע הכול במרחב החמים-לעין של אולם זה, וכמה נורא שבמהלך קונצרט מתעוררים במאזין געגועים לאולם רקאנטי שנמצא ממש בסמוך – שלא לדבר על הרהורי כפירה על האקוסטיקה המופלאה של 'התיבה'. בקרוב נדע מה יעשה החלל הספציפי הזה למלחינים 'חמים' יותר, צ'ייקובסקי ושוסטקוביץ', לדוגמא, שיצירותיהם יבוצעו באולם אסיא ביום שלישי הקרוב.

"תגליות" – חוויות מוסיקליות בנות זמננו. אנסמבל המאה העשרים ואחת, 5.11.11. מנצח: ז'ולט נאג', ארנסטו מולינארי- קלרנית.