ראשי » Uncategorized » מה יספרו ט"ז מיתרים

מה יספרו ט"ז מיתרים

פוסטים אחרונים

In Camera XV אולם אסיא אירה ברטמן אלה וילהלם אלה וסילביצקי אליאב לביא אנסמבל המאה ה-21 אנסמבל ליריק אנסמבל מיתר אריאל טושינסקי בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה ברכה קול גוסטבו פורטה גיא פדר גלעד הראל גן-יה בן-גור אקסלרוד דויד זבה דויד שמר דורון פלורנטין דניאל אורן דניאל סטרכילביץ' האופרה הישראלית האנסמבל הקולי החדש הלן גרימו המקהלה הקאמרית המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל הפרויקט הקאמרי הישראלי הרביעיה הדורית התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל גנור יאיר פולישוק יזהר קרשון יעלה אביטל ירון רוזנטל כרמית נתן כרמן לה בוהם לה טראוויאטה לה טרוויאטה לירן קופל מוזיאון תל אביב מוזיקה נובה מיכל טל מימה מילוא מנפרד הונק משה אהרונוב נועם צור נטע היבשר נעה פרנקל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית סול גבטה סימפונט רעננה עינת ארונשטיין עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני עמית דולברג ענבר סולומון ענת צ'רני פליציה בלומנטל קארין שיפרין קובי מלכין קלייר מגנאג'י קרין הוכמן רביעיית היידן הישראלית רואי אמוץ רועי שילוח ריגולטו רפאל סקורקה שירי הרשקוביץ שלאגר שלישיית ירושלים תזמורת הבארוק ירושלים

קטגוריות

הרביעיה הדורית בקונצרט בלתי נשכח / עמית אביגור, 24.6.12

באופן מתוחכם למדי, הצליחה הרביעיה הדורית לקשור בקונצרט אחד שלוש יצירות מופת מקצוות רחבים של הרפרטואר: הוא נפתח ברביעיה של היידן, שחולקת מוטיביים צועניים עם הרביעיה הראשונה של ברטוק שנוגנה אף היא; רביעיה זו נכתבה במודל של הרביעיה בדו דיאז מינור של בטהובן, שחתמה את הקונצרט. שלוש היצירות הללו תובעניות בדרכן, כולל הרביעיה של היידן שלא הוגשה כמנת חימום קלילה ואפילו האפילה בביצוע הנהדר שזכתה לו על שאר התכנית.

את שש רביעיות המיתרים אופוס 20 היידן כתב בשנת 1772 בהיותו בן 40, לא כחלק מהתכנית המוזיקלית השוטפת של חצר אסטרהזי ולא בעקבות הזמנה ממוציא לאור. את אופוס 20 כתב היידן על דעת עצמו, לשם לימוד מחודש של עצמו כמלחין כפי שהעיד כשלושים שנה מאוחר יותר בפני המלחין הצעיר אנטון רייכה. על כתב היד (שבו החזיקו אח"כ בטהובן וברהמס לפני שעבר לספריה הלאומית בוינה) רשם היידן הערות פדגוגיות לעצמו, ושלוש רביעיות מתוך השש הוא בחר לסיים בפרק פוגה. למרות זאת, החדשנות שביצירות אלה אינה רק בהיבטים תיאורטיים של הרמוניה וקונטרפונקט, אלא גם בשפה וברוח, באופן שהולם את התהפוכות התודעתיות שעברה אירופה בתקופת ההשכלה בכלל ובעידן הסער והפרץ בפרט. שתי רביעיות מתוך האופוס כתובות בסולם מינורי, ובשתיים אחרות מופיעה הערת הביצוע affettuoso- המורה לנגן באופן עדין ואוהב. הצ'לו, שהיה עד אז כלי בס, מקבל ברביעיות החדשות של היידן קטעי סולו רבים ובכך מייסד את הרביעיה כז'אנר חדש שאינו וריאציה של סוגת הטריו-סונטה.

צורת הלידה הזו של האופוס הפכה את הפונקציה של הז'אנר למרתקת: היידן לא כתב רביעיות באופן שוטף אלא אחת לכמה שנים כסיכום סגנוני, וגם מוצרט כתב את שש הרביעיות המפוארות שלו על דעת עצמו לצרכי לימוד טכניקות ההלחנה החדשות שהציג היידן באופוס 33 מ-1782. רביעיות המיתרים לא היו במאה ה-18 סוגה קונצרטית וירטואוזית, אך הן גם לא היו ז'אנר לחובבים כדוגמת שלישיית הפסנתר. כך למשל, מעת לעת התאספו מוזיקאים דגולים בביתו של מוצרט לנגינה משותפת של רביעיות, ולמרות שאף אחד מהם לא היה נגן כלי קשת דגול אפשר להניח שזו אחת ההחמצות שבבואם המאוחר של מכשירי ההקלטה.

הרביעיה הדורית נוהגת לפתוח כל קונצרט שלה ברביעיה של היידן, ואהבתם של הארבעה למלחין הייתה ניכרת בביצוע המוזיקלי. יש שיגידו שהחופש האמנותי שנטלו לעצמם מוגזם, ואכן בנקודות מסויימות הביצוע גבל במנייריזם, אבל הנגינה הנפלאה של הארבעה והמסירות הרבה למוזיקה הולידו ביצוע מבריק ומרתק, שגרם לנוכחים לשבת בדריכות על קצה הכסא. לא בכל יום שומעים היידן כזה: פלורליסטי, מוזיקלי, עם ציות מלא לכל סימני החזרה והוספה של קישוטים. באופן הנאמן לרוח התקופה לא היה זה קונצ'רטו לכינור הראשון, ונראה אפילו שמי שהוביל את ההרכב הוא הצ'לן ג'ון מיירסקו. יכול להיות שמשהו בביצוע הזה כלל האדרה רומנטית שלאחר מעשה, אבל זה בוודאי יותר אותנטי ומוזיקלי מפסנתרני תחרויות שמנגנים על פסנתרי כנף ארוכים סונטות קלאסיות ומתחרים ביניהם על קרבה למטרונום. ונגני הפילהרמונית, למשל- מתי לאחרונה הם ניגנו סימפוניה של היידן ונהנו מזה, כפי שהתענגו חברי הרביעיה הדורית?

לאחר הרביעיה המסעירה והמפתיעה של היידן, בוצעה הרביעיה הראשונה של ברטוק, יצירה שנכתבה עם הדים ברורים לרביעיה מס' 14 של בטהובן: לדוגמא, שתי היצירות פותחות באופן חריג בפרק פוגה, ובשתיהן הפרקים מנוגנים ללא הפרדה. מה שהציל את היצירה הגברית הזו מביצוע תאורטיקאי משמים היו הגוונים המעניינים שהוציאו חברי הרביעיה ממיתריהם. הפינאלה המבריק של הרביעיה הציג רמה טכנית ומוזיקלית גבוהה מאד, כפי שזכור לקהל המאזינים מהופעות קודמות של הרביעיה הדורית בארץ.

לאחר ההפסקה בוצעה הרביעיה בדו דיאז מינור של בטהובן, אופוס 131, יצירה רדיקלית ותובענית שלמרות זאת עוברת למי שמכיר אותה כאילו הייתה בת חמש דקות. הרביעיה הזו כמשל היא משהו מאד מיוחד בעיני, מפני שהיא שוברת כל כלל אסתטי וקומפוזיטורי ובכל זאת מצליחה לעבוד, ולמרות שהיא לכאורה מאוד רומנטית יש בה רבדים אינטלקטואליים של העולם הישן והיא אינה משאירה שום מקום לציניות מודרנית. הרביעיה בדו דיאז מבחינות רבות היא מרכז הכובד של המוזיקה המערבית: תכנון מוטיבי קפדני יש גם בפוגות של יוהאן סבסטיאן באך, שנשמעו בזמנן בצדק טרחניות ומיושנות; והתעלות רוח מוזיקלית שלטה בכל מה שהופיע במוזיקה של המאה ה-19 אחרי בטהובן, עד שהגודל הזה הפך למגוחך. אך בטהובן מכיל את הטוב שבשתי התזות, מבלי הזנב המעורער של שתיהן. המבנה הלא אופייני של היצירה והשפה הלא טיפוסית שבטהובן משתמש בה ברמת המאקרו, מקנה לרביעיה בדו דיאז ציוויון תמידי ועל-סגנוני של יצירה מודרנית.

שבעת פרקי הרביעיה כוללים יחד את כל הצורות המוזיקליות הקלאסיות ומנוגנים כרצף אחד. המבנה החריג הזה הוא מודרני ואנטי מסורתי מחד, אך מצד שני הוא קרוב מאד לחשיבה הבארוקית הישנה של רצף פרקים המנוגדים זה לזה, לעומת הניגוד פנימי הקלאסי שקיים ברונדו ובצורת הסונטה או הוריאציות.  אפילו הפרק הראשון, שלפניו אין שום דבר, מרגיש כהמשך רציף ולא כהתחלה: בטהובן פותח את הרביעיה בפוגה, צורה שבמסורת המוזיקלית תמיד באה אחרי הקדמה כלשהי. הפוגה הזו, מלבד שהיא מערערת את מימד הזמן התחום, מציבה את התשתית המוטיבית וההרמונית ליצירה כולה שרק כלפי חוץ נראית ספונטנית ולא עקבית.

אחרי חלק ראשון מתיש, לא תם כוחה של הרביעיה הדורית והיא צלחה גם את היצירה התובענית של בטהובן. שלא כמו בהיידן, הם לא מיהרו לשחק עם כל הקלפים ועשו כמה בחירות מעניינות שהחמיצו רעיונות מסויימים אך הבליטו אחרים. הקונצרט הזה היה נדיר- גם ברמה הביצועית שלו, וגם בשילוב הרפרטואר שלא משאיר שום פינה מחוץ לאור הזרקורים. כהדרן נוגן הפרק השני מהרביעייה של שוסון (אופוס 35), ולטעמי לא היה בכך טעם אך לא התנגדתי להתענג עוד קצת על צלילם של הנגנים המופלאים האלו לפני שיעזבו ליעד הבא.

הרביעיה הדורית: אלכס רדינגטון, ג'ונתן סטון- כינור; סיימון טאנדרי- ויולה; ג'ון מיירסקו- צ'לו. מיצירות היידן, ברטוק ובטהובן. 20.6.12, מרכז ענב, תל-אביב.


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: