לא כוחות

אביעד שטיר הלך לשמוע פסנתר וצ'מבלו על אותה במה, וחזר ברגשות מעורבים / 5.7.12

מה משותף לקרן אנגלית, תרנגול הודו והפסנתר המושווה? התשובה היא, כמובן, ששלושתם מתחזים. קרן אנגלית היא לא קרן ולא אנגלית, תרנגול הודו איננו תרנגול ואין לו שום קשר להודו, והחיבור המונומנטלי של באך, Das wohltemperirte Clavier, אינו כתוב לפסנתר ולא נועד, קרוב לוודאי, לנגינה בכוונון מושווה. "קלאוויר" בגרמנית מודרנית הוא פסנתר, אבל בימיו של באך פירוש המילה היה פשוט "מקלדת"; ועל שיטת הכוונון שבאך התכוון אליה כבר נשפכו נהרות של דיו, אבל אין סיבה מיוחדת להניח שהמדובר דווקא בכוונון מושווה, ויש לא מעט רמזים לכך שמדובר באחד מכוונוני הבארוק האחרים, הלא מושווים, שבהם כל הסולמות נגישים וכל המודולציות האנהרמוניות אפשריות, אבל לכל סולם אופי משלו.

לעיתים קרובות נהוג לכנות את היצירה על שני כרכיה "התנ"ך של הפסנתרנים", אבל דומה כי מתאים יותר השם "הקטכיזם של הפסנתרנים" – אין תלמיד פסנתר (לא כל שכן צ'מבלו) שלא חרש היטב את שני הספרים הללו, ולמד להתפעם מהם ולהעריך אותם. אבל היצירה איכשהו נותרה במידה רבה נחלתם של תלמידים וסטודנטים: היא מעולם לא זכתה בתהילה שזכו לה יצירות כמו וריאציות גולדברג, ורק לעיתים נדירות היא נשמעת מעל בימות הקונצרטים (למעט במשבצת "יצירת בארוק" בתחרויות פסנתר). וההפסד כולו של הקהל, כיוון שללא ספק מדובר ביצירות שהן מפסגת הכתיבה של באך למקלדת. בכל 48 הפרלודים והפוגות קשה למצוא אפילו פרק אחד חלש או שאינו ראוי להאזנה חוזרת.

כיוון שכך, שמחתי מאוד שנפלה בידי ההזדמנות ללכת לשמוע את הצ'מבליסט אנדריאס שטאייר ואת הפסנתרן אלכסנדר מלניקוב בתוכנית מסקרנת במיוחד: שבעה צמדי פרלודים ופוגות מתוך "הפסנתר המושווה", בנגינתו של שטאייר, ושבעה צמדים כאלה מתוך "24 פרלודים ופוגות" אופ' 87 שכתב דמיטרי שוסטקוביץ' ב-1951, בהשפעת חיבורו של באך וכמחווה מלאת כבוד אליו. יש לי חולשה לשוסטקוביץ' בכלל ולהשתוללויות הטראגי-קומיות שלו בכתיבה לפסנתר בפרט, וביצירה הזאת הוא הולך בעקבותיו של באך ויוצק אל תוך הפורמט המגביל של הפרלוד והפוגה כתיבה בסגנונות וז'אנרים שונים, החל בכוראל וכלה בסקרצו.

לא כל יום אפשר לראות זה לצד זה על הבמה פסנתר כנף מודרני וצ'מבלו, ועוד כשותפים שווים בערכם. שטאייר ומלניקוב בחרו לנגן את היצירות לסירוגין בקבוצות של שתיים או שלוש כל פעם, והמעבר מן הצ'מבלו לפסנתר ובחזרה היה מיידי, ללא קיטוע וללא מחיאות כפיים, וכאשר אחד המוזיקאים ניגן השני נותר על הבמה והקשיב לנגינתו. הרעיון הזה נראה נהדר על הנייר, אבל בפועל אני לא משוכנע שהוא באמת עבד. מטבע הדברים, סידור כזה של קונצרט מזמין השוואה, אם לא תחרות של ממש, בין שני המבצעים ושני הכלים, ואני חושש שבמקרה הזה ידו של הפסנתרן היתה על העליונה. מארגני הקונצרט ניסו לצמצם את הפער האקוסטי בין שני הכלים בכך שסגרו את מכסה הפסנתר וסיפקו לצ'מבלו הגברה (שלמרבה המזל היתה דיסקרטית מאוד ולא הורגשה). ואף על פי כן, הצ'מבלו סבל מן החלל הגדול של המשכן לאמנויות הבמה, ולעיתים קרובות נשמע מתכתי ומאנפף, ללא העומק והצבעוניות שהמוזיקה של באך זקוקה להם כל כך – ובהשוואה לסטיינווי של מלניקוב, עם צלילו הגדול והעוטף, נשמע חיוור עוד יותר.

אנדריאס שטאייר הוא מגדולי הצ'מבליסטים בדורנו, וזכיתי לשמוע אותו מנגן בקונצרטים – גם בצ'מבלו וגם בפסנתר פטישים – כמה פעמים בחיי, שלא לדבר על ההקלטות המעולות שלו בשני הכלים. אבל בקונצרט הזה הוא היה חלש שלא כרגיל. כמו תמיד, בחירת הטמפי שלו היתה מושלמת והפרשנות המוזיקלית מעוררת השראה, אבל בפרקים לא מעטים, במיוחד אלה המהירים, הוא השמיט צלילים רבים וטעה ברבים אחרים, והפסאז'ים המהירים (למשל, בפרלוד החגיגי ברה מזו'ר מן הספר השני, שכתוב בסגנון תזמורתי והנושא שלו מזכיר תרועות חצוצרה) לא הצטיינו בנקיונם – כל זה, כמובן, פגם בהנאה הכללית מן הביצוע שלו, והרושם שהתקבל אצלי היה ששטאייר עדיין לא סיים לעבוד על היצירות ולהביאן לידי שלמות. הפרקים האיטיים היו מוצלחים יותר, במיוחד הפרלוד והפוגה המפורסמים במי-במול מינור. שטאייר ניגן את הפרלוד הידוע בליריות כובשת, ואת הפוגה הטראגית והמורכבת (המבוססת על מנגינת הכוראל Aus tiefer Not, "ממעמקים קראתיך") בפשטות ובישירות שהלמו אותה מאוד.

מלניקוב, לעומתו, ניגן בביטחון רב, בחן ובבראווּרה את שבעת הפרלודים והפוגות שלו, והצליח בנגינתו ללכוד את האופי המיוחד לכל אחד מהם, גם אם פה ושם הרגשתי שהוא נוטה יותר מדי לכיוון הרך והסנטימנטלי, גם בפרקים היותר סרקסטיים או נמרצים. ועדיין, היה תענוג אמיתי לשמוע את הפרלוד והפוגה הלגלגניים ברה במול מז'ור, שהמילה "שוסטקוביץ'" כתובה להם על המצח באותיות של קידוש לבנה, את הפרלוד והפוגה המפתיעים והקונסוננטיים בלה מז'ור, שבנגינתו של מלניקוב קיבלו לפתע אופי כמעט אימפרסיוניסטי, או את הפוגה הרצינית בסול מינור, שהיא מחווה אמיתית ומרתקת לבאך ולבארוק.

כהדרן בחרו השניים לנגן שני קטעים, שבהם התבהרו לראשונה פניו של שטאייר, שנראה מודאג למדי במשך רוב הקונצרט. בקטע הראשון ניגנו השניים בפסנתר בארבע ידיים אטיוד קאנוני עליז ומתרונן של שומאן, שנכתב במקורו לפסנתר בעל פדאלים, בעיבודו של ביזה להרכב השגרתי יותר של דואו פסנתרנים. לאחר מכן עברו השניים לצ'מבלו ולקול מצהלות הקהל ניגנו את הפרק האיטי המפורסם מן הקונצ'רטו לצ'מבלו בפה מינור של באך, כאשר מלניקוב גוהר מעל כתפיו של שטאייר ומנגן את תפקיד התזמורת על המקלדת העליונה.

יצאתי מהקונצרט ברגשות מעורבים: בשמחה הייתי שומע עוד כמה פרלודים ופוגות של שוסטקוביץ', אבל דווקא באך, שציפיתי לו בהתלהבות אמיתית, היה הפעם מאכזב למדי.