קדימון מבטיח

על סף עונה חדשה, התזמורת הקאמרית הישראלית סחפה את הקהל בתכנית סימפונית גדושה בכל טוב / עמיר קדרון, 20.10.12

רגע לפני הקונצרט הרישמי של פתיחת העונה, עבר על התזמורת הקאמרית הישראלית שבוע עמוס. תחילתו בהופעה מרתקת במסגרת פסטיבל מלחיני אסיה, ושיאו בקונצרט סיכום למיזם יוצא דופן: סדנת ניצוח בהנחיית מנהלה המוזיקלי של התזמורת, רוברטו פטרנוסטרו, בשיתוף מכון גתה, פורום המנצחים והמועצה הגרמנית למוזיקה.

הרפרטואר שהוצג בקונצרט – סימפוניות מאת היידן, בטהובן ושוברט – אמנם שמרני ומייצג חתך צר יחסית של תולדות המוזיקה, אך זהו יתרון. מדובר בבחירה חכמה, המאזנת היטב את החידוש שבמבנה הערב. למה הכוונה? כל אחת מהיצירות שבוצעו יכולה לשמש כמנה העיקרית בנוסחת הפתיחה-קונצ'רטו-סימפוניה המוכרת לעייפה. תכנית המורכבת משלוש סימפוניות אינה דבר שבשגרה, ועלולה להכביד על הקהל – אך לא במקרה זה, כיוון שמדובר ביצירות תמציתיות למדי וקלאסיות.

המנצח הראשון היה יוסטוס טוראו (Thorau)שהוביל את התזמורת בסימפוניית ההפתעה של היידן. המבוא האיטי שבפתח הפרק הראשון נשא בשורה לא ברורה: בעוד כלי הנשיפה מעץ מיאנו להתגבש לאנסמבל ורשמו כניסה מחוספסת, הרי שהמיתרים הציגו צליל חם וקורן. עם המעבר לחטיבת הוויואצ'ה של הפרק, התמונה השתפרה, להוציא את שתלטנותם וכבדותם של נציגי הבראס. הכינורות הצטיינו בגמישות ובמגע קל, והובילו את התזמורת לביצוע סוחף, שופע מרץ. מעל כולם הבריק האבובן עמרי רווה, בנגינה מעוררת התפעלות ביופיה.

לב הסימפוניה בסדרת הווריאציות שבפרק השני, ובו אקורד ההפתעה הגס במתכוון שממנו נובע כינוי היצירה. זהו היידן במיטבו, המסמיך הומור פרוע לצד הוד והדר מלכותיים – והתזמורת היטיבה לייצג ניגודים משלימים אלו בנגינתה. מלה טובה נוספת מגיעה לרווה, הפעם עבור הדואט המקסים עם החלילנית כריסטיאנה יהודין.

המנצח השני שניסה כוחו עם התזמורת היה קלמנס שולדט (Schuldt), שבלט ביחס לעמיתיו בפרשנות הקיצונית שהציג. המבוא לפרק הפותח את הסימפוניה השלישית מאת שוברט התנהל כצפוי וכראוי – מהודק ומלא הוד; החל מהאלגרו העוקב הפעיל שולדט את הנגנים ביד חזקה ובזרוע נטויה, והעניק למוזיקה נחישות עזה ומפתיעה, "גברית" מאד, וכך לאורך כל הסימפוניה – עם הפוגה קלה ומבורכת בטריו של המנואט (בו בלט שוב רווה בצלילו הקטיפתי).

הקרנות, שנוכחותן הגסה משהו העיבה על הפרק הראשון, יישרו קו עם המארג התזמורתי בפרק הסיום, ובו הנפיקו צליל יפהפה יחד עם החצוצרות. בפרק השני בלטה לטובה קבוצת כלי הנשיפה מעץ – במיוחד הקלרניתן הנפלא דני ארדמן (חמישיית ת"א).

הערב המהנה נחתם בסימפוניה הראשונה של בטהובן, בניצוח איבו הנטשל (Hentschel). פרק הפתיחה הרהיב בתחושת המתח שנלוותה להצטברות האנרגיה. למעט מעידה קלה – כחוט השערה ממש – בנעילת הפרק, היתה נגינת הקרנות מענגת בפריכותה, וכן בפרק השני. פגם אחר חל במהלך הטריו של המנואט, שמרקמו כמעט נפרם. להוציא אלו, היה הביצוע מספק ביותר, ושיאו בפרק הסיום, שנע במיומנות בין סחף מוחצן לרגעים של ליריות זוהרת.

"סדנת המנצחים": התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוח יוסטוס טוראו, קלמנס שולדט ואיבו הנטשל. בתכנית: היידן – סימפוניית "ההפתעה" (מס' 94), שוברט – סימפוניה מס' 3, בטהובן – סימפוניה מס' 1. מוזיאון ת"א, 18.10.12