חדר משלו

שיחה עם ד"ר רז בנימיני, עורך סדרת הקונצרטים הקאמריים בקונסרבטוריון ת"א, לקראת פתיחת עונת המוזיקה וחנוכת אולם הבית המחודש / עמיר קדרון, 13.10.12

רז בנימיני, ד"ר לפילוסופיה בחוג למוזיקולוגיה באונ' ת"א. מפיק ומנהל אמנותי של סדרת הקונצרטים במרכז למוזיקה קאמרית בקונסרבטוריון ת"א. עבד כמרצה בתחום תולדות המוזיקה באונ' ת"א ובמרכז הבינתחומי בהרצליה, וכעוזר הוראה ומחקר בחוג למוזיקולוגיה באונ' ת"א לצד ד"ר דורית טנאי וד"ר מיכל גרובר-פרידלנדר. זכה במלגות שונות בשנים 2000-2006. פרסם מאמרים והרצה בכנסים בנושא מוזיקה מתקופת הרנסנס.

החזרה המיוחלת לאולם הבית סופסוף הגיעה. למעשה, האולם המחודש כבר נחנך. הזדמן לך להתרשם מאיכויותיו בהופעות שנערכו בו במהלך הקיץ?

אכן, אחרי חמש עונות של גלות במרכז ענב לתרבות (וזאת הזדמנות גם להודות למרכז ענב על האירוח הנהדר), המרכז למוזיקה קאמרית חוזר סוף סוף לאולם הבית שלו באודיטוריום החדש של הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, במסגרתו פועל המרכז. הבניין, ובתוכו האולם, נבנה כולו מן היסוד, אבל האולם החדש הוא למעשה שחזור כמעט מדויק של האולם הישן, הזכור לטוב לרבים.

האולם פועל למעשה כבר מהקיץ, אז נערכה בו סדנת האופרה, ובהמשך קיימנו בו עוד כמה אירועים פנימיים של הקונסרבטוריון, וחלק מאירועי הסדנה למוזיקה עתיקה. עבור הקהל של המרכז למוזיקה קאמרית (וגם עבורי במידה רבה) החנוכה של הבניין תהיה עם קונצרטי פתיחת העונה בסדרות שלנו.

מכל מקום, במהלך החודשים האחרונים הזדמן לי לשמוע באולם גם מוזיקה קולית, גם פסנתר סולו, גם הרכבי ג'ז וגם הרכבים קאמריים של תלמידי הקונסרבטוריון, ואני יכול לומר שאני מאוד שבע רצון מהאקוסטיקה של האולם, ולדעה הזאת שותפים רבים אחרים. התרשמתי שהצליל מאוד טבעי: התחושה שלי כמאזין היתה שאני שומע את הצליל ממש באופן בלתי אמצעי, כאילו כפי שהוא בוקע ישירות מן הכלי. האולם לא יבש מדי, אבל גם אין בו הדהוד בולט שמטשטש את הצליל, מנפח אותו או מערבל אותו מדי. הכל מאוד ברור, והבהירות הצלילית מאפשרת למבצעים להבליט ניואנסים מוזיקליים ואקספרסיביים. מצד שני, יש גם משהו חם בצליל של האולם – מה שבלט במיוחד כשהקשבתי לנגינת פסנתר סולו. לעיתים קרובות בולטת בפסנתר האיכות הפטישית-הקשתית שלו, ואילו כאן התקבל צליל הפסנתר בתחושת רכות חמה.

תכונה אקוסטית נוספת שהיה חשוב לי לבדוק היא פיזור הצליל באולם – שמחתי לגלות, ככל שיכולתי לבדוק, שאיכות השמע זהה באזורים שונים ובכיווני ישיבה שונים. אני חייב להודות שהייתי במתח גדול בתקופת הבניה באשר לאקוסטיקה. המוניטין האקוסטי של האולם הישן הציב רף גבוה מאוד, וידעתי שאסור לנו ליפול בעניין הזה. הייתי חייב לחכות ממש עד לסיום תהליך הבניה, על כל הפרטים של האולם, עד שיכולתי להתרשם מהתוצאה. בדרך היו כמה רגעים שחששתי שהתוצאה לא מספיק טובה, אבל לשמחתי כל החששות התבדו כששמעתי את הצלילים הראשונים באולם אחרי שכל השטיחים הונחו, כל המושבים הותקנו, וכל חיפויי העץ הורכבו.

קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להשוות את התוצאה לאקוסטיקה של האולם הקודם, כשכמעט חמש עונות מפרידות בין שני האולמות – אבל בכל זאת, יש לי תחושה, ואני לא היחיד, שהאולם הזה הצליח אפילו להתעלות על קודמו, בעיקר בתוספת מידה קטנה של הדהוד ליובש הקצת מוגזם של האולם הקודם.

מעבר להיבט האקוסטי, בעיצוב הפנימי ובצורה המיוחדת של האולם החדש, הזהים כמעט במדויק לאולם הקודם, משמר האולם החדש את אותה תחושה אינטימית ייחודית שחיונית כל כך להאזנה למוזיקה קאמרית. בסופו של דבר, על אף שכבר שמעתי קונצרטים שונים באולם הזה מאז הקיץ, אני בהתרגשות אדירה לקראת הצלילים הראשונים בקונצרטי פתיחת העונה של הסדרות של המרכז למוזיקה קאמרית שיישמעו בו בקרוב. חיכיתי לרגע הזה חמש עונות, וכפי שאני מכיר את עצמי, כל המתח וההתרגשות, בשילוב המפגש עם הקהל הנאמן והנרגש ועם החוויה הרגשית של המוזיקה עצמה, יבואו לידי ביטוי מבחינתי בתחושות חזקות מאוד.

החזרה לאולם הבית תוכננה כבר לאמצע העונה הקודמת. מדוע חל עיכוב?

העיכוב בחזרה לבניין החדש נבע ממקצה תיקונים שהיה צריך לערוך במערכת כיבוי האש של הבניין, כיוון שבין המועד בו אושרו התוכניות של הבניין לבין סיום עבודות הבניה השתנו התקנים והיה צורך להתאים את הבניין לתקנים החדשים. אין מה לעשות, תקנים ואישורים בכל מה שנוגע לבניינים, בייחוד בנייני ציבור, הם עניינים מורכבים. אבל עדיף שהבניין יעמוד בכל התקנים, מלחפש אחר כך אשמים.

התיקונים הללו היו כרוכים גם בתוספת תקציב וגם בזמן עבודה. לשמחתנו, עיריית תל אביב התגייסה והאיצה את התהליך ללא עיכובים נוספים או סחבת בירוקרטית מיותרת, ככה שבסופו של דבר העיכוב, שהיה עלול להיות דרמטי הרבה יותר, התקצר לגבולות המינימום ההכרחי והבניין כרגע עומד בכל התקנים ועבר את כל האישורים.

זה נשמע קטנוני וזניח, אבל אין ספק שהקהל הנאמן ודאי ישמח להתרווח סופסוף בכיסאות החדשים, לאחר שנות ההתמודדות עם אלו של מרכז ענב…

זו נקודה חשובה מאוד! שיחזרנו גם את הכסאות המרווחים עם המסעדים הרחבים במיוחד שהיו באולם הקודם, ואת המושבים הנוחים. היה חשוב לנו לחזור ולספק לקהל את התחושה הנעימה ואת מרחב הישיבה הגדול להם הוא היה מורגל באולם הקודם. באופן טבעי היו שניסו לשכנע אותנו לוותר על הרוחב החריג של המושבים, כיוון שעם מושבים ברוחב רגיל יכולנו להכניס עוד כמה וכמה כסאות לאולם, וכל כסא נוסף הוא כמובן עוד הכנסה פוטנציאלית ממכירת כרטיסים, אבל עמדנו על שלנו בעניין הזה. מתכנני המושבים באולם החדש הם אלה שתכננו את המושבים גם באולם הקודם והם הכירו היטב את השיגעון שלנו בעניין והלכו איתנו בתכנון הספציפי המיוחד של הכסא עבור האולם שלנו. ההבדל המשמעותי היחיד הוא בצבע הריפוד – באולם הישן הריפוד היה בצבע טורקיז, הפעם בחרנו בגוון יותר עמוק וכהה, שהוא לטעמי אלגנטי יותר.

משימת שימור הקהל בתקופת ענב חלה במקביל למשוכה משמעותית אחרת שעמדה בפניך, והיא כניסתך לנעלים הגדולות של קודמתך בתפקיד. מבחינה זו, אתה מרגיש שעמדת ביעדים שהצבת לעצמך?

כן, אפשר לומר שנכנסתי לתפקיד בתנאי פתיחה כמעט בלתי אפשריים. נוסף על היציאה מאולם הבית גם היה עליי להיכנס לנעליה הגדולות של קודמתי בתפקיד, סמדר שזר ז"ל, זו שזיכתה את המרכז במעמד ובמוניטין שלו ושמיצבה אותו במרכז הבימה בחיי המוזיקה הקלאסית בארץ. היא היתה דמות דומיננטית ומוכרת מאוד לקהל. סמדר, שהכירה אותי באופן אישי, היא זו שהביאה אותי לתפקיד, אבל לאחר שעזבה גם נקטה שורה של צעדים, בהם לא כשרים, שפגעו במרכז. אני ממש מעדיף שלא להרחיב את הדיון בעניין הזה, אבל השורה התחתונה היתה שעם כניסתי לתפקיד, צעיר וללא כל ניסיון קודם, מצאתי את עצמי מתמודד מול אתגר אדיר. למעשה, משולש הגורמים החזק, שבעיני חלק גדול מהקהל הוותיק היה ליבת הזהות של המרכז ומקור כוח המשיכה שלו התפרק באחת – דמותה של המנהלת שזוהתה לחלוטין עם הסדרה, האולם המוכר והאהוב, וכמה מהרכבי הציר שעזבו יחד עם המנהלת.

היעד הראשון שלי היה הישרדות – אין זה סוד שלאור המצב שתיארתי ירד מספר המנויים של המרכז באופן משמעותי, בזמן שעלויות התפעול שלו עלו עקב עלות השכירות הגבוהה של האולם החלופי. למזלי, קבלתי ממנהל הקונסרבטוריון, קוסטין קנליס-אוליאר, גיבוי ותמיכה מוחלטים וגם אורך נשימה לפעולה, מתוך הבנה שאנחנו נכנסים לתהליך של בניה מחדש. לאחר שתי העונות הראשונות, במהלכן הקהל ומבקרי המוזיקה למדו בהדרגה להכיר אותי ולבטוח בי ובשיקוליי האמנותיים, הצלחתי לבלום את מגמת הירידה במספר המנויים, ולשמחתי, בייחוד בעונה החולפת ובזו הנוכחית אנחנו במגמה משמעותית של עליה במכירות הכרטיסים למנויים, עליה שמסתכמת ביותר מ- 60%.

היעד השני שהגדרתי לעצמי מייד עם כניסתי לתפקיד, הוא למשוך יותר צעירים לאולמות הקונצרטים. זו סוגיה מורכבת ורבת פנים שכמעט כל מי שעוסק בתחום המוזיקה הקלאסית בארץ ובעולם מתמודד איתה, ואנשים שונים מנסים דרכים שונות להתמודד איתה. מצידי, כבר בעונה הראשונה שלי בתפקיד הנהגתי מחירים מוזלים במיוחד לצעירים – החל מכניסה חופשית ועד ל-55 ש"ח, בהתאם לגיל. זה צעד אחד שמחלחל ונותן אותותיו בהדרגה. על אף שאני לא יכול לומר שהגשמתי את השאיפה שלי במלואה, בהחלט יש אצלנו קונצרטים בהם נוכחות הצעירים בקהל מרשימה ויכולה להגיע עד לכ- 10% מתפוסת האולם (כ- 30 איש). במיוחד משמחת אותי העובדה שמחירי הצעירים שאנחנו מציעים כבר מוכרים וידועים לקהל רלוונטי, והוא מצידו מבקש אותם מיד עם הפניה אלינו. אני מקווה שהחזרה של המרכז אל בניין הקונסרבטוריון עצמו תבוא לידי ביטוי גם בנוכחות גבוהה יותר של תלמידי הקונסרבטוריון בקונצרטים.

יעדים אחרים שהצלחתי לשמחתי להגשים נוגעים לתכנים. אלה יעדים שהגדרתי לעצמי, בחלקם, לנוכח המשבר שניצב בפניי עם כניסתי לתפקיד. במובן מסוים אני יכול לומר שהצלחתי למצוא דרך להפוך את החיסרון ליתרון, כיוון שהעזיבה של חלק מההרכבים הקבועים ושל חלק מהקהל נתנה לי, באופן פראדוקסלי, הזדמנות ודרך להתמודד עם הצל הכבד של המנהלת הקודמת ולבסס את המעמד שלי ואת האמון בי. החלל שנוצר חייב אותי להציע תכנים חדשים, ואיפשר לי להטביע את החותם האישי והאמנותי שלי על הסדרה, על ידי הזמנת הרכבים חדשים (הן מהארץ והן מחו"ל), על ידי שילוב רפרטואר פחות מוכר ומסורתי בתכניות הקונצרטים ועל ידי משיכת קהל חדש.

במסגרת ההרכבים הישראליים, צירוף נסיבות אפשר לי להציג בפני הקהל כבר בעונה הראשונה שלי בתפקיד, שני הרכבים חדשים מעולים שנוסדו באותה תקופה ושבהדרגה הפכו להיות הרכבי ציר חדשים בסדרה – שלישיית מונדריאן והפרויקט הקאמרי הישראלי. גם את אנסמבל מיתר, שעוסק בעיקר במוזיקה עכשווית, אימצתי אל חיק המרכז הקאמרי. יכולתי גם לתת מקום מרכזי יותר לרביעיית כרמל, שהופיעה על בימת המרכז עוד טרם כניסתי לתפקיד. ביחד, ההרכבים האלה הקנו לסדרה תחושה של רעננות והתחדשות.

בתחום ההרכבים האורחים מחו"ל, מצאתי דרך להפוך את מגבלות התקציב שלנו ליתרון, בהחלטה שנקטתי להתמקד בעיקר בהזמנת רביעיות כלי קשת מהדור הצעיר באירופה, ובפתיחת צוהר לקהל המקומי אל הפעילות המאוד תוססת ולאסכולות הנגינה החדשות בתחום רביעיות כלי הקשת באירופה. השכר שרביעיות צעירות מבקשות הוא כמובן נמוך יותר מזה של ותיקות ומפורסמות, אבל החוויה האמנותית והמוזיקלית שהן מספקות לא נופל בהכרח מזה של "השמות הגדולים", ועל פי רוב הן מביאות איתן התלהבות שמדביקה את הקהל.

בעונה הראשונה שלי זיהיתי, לדוגמה, את הפוטנציאל האדיר שהיה טמון כבר אז ברביעיה בריטית צעירה, הרביעיה הדורית, שמייד עם ביקורה הראשון בארץ התאהבה בישראל ובקהל שלנו והתיידדה איתי, ומאז ממשיכה לחזור אלינו. אחרי שהזמנתי אותה בפעם הראשונה, ועוד בטרם היא הספיקה להגיע, התחילה הפריצה הגדולה שלה בזכיה בשורה של תחרויות בינלאומיות חשובות, והיום, על אף שהיא נהנית מקריירה בינלאומית משגשגת, חתומה על חוזה הקלטות עם צ'אנדוס והקלטותיה זוכות לשבחים ובפרסים, היא חוזרת אלינו שוב ושוב בשמחה. בתהליך הדרגתי גם הצלחתי למשוך עוד ועוד קהל לקונצרטים שלה, ולארגן לה קונצרטים נוספים גם בערים אחרות, והיום ניתן לומר שהיא בהחלט אחת מחביבות הקהל אצלנו וברחבי הארץ.

רביעיות צעירות מצליחות אחרות שמופיעות על כל הבמות המרכזיות בעולם שהבאתי לארץ מאז שנכנסתי לתפקיד הן רביעיית אבן הצרפתית, אחד השמות החמים בעולם המוזיקה הקלאסית כיום; רביעיית קזאלס הספרדית; ובעונה הנוכחית רביעיית פאבל האס הצ'כית ורביעיית מודיליאני הצרפתית. רביעיית ארקדיה מרומניה שהזמנתי גם כן לעונה הנוכחית, נמצאת על סף פריצה בינלאומית גדולה, ולאחרונה זכתה בפרס הראשון בתחרות הרביעיות של הוויגמור הול בלונדון. בימים אלה אני בעיצומם של תכנוני עונת 2013-2014, וגם בעונה זאת אמשיך את אותו קו עם שמות חדשים.

לצד השמות החדשים הצלחתי לבסס בהדרגה קשרים גם עם כמה מהמוזיקאים הישראלים המובילים בתחום המוזיקה הקאמרית בארץ ובעולם – כמו הקלרניתן חן הלוי, הפסנתרן דניאל גורטלר, הצ'לן צבי פלסר, הכנרים חגי שחם וגיא בראונשטיין ועוד. אלה מצידם גם מביאים עימם את הקשרים הבינלאומיים שלהם ומסייעים לי במימוש פרויקטים בשיתופי פעולה עם מוזיקאים מובילים בעולם.

בתחום הרפרטואר, הגשמתי – ואני עדיין מגשים – את היעד שהצבתי לעצמי: להרחיב את גבולות הרפרטואר הקאמרי המבוצע על בימת המרכז מעבר למלחינים המוכרים וליצירות הנודעות. בכלל זה כוונתי לאו דווקא למוזיקה עכשווית, אלא גם ליצירות פחות מבוצעות ממאות קודמות. אני משקיע זמן רב בהאזנה לרפרטואר, ומעדכן כל הזמן רשימה שערכתי לעצמי של יצירות לא קאנוניות שאהובות עליי, ושלדעתי יעניינו גם את הקהל שלנו, ומדי עונה אני משלב כמה יצירות מתוכה בתוכניות הקונצרטים. לשמחתי, גם ההרכבים שאני עובד איתם משתפים פעולה בתהליך המרתק הזה של גילוי וחשיפה של יצירות פחות שגרתיות, ככה שכל תהליך הבניה של העונה הוא עבורי חוויה אנושית ויצירתית מהנה מאוד. חשוב לי לציין את הקהל המצוין שהתמזל מזלי לעבוד איתו. בקרב המנויים שלנו יש גרעין גדול של מאזינים שפתוחים להיחשף גם ליצירות לא ידועות ולמלחינים שאת שמם הם לא מכירים. הדיאלוג שנוצר כך ביני לבין הקהל, והתגובות שאני מקבל מהקהל במצבים כאלה נותנים לי, על פי רוב, תחושת סיפוק מתגמלת מאוד.

יחד עם זאת, לשמחתי לא השגתי עדיין את כל היעדים, ועתה, עם המעבר לבניין החדש, אני גם מגדיר לעצמי יעדים חדשים. המצב המסוכן ביותר, לדעתי, למנהל אמנותי הוא הגעה לתחושה של שביעות רצון מוחלטת והגשמת כל היעדים. זה מתכון לקיפאון ולחוסר עניין גם עבור המנהל וגם עבור הקהל. יעד מרכזי שעוד ניצב בפניי הוא הגדלת מקורות התמיכה של המרכז. מאז ומעולם תרבות גבוהה נזקקה לתמיכות חיצוניות על מנת להתקיים, ובלתי אפשרי לקיים מוסד כמו זה שאני עומד בראשו רק מהכנסות עצמיות. על אף שהקונסרבטוריון עצמו זוכה לתמיכות ממשלתיות ועירוניות, למרכז למוזיקה קאמרית לא מוקצות תמיכות כאלה, כיוון שהוא לא חלק מהגדרת התפקיד של הקונסרבטוריון כמוסד חינוכי.

לשמחתי, הצלחתי בשנים האחרונות להחזיר את התמיכה של קרן מארק ריץ' במרכז, ואני מקווה ששיתוף הפעולה הזה, שמסייע לנו בהזמנת אמנים מחו"ל, ימשיך לשגשג גם בעונות הבאות. ביססתי גם שיתופי פעולה יציבים עם כמה ממכוני התרבות הזרים הפועלים בארץ שמסייעים לנו במימון העלויות של הזמנת הרכבים אורחים מארצותיהם. לאחרונה הוקמה בקונסרבטוריון אגודת ידידים, במסגרתה יכולים ידידים מצטרפים להקצות תמיכות ייעודיות גם למרכז. המהלך הזה עדיין בראשיתו ואני מאוד מקווה שאל הידידים שכבר הקצו תמיכותיהם למרכז יצטרפו עוד רבים, או לפחות דמויות מפתח שיוכלו לסייע בגיוס תמיכות. תמיכות כאלה חיוניות גם על מנת שנוכל לפתח את שיתופי הפעולה שלנו עם מוזיקאים מחו"ל, אבל גם על מנת שנוכל להציע תנאי שכר משופרים למוזיקאים ישראלים.

יש לי ולמנהל הקונסרבטוריון גם כמה תוכניות מגירה שנוגעות לתחומי הפעילות של המרכז, בייחוד בכל הנוגע להגברת המעורבות שלו בפעילות החינוכית בקונסרבטוריון ובפיתוח החינוך למוזיקה קאמרית. כבר היום אנחנו עורכים כיתות אמן לתלמידי הקונסרבטוריון עם מוזיקאים והרכבים שמופיעים על בימת המרכז, אבל עדיין יש הרבה עבודה בתחום הזה. מימוש התכניות הללו דורש כמובן הגדלת תקציבים ושיתוף פעולה עם גורמים שונים ואני מקווה שנמצא את הגורמים הנכונים שיתמכו בהן ויטלו חלק במימושן.

במהלך השהות במרכז ענב יצרת שת"פים עם הרכבים כסולני ת"א, סולני באך ותזמורת הבארוק. האם הקשרים נרקמו רק מתוך ההכרח לחלוק את החלל, או שהיתה גם מחשבה ברורה להרחיב את היריעה כדי לתת מענה למתחרה העיקרי (ובעצם היחיד) שלך, סדרת הקונצרטים של המוזיאון?

נתחיל בכך שההחלטות האמנותיות שלי נובעות מתוך האני מאמין שלי והתפיסות שלי לגבי הזהות של המרכז והקו המוזיקלי שלו, ולא מתוך צורך לתת מענה למתחרה זה או אחר. לשמחתי, ולטובת שני המוסדות, הסדרה שלנו והסדרה של המוזיאון נבדלות זו מזו, ולכל אחת יש אג'נדה ואופי ייחודיים לה. אני ואילן רכטמן (מנהל הסדרות במוזיאון) מיודדים ויש בינינו הערכה הדדית רבה, אבל כל אחד מאיתנו מוליך את הסדרה שהוא מנהל בכיוון שונה וטוב שכך. זה נותן מענה לקהלים שונים ומאפשר לשתי הסדרות להמשיך ולצמוח. ניסיון לחקות את המתחרה הוא לדעתי הדרך הבטוחה להיעלם.

לגבי הגופים שציינת שעימם עבדנו בשיתוף פעולה – הן סולני ת"א והן תזמורת הבארוק פעלו בעבר באולם הישן של הקונסרבטוריון ודרכינו נפרדו עם יציאתנו ממנו. לאחר כמה עונות של פעילות במרכז ענב קבלנו פניה משני הגופים בבקשה לחזור ולעבוד איתנו. נענינו לבקשותיהם מתוך תחושת אחריות ורצון לעזור להם להמשיך ולפעול, אבל שיתוף הפעולה במקרה הזה היה על בסיס עסקי לחלוטין, כאשר אנחנו סיפקנו לשני הגופים הללו תשתיות הפקה (בייחוד מכירת מנויים וכרטיסים וחדרי חזרות) שמרכז ענב לא יכול היה לספק להם. עתה, עם חזרתנו לבניין שלנו, ימשיכו שתי הסדרות הללו לפעול באולם החדש אבל על בסיס שכירות אולם בלבד, כשהן דואגות גם למכירת הכרטיסים שלהן בעצמן.

בכל מקרה, מדובר בשני גופים עצמאיים לחלוטין עם ניהול אדמיניסטרטיבי ואמנותי משלהם, והם אינם חלק מהסדרות המוזיקליות של המרכז. למעט תיאומים הפקתיים אינני מעורב בניהול של הגופים הללו או בהחלטות האמנותיות שלהם. אני מעדיף להיות ממוקד מאוד בתחום הספציפי של מוזיקה קאמרית, להשקיע בו את מקסימום האנרגיה היצירתית שלי, לפתח אותו ולעשות במסגרתו את המיטב שאני יכול, מאשר להתרחב מעבר למה שמשאבי כוח האדם והתקציב שעומדים לרשותי מאפשרים לי ולהיכנס לסחרור.

לגבי סולני באך – במקרה הזה שיתוף הפעולה התנהל באופן ובכיוון שונה. שמעתי אותם בקונצרט בחיפה עוד בשנים הראשונות לפעילותם והתרשמתי מאוד מהפוטנציאל הגדול שזיהיתי בהם. הגישה הבלתי מתפשרת של שרון רוזנר, מנהל האנסמבל, לביצוע, הקול הייחודי והברור שהוא הצליח לגבש בתחום הצעיר יחסית של ביצועי מוזיקה מוקדמת בארץ, והדבקות שלו ללא פשרות בבניית תוכניות מורכבות, מקוריות ולא מתחנפות שבתה אותי, והחלטתי להזמין אותם לקונצרט במסגרת הסדרה הקאמרית עצמה. הקונצרט הזה היה מוצלח מאוד, הן מבחינה אמנותית והן מבחינת הענות הקהל, והוא היה ראשיתו של שיתוף פעולה שהתפתח לאחר מכן לסדרה עצמאית ומלאה של סולני באך תחת החסות שלנו במרכז ענב. במקרה הזה, על אף שגם כאן מדובר בגוף עצמאי עם ניהול אמנותי נפרד, הייתי מעורב יותר בבחירות ובשיקולים האמנותיים, בשיחות אישיות ומקצועיות שהתקיימו ביני לבין שרון. לקראת המעבר לבניין החדש התחלנו לרקום תוכניות להידוק שיתוף הפעולה בין הקונסרבטוריון לבין סולני באך גם בתחום החינוך המוזיקלי, אבל אז, לצערי, קיבל שרון החלטה, משיקוליו הוא, להשעות את פעילות האנסמבל. (גילוי נאות: שרון רוזנר הוא עורך ומנהל אתר תו-עת).

נסיבות הפרידה מסולני באך לא היו בשליטתך; מה קורה כשבעקבות חילוקי דעות אמנותיים אתה מרגיש צורך לסיים שת"פ עם הרכב?

זה באמת אחד ההיבטים היותר רגישים ופחות מהנים בעבודה של כל מנהל אמנותי, בין אם מדובר בסיום שיתוף פעולה עם הרכב שכבר הופיע בסדרה שאתה מנהל, ובין אם בדחיה של הצעות שמגיעות אליך בתהליך תכנון עונה. המצב השני נפוץ יותר מהראשון, אבל בכל מקרה אלה מצבים שבהדרגה אתה לומד מה הדרך הנכונה ביותר מבחינתך להתמודד איתם. גם היום, בפתח העונה השישית שלי בתפקיד, המצבים האלה קשים לי, כיוון שיש כל כך הרבה מוזיקאים שמחפשים במה ויש לי כל כך מעט מקום להציע.

בתחילת הדרך, מתוך חוסר נוחות וחוסר נעימות, נקטתי יותר בגישה מתחמקת או דחיינית, וגם במצבים שהיה לי ברור שלא אוכל לקבל הצעה כלשהי לא הייתי אומר זאת באופן מפורש, אלא אומר שאקשיב ואבדוק ואם תהיה אפשרות אודיע. היום אני מבין שהגישה הזאת לא עושה טוב לאף אחד מהצדדים, וכשברור לי שלא אוכל לשלב הצעה כלשהי בתכנית הקונצרטים, אני משתדל לומר זאת באופן מפורש, ובמידת האפשר גם מסביר לאותו מוזיקאי את השיקולים. לפעמים אני גם מנסה לעזור ולהציע לאילו במות אחרות כדאי לאותו מוזיקאי לפנות. לא פעם ולא פעמיים נפגשתי לשיחות התייעצות עם מוזיקאים גם אחרי שדחיתי הצעה שלהם לקונצרט בסדרה שלנו.

התפקיד שאני ממלא מציב אותי בעמדת השפעה בקנה מידה מקומי, אבל אני משתדל מאוד לשמור על פרופורציות, לא לנצל את הכוח הזה לרעה, ולא להתעלם או לפגוע במכוון. אני גם מודע לכך שנפל בחלקי מזל גדול מאוד להגיע לתפקיד הזה, וחשוב לי לשמור על צניעות והרבה הערכה וכבוד מול המוזיקאים עימם אני עובד, ומול כאלה שפונים אליי. עכשיו משעברנו לבניין החדש שלנו, בו יש גם אולם קונצרטים קטן, תיפתחנה בפניי יותר אפשרויות להציע במה גם מחוץ לסדרה הקאמרית, ולמצוא דרכי ביניים שיאפשרו חשיפה גם למוזיקאים ולהרכבים שמסיבות שונות החלטתי שאיני יכול לשלב במסגרת הסדרה.

הגיע הזמן לדבר על העונה הבאה עלינו לטובה! הזכרת שלוש רביעיות מיתרים חדשות; מה מלבדן מצפה לקהל בסדרה המרכזית?

מצפה לנו עונה גדושה למדי, שגם בה, כמו בכל העונות שערכתי עד כה, ניסיתי למצוא את האיזון בין יצירות מופת מוכרות לבין רפרטואר פחות שגרתי. קח לדוגמה את שלוש רביעיות המיתרים האורחות מחו"ל שהזכרתי – לצד רביעיות של היידן, מנדלסון, ברהמס ובטהובן (הן הרזומובסקי הראשונה המופלאה ופורצת הדרך, והן האופ. 130 האדירה עם הפוגה הגדולה), בתכנית של כל אחת מהרביעיות הללו יש גם יצירה אחת פחות מוכרת – הרביעייה השנייה של זמלינסקי, שהיא חוליה מקשרת בין מאהלר המאוחר לשנברג המוקדם; הרביעייה הראשונה של פאבל האס, מהבולטים במלחינים הצ'כים היהודים שפעלו בטרזין – יצירה אינטנסיבית בפרק אחד עם השפעות ברורות של יאנאצ'ק; ורביעייה של אריאגה – המלחין שנודע בכינוי "מוצרט הספרדי", שבחייו הקצרים הספיק לכתוב שלוש רביעיות כלי קשת נהדרות במסורת הקלאסית.

לצד הרביעיות האורחות חוזרת אלינו גם רביעיית כרמל הישראלית, שתארח את דואו בריל-ענר – הקלרניתנית שירלי בריל והפסנתרן יונתן ענר – זוג בחיים ועל הבמה, ישראלים שבסיסם בברלין ונהנים מקריירה משגשגת, במיוחד בתחום הקאמרי. ההרכב המשולב יגיש תכנית עשירה שנודדת בין האירופי ליהודי, ובה חמישיית הפסנתר הידועה של ברהמס, רביעיית מיתרים של מנדלסון, הפתיחה על נושאים עבריים לקלרנית, פסנתר ורביעייה מאת פרוקופייב וחמישיית הקלרנית של פאול בן-חיים.

שלישיית מונדריאן – הרכב ישראלי מצוין שהחל את דרכו על בימתנו ופרץ בשנים האחרונות את גבולות הארץ וזוכה להצלחה גם בעולם – חוזרת גם היא בשתי תכניות. התכנית הראשונה כוללת שלישיות מאת מוצרט וסמטנה, לצד אוסף אינטרמצי לפסנתר של ברהמס בעיבוד לשלישייה שערך אוהד בן-ארי, הפסנתרן של ההרכב, שהוא גם מלחין ומעבד (לאחרונה בוצעו עיבודיו הקאמריים לעונות של צ'ייקובסקי בפסטיבל למוזיקה קאמרית בירושלים, וזכו להצלחה רבה). בקונצרט השני תארח השלישייה את הוויולן הישראלי הבינלאומי גלעד קרני, שהוא אחיה של צ'לנית ההרכב, הילה קרני, ואת בת זוגו הקונטרבסיסטית לנה איבנוב, לתכנית פופולארית מאוד הכוללת שלוש יצירות אוסטרו-גרמניות בהן ניכרת השפעת מוסיקה עממית – שלישיית הפסנתר "הצוענית" של היידן, רביעיית הפסנתר בסול מינור של ברהמס עם הפינאלה ה"צועני" הסוחף וחמישיית "דג השמך" של שוברט.

הרכב קבוע נוסף שהחל את דרכו על בימתנו וחוזר אלינו העונה לשלוש תכניות הוא הפרויקט הקאמרי הישראלי, בו חברים מיטב המוזיקאים הישראלים בדור הצעיר שחיים בארץ, בגרמניה ובארה"ב, המתקבצים מידי שנה לכמה סיורים ברחבי הארץ ובארה"ב וזוכים להצלחה אדירה ולתגובות נלהבות של הקהל ושל הביקורת. כמו תמיד, התכניות שמציג ההרכב המודולארי הזה, בניהולו של הקלרניתן טיבי צייגר, מקוריות ומגוונות מאוד. בשלושת הקונצרטים שלהם העונה נוכל להאזין, בין היתר, לרביעיית הפסנתר בסול מינור של מוצרט, לחמישיות הקלרנית של ובר ושל הינדמית (יצירה מופתית, אך בלתי מוכרת, שסוף סוף הצלחתי להביא לביצוע בעונה בה נציין 50 שנה למותו של המלחין הפורה והמרתק הזה), חמישיית הפסנתר של פרנק, מחולות קודש וחול לנבל ולכלי קשת של דביסי, השביעייה לכלי קשת וכלי נשיפה של בטהובן, גרסה קאמרית לטיל אוילנשפיגל של ריכרד שטראוס, סיפורי אגדה לקלרנית, ויולה ופסנתר מאת שומאן וסרנדה לשני כינורות וויולה של קודאי. כתמיד, בכל תכנית יציג האנסמבל גם יצירה של מלחין ישראלי – שלישייה לקלרנית, צ'לו ופסנתר מאת מרדכי סתר; שלישיית כלי קשת של צבי אבני ועוד יצירה אחת שטרם נבחרה סופית.

שלושה קונצרטים נוספים בסדרה מזמנים לנו גם הם הרכבים מעורבים בתכניות מודולאריות פסטיבליות. נפתח את הסדרה בקונצרט בו ישתתפו הקלרניתן הישראלי-בינלאומי שנמנה עם צמרת הקלרניתנים היום בעולם, אורח קבוע על בימתנו, חן הלוי, הצ'לן הישראלי הנהדר, צבי פלסר, הוויולן גלעד קרני, נגן הקרן חזי ניר, הפסנתרנית הישראלית החיה בארה"ב, מירי ימפולסקי, והכנרת הרוסיה הנהדרת שתגיע אלינו לראשונה, טטיאנה סמוי. ההרכב המעורב הזה, שחבריו שיתפו פעולה כבר בעבר בפסטיבלים בינלאומיים שונים, יגיש תכנית לה נתתי את הכותרת "בעקבות ברהמס". ברהמס עצמו מיוצג בה בשתי השלישיות שכתב לכלי נשיפה – השלישייה לקלרנית, צ'לו ופסנתר והשלישייה לקרן-יער, כינור ופסנתר. לצד שתי יצירות מופת אלה, כוללת התכנית שתי יצירות של מלחינים מרכז אירופאים מתחילת המאה ה- 20, בהן ניכרת השפעתה החזקה של המסורת הרומנטית הברהמסית – אדאג'ו לוויולה ולפסנתר של קודאי והשישיה לקלרנית, קרן-יער, פסנתר וכלי קשת מאת דוחנאני, יצירה סוחפת שאינה זוכה לביצועים תכופים בגלל ההרכב הבלתי שגרתי לו היא נכתבה.

בסוף אפריל נארח קונצרט בביצוע מוזיקאים ישראלים ואירופאים המופיעים יחדיו בפסטיבל פאבלו קזאלס בדרום צרפת, ומגיעים לסיור בארץ. בראש ההרכב הכנר הישראלי חגי שחם, והקלרניתן הצרפתי הנודע מישל לטייק. חוברים אליהם הפסנתרן הישראלי, ארנון ארז, וקשתנים מגרמניה, פינלנד ופולין. גם התכנית של קונצרט זה צבעונית מאוד וכוללת את חמישיית הפסנתר המופתית של שומאן; סונטה להרכב ייחודי של שני כינורות, צ'לו וקונטרבס מאת רוסיני; מבחר מתוך הקטעים הרומנטיים של ברוך לקלרנית, ויולה לפסנתר; וסוויטה מתוך "פורגי ובס" מאת גרשווין.

בקונצרט פסטיבלי נוסף העונה נציין 20 שנה להיווסדה של החמישייה הישראלית החדשה, חמישיית כלי הנשיפה בה חברים החלילן אייל עין-הבר, האבובן דודו כרמל, הקלרניתן יבגני יהודין, נגן הבסון מאוריציו פאז ונגן הקרן חזי ניר. החמישייה תארח ידידים נגני כלי קשת, בהובלת גרגורי אס, הכנר הישראלי המתגורר באירופה ומכהן ככנר הראשי של התזמורת המצוינת, הקאמרית מאהלר. במרכז התכנית שתי יצירות להרכב הלא שגרתי של תשיעיה לכלי נשיפה וכלי קשת – אחת, הידועה ביותר מבין היצירות שנכתבו להרכב זה, מאת המלחין הגרמני לואי שפוהר, אחת הדמויות החשובות ביותר במעבר בין הקלאסיקה לרומנטיקה; השנייה, תשיעיה תוססת ומלאת חיים מאת נינו רוטה, המלחין האיטלקי הידוע בעיקר בזכות פסי הקול שכתב לסרטיהם של פליני וויסקונטי, אך היה גם פורה מאוד בתחום המוזיקה הקונצרטית. לצד שתי היצירות הגדולות הללו יבצע ההרכב גם קטעים בעיבודו של המלחין ונגן הבסון נדב כהן – מבחר שירים מאת מאהלר ומבחר ואלסים מאת יוהאן שטראוס. כמכלול מציעה התכנית הזאת איזון יפה בין ה"קל" ל"כבד", ובין יצירות מקוריות לעיבודים.

עוד נארח העונה את רביעיית הפסנתר הישראלית – הרכב שנוסד לפני מספר עונות ומבסס בהדרגה את מקומו כהרכב בולט בנוף המוזיקה הקאמרית בארץ. חברים בו הפסנתרנית רויטל חכמוב, הכנר גלעד הילדסהיים, הוויולנית שולי ווטרמן והצ'לן עירא גבעול – כולם בעלי ניסיון עשיר בנגינת מוסיקה קאמרית. הם יבצעו את רביעיית הפסנתר המקסימה של שומאן, ולצידה רביעייה מוקדמת של מנדלסון – יצירת נעורים לא מוכרת מאת מלחין אהוב ופופולארי מאוד שנודע כילד פלא; ורביעיית הפסנתר השניה של אנסקו, בכיר מלחיניה של רומניה במחצית הראשונה של המאה ה- 20 שנודע בחותמו האישי הייחודי. את הרביעייה של אנסקו גיליתי לפני כמה שנים ונשבתי בקיסמה, בייחוד בקסם הפרק השני המדיטטיבי, ואני שמח מאוד שמצאתי שותפים להתלהבות שלי שמאפשרים לי לממש את הרצון שלי להביא את היצירה הזו לביצוע.

רביעיית פסנתר נוספת נשמע גם בקונצרט בסימן מוזיקה צרפתית בביצוע האחים לבית צרי – הכנר ניתאי צרי, והצ'לן הלל צרי, מבכירי הקשתנים בארץ. אליהם יחברו בקונצרט ייחודי זה הפסנתרנית מיכל טל, הידועה במיוחד בביצועיה למוזיקה צרפתית, והוויולן חבר הפילהרמונית, אמיר ואן דר-האל. כל אחד משני האחים יבצע סונטה – הסונטה הרומנטית הידועה והאהובה לכינור מאת פרנק, והסונטה לצ'לו מאת פולנק, יצירה ניאו-קלאסית נהדרת ומבוצעת פחות. ההרכב כולו יחבור לביצוע רביעיית הפסנתר השנייה של פורה. מבין שתי רביעיות הפסנתר שכתב פורה הראשונה היא זו המבוצעת לעיתים קרובות יותר, אך השניה לא נופלת ממנה באיכותה, ומתאפיינת באותו קסם צרפתי ייחודי טיפוסי לפורה, על קו התפר בין הרומנטיקה לאימפרסיוניזם.

אחרונים אחרונים חביבים, אנסמבל מיתר, אנסמבל הבית של הקונסרבטוריון, המתמחה במוזיקה עכשווית ומקיים גם סדרת קונצרטים משלו במהלך העונה. הקשר שהחל עם אנסמבל מיתר לפני חמש עונות, עם כניסתי לתפקיד, הלך והתפתח בהדרגה ובא לידי ביטוי בתכניות מרתקות ויוצאות דופן שהגיש האנסמבל בעונות הקודמות. בעונה הנוכחית החלטנו ללכת על פרויקט גדול למדי, בו ישתף האנסמבל פעולה עם נגנים נבחרים מתוך התזמורת הקאמרית. על ההרכב הגדול הזה ינצח גיא פדר, שמשמש כמנצח בית הן של אנסמבל מיתר והן בתזמורת הקאמרית. התכנית, שכותרתה "סימפוניות קאמריות", מציגה פנורמה מסקרנת של יצירות שנכתבו במהלך המאה ה- 20 להרכבים קאמריים גדולים (10-15 נגנים), על הגבול שבין סימפוניה למוזיקה קאמרית: מוזיקה קאמרית מס' 1 מאת הינדמית, סימפוניה קאמרית מאת האנס אייזלר (מוזיקה שנכתבה במקור כפסקול לסרט), סימפוניה קאמרית מאת המלחין האמריקאי הנודע בן זמננו ג'ון אדאמס, וסינפונייטה מאת בנג'מין בריטן, אחד המלחינים האהובים עליי ביותר מבין מלחיני המאה ה- 20. לצד שנת ה- 50 למותו של הינדמית נציין בקונצרט הזה גם 100 שנה להולדת בריטן.

לצד הסדרה המרכזית הזו מציע המרכז העונה גם שתי סדרות נוספות, קטנות וייחודיות: סדרה של שלושה קונצרטים לציון 25 שנה לשלישיית ירושלים, וסדרה של שישה רסיטלים לפסנתר. את סדרת הפסנתר אני עורך בפעם השלישית, ומשתדל ללכת נגד האקסיומה שהתקבעה בארץ ש"אין קהל לרסיטלים". זאת אקסיומה ששמעתי כשנכנסתי לתפקיד מכל מיני כיוונים, אבל נדמה לי שהמרכז למוזיקה קאמרית הוא אחד המקומות הבודדים בו התקיימו בקביעות סדרות רסיטלים לפסנתר בארץ בשנים האחרונות.

מכל מקום, הקונספט של סדרות הפסנתר במרכז בעבר היה של סדרה מוסברת או מונחית המוקדשת מידי עונה למכלול היצירות של מלחין אחד, כשכל קונצרט נחלק על פי רוב בין שני פסנתרנים שונים. אני חייב להודות שלא אהבתי במיוחד את הקונספט הזה. חיפשתי דרך, מצד אחד, לשמר את הרעיון של סדרה עם נושא גג מלכד, אבל מצד שני, להשאיר יותר חופש בחירה וביטוי אישי לפסנתרנים ולהכניס קצת יותר מעוף ויצירתיות לתכניות. החלטתי גם לוותר על המרכיב ההסברתי, להשאיר יותר מקום למוזיקה ולדמיון של המאזין ולספק את ההסברים, כמקובל, בתכניה כתובה. בקיצור, להתקרב יותר למודל של רסיטל אמנותי אמיתי. את שתי סדרות הרסיטלים הקודמות, שערכתי ב- 2010 וב- 2012, הקדשתי אמנם לשני מלחינים בשנות היובל שלהם – 200 שנה להולדת שופן ו-150 שנה להולדת דביסי – אבל במקום שכל הסדרה תוקדש אך ורק ליצירות של אותו מלחין, החלטתי לגבש כל קונצרט סביב רעיון או ז'אנר כלשהו ולהציג לצד יצירותיו של המלחין המרכזי יצירות של מלחינים אחרים המתקשרות אל המלחין המרכזי וליצירותיו מבחינה ז'אנרית, תמאטית, היסטורית או מוזיקלית.

השנה, כיוון שאין אנו מציינים את הולדתו של אף מלחין מרכזי בתחום הפסנתר, החלטתי שזאת הזדמנות לשחרר עוד קצת את הקונספט, והסדרה, לה נתתי את הכותרת "מאחורי הצלילים", מוקדשת ליצירות שנכתבו בהשראת רעיונות חוץ מוזיקליים – פואטיים, חזותיים, הגותיים וכו'. החל ביצירות שקרובות יותר לתוכניתיות או לתיאוריות מפורשת – כמו "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי, "העונות" של צ'ייקובסקי, "קרנבל" של שומאן, "עמק אוברמן" של ליסט, "מראות" של ראוול, הסונטה השניה של סקריאבין, או יצירות הבלט "רומיאו ויוליה" של פרוקופייב, "פטרושקה" של סטרווינסקי, ו"דפניס וכלואה" של ראוול (בעיבוד יוצא מן הכלל שערך ויבצע רומן רבינוביץ'); עבור ביצירות שנכתבו בהשראה (ודאית או משוערת) של יצירות ספרותיות או חזותיות – כמו הקרייזלריאנה וקטעי הפנטזיה של שומאן, כמה יצירות של ליסט (ספוזליציו, סונטת פטררקה, סונטת דאנטה), הסונטה הראשונה של רחמנינוב (שהחלה כיצירה תוכניתית בהשראת פאוסט של גתה) סונטת הסערה של בטהובן וארבע הבלדות של שופן; ועד ליצירות בהן היסוד התכניתי או החוץ מוזיקלי הוא מופשט וכללי מאוד – כמו סונטת הפרידה של בטהובן, הסונטה השביעית, סונטת המלחמה, של פרוקופייב, או "בערפילים" של יאנאצ'ק. יצירה אחת שראויה לציון מיוחד היא "הקפריצ'יו לפרידה מהאח האהוב" של באך. אחת מיצירותיו המוקדמות של באך והיחידה בה הוא התנסה בכתיבה תוכניתית – כל אחד מן הפרקים נושא כותרת המתארת שלב בדרמה של העזיבה של אחיו ויציאתו לשירות מלך שבדיה. יצירה אטרקטיבית מאוד ויוצאת דופן שאינה מבוצעת לעיתים קרובות.

ששת הפסנתרנים שישתתפו בסדרה, כולם ישראלים בעלי קריירה בינלאומית עשירה: שניים מזוכי תחרויות רובינשטיין האחרונות – בוריס גילטבורג, שיפתח את הסדרה, ורומן רבינוביץ'; שניים מהדור הוותיק יותר – אלון גולדשטיין ודניאל גורטלר, מבכירי הפסנתרנים הישראלים, אהובים ומוכרים היטב לקהל; ושני פסנתרנים מצוינים נוספים מהדור הצעיר יותר – ויקטור סטניסלבסקי, פסנתרן עם איכויות דרמטיות, פואטיות ווירטואוזיות, שמרבה להופיע בארץ, ובנימין הוכמן, פסנתרן שניחן ברגישויות אינטלקטואלית יוצאת דופן, שבסיסו בניו-יורק ושם הוא גם זכה לאחרונה במענק אברי פישר היוקרתי, שניתן על ידי מרכז לינקולן למוזיקאים נבחרים שנמצאו כבעלי פוטנציאל רב לפיתוח קריירה סולנית.

לבסוף, "טריו", הסדרה שגם תפתח את העונה. סדרה חגיגית וייחודית בת שלושה קונצרטים, לציון 25 שנה להיווסדה של שלישיית ירושלים. השלישיה – בה חברים הכנר רועי שילוח, הצ'לן אריאל טושינסקי והפסנתרן ירון רוזנטל – נמנית עם ההרכבים הקאמריים הוותיקים בישראל ונהנית מקריירה משגשגת בארץ ובעולם. היא שיתפה פעולה עם כמה מגדולי המבצעים של המאה ה- 20 והמאה ה- 21 – אייזיק שטרן, פנחס צוקרמן, שלמה מינץ, יפים ברונפמן, זובין מהטה ועוד – והיא מופיעה בקביעות באולמות הקונצרטים החשובים בעולם, כמו הלינקולן סנטר בניו-יורק, הקונצרטחבאו באמסטרדם, הוויגמור בלונדון, הקונצרט האוז בווינה ועוד. מראשית דרכה היא מופיעה על בימת המרכז למוזיקה קאמרית, והשנה אנחנו שמחים ומתכבדים לחגוג עימה את שנתה ה-25. לתכנית הסדרה בחרנו כמה מיצירות המופת הגדולות של רפרטואר שלישיות הפסנתר, וערכנו כל קונצרט סביב נושא משותף.

הקונצרט הראשון, שיפתח את העונה ב- 20 באוקטובר, מוקדש לשתי השלישיות המונומנטאליות של שוברט. בקונצרט השני, בדצמבר, תארח השלישיה את הויולן הפולני-בריטי ,קריסטוף חורז'לסקי, ותגיש תכנית שתיסוב סביב המשולש הרומנטי הידוע ביותר בתולדות המוזיקה, עם שלישיות פסנתר של רוברט וקלרה שומאן, ורביעיית הפסנתר הסוערת והטראגית בדו מינור של ברהמס, אותה הוא כתב לאחר מותו של רוברט וברוח היחסים הסבוכים, האובססיביים והבלתי ממומשים עם קלרה, כשהוא משלב ביצירה עצמה רמיזות לקלרה ולנובלה הרומנטית והטראגית של גתה "ייסורי ורתר הצעיר". הקונצרט השלישי, במאי, יציג, תחת הכותרת "השלישיה הרוסית", שלישיות פסנתר ידועות ואהובות מאוד מאת רחמנינוב, שוסטקוביץ' וצ'ייקובסקי.

הבעת הסתייגות מסוימת משילוב הסברים בקונצרט; מצד שני, יש לך שת"פ עם הסדרה המוסברת של רביעיית כרמל – אולי הדוגמא הטובה ביותר להצלחת הפורמט. האם נתקלת בפניה מהקהל ליישם משהו דומה בקונצרטים נוספים, או לחילופין בהתנגדות לכך?

אין לי התנגדות עקרונית לרעיון של סדרה מוסברת, אלא שאני חושב שקונצרט מוסבר הוא אמנות בפני עצמה ועל מנת שהתוצאה תהיה משכנעת, מקורית ואפקטיבית, לא מספיק לקחת קונצרט ולהוסיף לו מישהו שידבר על היצירות. קונצרט מוסבר טוב דורש מחשבה רבה על הקונספט ועל אופן השילוב בין המילים למוזיקה, על המינונים והיחסים הנכונים. כמו כן, דרושה עבודת הכנה יסודית גם באיסוף החומרים וגם בבדיקת התוצאה.

מעבר לכך, מלאכת הסברת מוזיקה לקהל רחב היא כישרון מיוחד שדורש שילוב ואיזון בין ידע אקדמי נרחב, לבין כישורים רטוריים, ביטחון בדיבור מול קהל, כישרון ומיומנות בהעברת ידע אקדמי ותיאורטי לקהל חובבים, יחסי אנוש ותקשורתיות מפותחים וחוש מפותח למיזוג בין רציני לקל, כשהכל צריך לעבור אופן קולח ולא כהרצאה. לא קל למצוא אנשים שניחנים בשילוב הכישורים הזה.

הסדרה המוסברת של רביעיית כרמל הלהיבה אותי, כיוון שהיא דוגמה מצוינת לסדרה מוסברת מוצלחת בה מתממשים התנאים שתיארתי. חשוב להדגיש שזאת יוזמה מקורית ועצמאית של הרביעיה עצמה. נחשפתי אליה לראשונה בעונה הראשונה שלי בתפקיד, כשהרביעיה נגנה אצלנו במסגרת הסדרה הקאמרית ובמקביל קיימה את הסדרה המוסברת שלה באולם התיבה. הוזמנתי לאחת התכניות המוסברות שלהם והוקסמתי מיד מהשילוב הייחודי שהיא מציעה בין דברי ההסבר של יואל גרינברג (הוויולן של הרביעייה, שהוא גם ד"ר למוזיקולוגיה) המלומדים אך המועברים ללא יומרה ובסגנון בלתי אמצעי, לבין קטעי הקריאה, המשחק והשירה של השותפות של להרכב המחיים את הרקע ההיסטורי והתרבותי המוצג בהסברים, ולבין ביצועים מוזיקליים ברמה מקצועית גבוהה מאוד. אהבתי גם את ההתמקדות של הסדרה במוזיקה קאמרית.

מכאן היתה הדרך קצרה לשיתוף פעולה בינינו גם בסדרה המוסברת. בעונות שלאחר מכן קיימה הרביעיה את הסדרה באולם צוותא כשאנחנו נותנים לה את תשתיות ההפקה והחשיפה בקרב המנויים שלנו, ובהדרגה היא הלכה והרחיבה את קהל האוהדים והמנויים שלה. בהיותי בעצמי מוזיקולוג מצאתי שפה משותפת עם יואל ועם הרביעיה בכלל בפרויקט הזה, מה שהביא גם למעורבות שלי בגיבוש התכניות ובבחירות הרפרטואריות. בעונה הנוכחית, עוברת גם הסדרה הזאת לבניין החדש של הקונסרבטוריון, ותתקיים באולם הקטן, אולם רן ברון.

באשר לפניות מהקהל בעניין סדרות מוסברות – אני לא יכול לומר שמגיעות אליי פניות לשלב הסברים בקונצרטים בסדרה הקאמרית. חלק גדול מהקהל שלנו הוא קהל מלומד בעל ידע והשכלה מוזיקליים, ולהערכתי דברי הסבר שגרתיים לפני ביצוע היצירות אינם נחוצים לו. לפיכך אני לא משלב הסברים מדוברים בקונצרטים, אבל מקפיד להציע לקהל הסברים מפורטים ומלומדים למדי בתכניות שאני עורך. חשוב לי שההסברים על היצירות בתכניה יהיו מקיפים, עם מידע רחב על הרקע לכתיבת היצירה ועל היבטים מוזיקליים ומבניים של פרקיה השונים (כמובן מבלי לגלוש לשפה טכנית ומקצועית מידי). בעניין הזה אני יכול לומר במפורש, שאני מקבל לא מעט פידבקים מהקהל, גם לחיוב, אבל גם על דרך השלילה, כשמידי פעם, מפאת עומס ומגבלות זמן, הסבר כלשהו שאני עורך או כולל בתכניה לא עומד בסטנדרטים שאני מציב לעצמי ולקהל בדרך כלל. אני חושב שבמסגרת קונצרט רגיל זאת הדרך הטובה ביותר לאפשר, למי שמעוניין, לקבל הסברים, אבל מבלי שהדבר יפלוש אל תוך חווית הקונצרט עצמו ומבלי לכפות את ההסברים על כל הקהל.

יחד עם זאת, זה כמה שנים שאני חושב בעצמי על הכיוון הזה של שילוב הסברה מוזיקלית במסגרת פעילות המרכז, לאו דווקא לאותו קהל או בקונצרטים של הסדרה הקאמרית. ייתכן שבסופו של דבר אמצא את הדרך שתיראה בעיניי משכנעת מספיק ואטרקטיבית מספיק, ואת האנשים הנכונים לעבוד איתם.

בכל הנוגע לסדרות הרגילות והקבועות של המרכז – על אף שמבחינת התוכן והבחירות הרפרטואריות אני נמשך לחידוש, הרי שמבחינת הצורה אני שייך לאסכולה המסורתית, וחושב שצריך להשאיר למוזיקה ולחוויה הריגשית והאינטלקטואלית של האזנה למוזיקה נטו את מלוא הבמה. העמסה של דיבורים או גירויים חושיים נוספים על המוזיקה מחלישה בעיניי את האפקט העוצמתי והבלתי אמצעי שיש לקונצרט טוב של מוזיקה טובה בביצוע חי.

הדוקטורט שלך עוסק במוזיקת מוקדמת, תחום שאינו בא לידי ביטוי בקונצרטים שלך – ובכלל נתפס כנישה ליודעי ח"ן. יש סיכוי שמתישהו הקהל שלך ייחשף לאוצר הזה?

אכן, הדוקטורט שלי, שכתבתי באוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ' דורית טנאי, עסק במוזיקת רנסנס ונציאנית. באשר לחשיפת הקהל שלנו למוזיקה מסוג זה, ממש לאחרונה, במהלך הסוכות, יכלו אלה מקרב הקהל של המרכז שמתעניינים במוזיקה מסוג זה, להחשף אליה בסמינר הבינלאומי למוזיקה עתיקה. אני מאוד מקווה שמהגרעין הזה של הסמינר ושל המחלקה למוזיקה עתיקה, המנוהלים שניהם על ידי דרורה ברוק, תצמח ותתפתח בעתיד הקרוב סדרת קונצרטים של מוזיקה מוקדמת.

מכל מקום, אני לא חושב שהסדרה הקאמרית שאני מנהל היא המסגרת המתאימה לכך. המוזיקה של הרנסנס היא עולם שונה לחלוטין מהעולם המוזיקלי של הסדרה הקאמרית – הן מבחינת סוג גופי הביצוע והן מבחינת השפה המוזיקלית, עקרונות היסוד של התחביר המוזיקלי, הטווח הדינאמי, עקרונות הפקת הצליל והטכניקה המוזיקלית, הקודים של ההבעה המוזיקלית וכו'. אני חושב שלשלב קונצרט אחד של מוזיקת רנסנס בתוך הסדרה הקאמרית זה מהלך שגוי. סדרת קונצרטים היא אינה אוסף מקרי ושרירותי של קונצרטים, וצריך להיות לה איזשהו קו אמנותי כללי ברור, איזושהי זהות מוזיקלית שמאפיינת אותה ושהופכת אותה למכלול מוגדר. כשזה מגיע לעריכת סדרות הקונצרטים, אני לא מחובבי האקלקטיות או התפיסה ששואפת להכניס לסל אחד את כל סוגי המוזיקה – קלאסית-רומנטית, רנסנסית, ג'ז, אתנית, פופולארית וכו'. אסופה כזאת היא חסרת הגדרה, והגבול בין חוסר הגדרה לחוסר משמעות הוא דק מאוד.

מעבר לכך, כל אחד מסוגי המוזיקה הללו הוא עולם בפני עצמו שזקוק לקונטקסט שלם תומך של סדרה שנותנת משמעות לכל הפרטים, למרחב יצירתי. לשתול קונצרט אחד של מוזיקת רנסנס וקונצרט אחד של ג'ז בתוך הסדרה הקאמרית זה לעשוות עוול לסוגי המוזיקה הללו, לתלוש אותם מהסביבה התומכת והנכונה להם ולהעביר אותם להקשר שלא יעניק להם את תנאי המחיה הנכונים. זה כמובן נוגע גם לקהל. על אף שאני בטוח שבקרב הקהל של הסדרה הקאמרית יש גם קבוצה של אנשים שמתעניינים או עשויים להתעניין גם במוזיקה של הרנסנס, עדיין מדובר במיעוט, בעוד שעבור רוב הקהל מדובר במוזיקה זרה ולא מובנת לחלוטין. קונצרט אחד של מוזיקה כזו בתוך הסדרה לא יכוון לקהל הנכון לו, ולא יזכה במידה מספקת לקהל הרלוונטי לו.

אני אמנם שואף להרחיב את האופקים המוזיקליים של הסדרה ושל הקהל, אבל ברורים לי גם הגבולות, ואני לא רואה את עצמי בתפקיד מחנך או מטיף. אני יכול לשלב כל מיני סוגי מוזיקה בסדרה מתוך אידיאולוגיה של פתיחת הגבולות, אבל אם לא תגיע לקונצרטים הללו קבוצה מינימאלית של קהל הרי שיצא שכרי בהפסדי ולא השגתי דבר.

כפי שרמזתי בתחילת התשובה, התפיסה שלי בעניין היא אחרת – אני מאוד מקווה שבהדרגה הקונסרבטוריון יציע לקהל מגוון גדול של קונצרטים בטווח רחב של סוגי מוזיקה שונים. השנה, כאמור, לצד הסדרות של המרכז למוזיקה קאמרית, נחנכה סדרת קונצרטים של מוזיקה עכשווית שמנוהלת על ידי גלעד הראל ועמית דולברג מאנסמבל מיתר. בקונסרבטוריון פועל גם מרכז ללימודי ג'ז, בניהולו של ארז בר-נוי, מרכז מפואר שהפך בשנים האחרונות לאחת התופעות הבולטות והמובילות בארץ בתחום הג'ז, ושמקיים גם הוא לאורך השנה מופעים עם מוזיקאים ישראלים ובינלאומיים. אני מאוד מקווה שגם בתחום של המוזיקה המוקדמת תתגבש סדרת קונצרטים שנתית, תחת הגג של המחלקה למוזיקה עתיקה. יש הרבה כוחות מצוינים בקונסרבטוריון, שיכולים, כל אחד בתחומו, להציע לקהל את המיטב בתחום שעליו הם אמונים, ואני לא חושב שנכון שהכל ינוהל על ידי או יתקיים תחת הגג של המרכז למוזיקה קאמרית. הגג המשותף הוא הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה.

מדבריך עד כה עולה שגם לאחר צבירת ניסיון, לא פשוט למצוא את האיזון בין הרצון לחדש ובין הצורך לקלוע לטעם הקהל. אז ברור שמוזיקת רנסנס זרה לסדרה הקאמרית; לעומת זאת, דווקא קונצרט אנין ממיטב הרפרטואר הרלוונטי – לידר משפוהר ועד פולנק בביצוע שרון רוסטורף – לא משך את הקהל. כיצד אתה מיישם את הלקחים והמסקנות בבואך לתכנן את העונה הבאה?

מעניין שאתה זוכר ומזכיר דווקא את הקונצרט הזה. זאת דווקא דוגמה לקונצרט שתכננתי מראש מתוך ידיעה שהוא יכוון לקהל מצומצם יותר ולכן לא התאכזבתי ממכירת הכרטיסים. רק על מנת להשלים את התמונה, מדובר בקונצרט שנערך לפני שתי עונות בביצוע זמרת הסופרן שרון רוסטורף, הקלרניתנית שירלי בריל והפסנתרן יונתן ענר – שלושה מוזיקאים נהדרים. כשחשבתי על ההרכב הזה רציתי לבנות תכנית מודולארית, עם יצירות שחלקן להרכב המשולש כולו, חלקן לקלרנית ולפסנתר וחלקן לסופרן ולפסנתר, עם איזשהו דיאלוג פנימי בין היצירות. אחרי מחשבה משותפת שלי יחד עם האמנים הגענו לתכנית שענתה על הקונספט הזה ושהלהיבה את כולנו (ושהצליחה גם להימנע מהיצירה המנוגנת ביותר להרכב הזה – "הרועה על הסלע" של שוברט). יחד עם זאת, כאמור, היה לי ברור שזאת תוכנית לקהל מצומצם, גם כיוון שלא כל חובבי המוזיקה הקאמרית הם דווקא חובבי מוזיקה קולית או רסיטלים, גם כיוון שהתכנית היתה בנויה מסדרה ארוכה יחסית של יצירות קצרות ולא משלוש מנות במתכונת הסטנדרטית. הקהל הלא מבוטל שהגיע, בכל מקרה, הגיב בהתלהבות רבה.

אחרי כמה עונות בתפקיד אני יודע מראש להעריך אילו קונצרטים ימלאו את האולם לחלוטין עוד לפני תחילת העונה ואילו יפנו לקהל מצומצם יותר. אבל אני גם מכיר את דרך האמצע – אני יודע שאם יש לי בתכנית יצירה או שתיים שהן עוגן חזק (יצירה קלאסית או רומנטית מוכרת של מלחין ידוע, באחד הז'אנרים הקאמריים הכליים הקאנוניים) אני יכול לצידן גם לשלב עוד יצירה או שתיים פחות שגרתיות או פחות מוכרות מבחינת מלחין, סגנון, סוג הרכב או ז'אנר. הקונצרטים של הפרויקט הקאמרי הישראלי הן דוגמה מובהקת להתמודדות כל עונה מחדש עם הרכבת תכניות מסוג זה, והן כר מצוין להרבה דמיון, מחשבה ויצירתיות, כיוון שהאנסמבל הגדול והמגוון מבחינת כלים מאפשר הרבה משחק מבחינת סגנונות מוזיקליים ושילובי כלים.

מכל מקום, האיזון שאני מנסה להשיג הוא לאו דווקא, או לא רק, בתוך התכנית של הקונצרט הבודד, אלא גם בין התכניות בסדרה כולה. הואיל ואני מאפשר לכל מנוי לבחור באופן חופשי את הקונצרטים בהם הוא מעוניין מתוך ההיצע הגדול, ולא מחייב הזמנה של סדרות סגורות מראש, אני יכול להרשות לעצמי יותר חופש וגיוון בין התוכניות. החכמה היא ליצור את האיזון בתוך הסדרה. באופן כזה אני יכול להרשות לעצמי בכל עונה לשלב כמה קונצרטים עם תכניות שפונות ביודעין לקהל מצומצם, כשלצד זה אקפיד שיהיו גם כמה תכניות על טהרת המוכר והאהוב, ובתווך רוב הקונצרטים יציגו את אותן תכניות מעורבות שמשלבות בין יצירות עוגן מוכרות לבין רפרטואר פחות סטנדרטי. לשמחתי, המרכז התברך בקהל שמאפשר לי את טווח התמרון הרפרטוארי הזה.

אנו שבים ומזכירים בשיחה את הקהל, ובאופן מתבקש. בסופו של דבר, הקהל הוא הרי הנמען בערוץ התקשורת שמתחיל במלחין ועובר דרכך ודרך המוזיקאים. תוכל לתאר את מהות הקשר שלך עם הקהל? מן הסתם זה לא מסתכם במינגלינג לפני קונצרטים או בטיפול בבקשות לשדרוג מקומות. האם מתקיימות תכתובות בענייני תוכן? האם יש בקהל אנשים המגלים מעורבות ועניין יוצאי דופן? האם יש לקהל השפעה על עבודתך?

אני מאוד שמח על השאלה, כיוון שלצד העבודה המשותפת עם האמנים על תכנון העונה, הקשר עם הקהל הוא היבט נוסף שמאוד אהוב עליי בתפקיד שלי. לקשר שלי עם הקהל יש ביטויים רבים, ודווקא שדרוג מקומות ישיבה הוא לא המרכזי שבהם (לשמחתי, מאז שנכנסתי לתפקיד מלווה אותי מי שהיתה שם עוד הרבה לפניי, סווטלנה צ'רניאקוב, שאחראית על כל הטיפול במנויים ועושה את עבודתה במקצועיות ובמסירות שאין למעלה מהן. היא מכירה כמעט את כל המנויים באופן אישי, ומרבית הבעיות, אם צצות כאלה, נפתרות על ידה ולא מגיעות אליי כלל).

מהות הקשר שלי עם הקהל היא בעיקרה פידבק מתמיד על ההחלטות האמנותיות שלי. זה קשר שמתחיל כבר בשלב פרסום העונה והזמנת המנויים ומתבטא תחילה בנתונים הסטטיסטיים – מי וכמה נרשמו לכל קונצרט. מתוך הנתונים האלה אני לומד באופן הדרגתי להכיר את הטעמים של המנויים השונים. יש גם שפונים אליי באופן אישי להתייעץ בבחירות הקונצרטים, או שמביעים את דעתם (לטובה או לרעה) לגבי התכנית השנתית.

לאחר מכן, בקונצרטים במהלך העונה, אני מקבל כל הזמן תגובות ופידבקים – בין אם בהפסקות הקונצרטים ומיד אחריהם בשיחה בעל פה, ובין אם בימים שאחרי הקונצרטים בטלפונים או באימיילים. התגובות יכולות לנוע מהערות לגבי התכניה (כולל תיקוני הגהה…), עבור בהתעניינות איך הגעתי להזמין מוסיקאי זה או אחר (בייחוד ביחס להרכבים חדשים שאני מזמין מחו"ל), או חוות דעת על היצירות ועל הביצוע שלהן, ועד שאלות להעשרת ידע לגבי יצירה זו או אחרת. באופן אישי אני אוהב מאוד את הפניות האלה, ואת הקשר שהן יוצרות ביני לבין הקהל. כמובן שיש מנויים מסויימים שנוטים יותר להגיב, אבל ככל שהקהל מכיר אותי יותר ויותר גם חוג המגיבים מתרחב.

אני יכול לתת שתי דוגמאות מצוינות שנחרתו בזכרוני לפידבקים מצד הקהל. בעונה הקודמת חרג אחד הקונצרטים מהפורמט השגרתי – שלישיית מונדריאן ביצעה יצירות שנכתבו בהשראת יצירות ספרותיות ואירחה את ערן צור שקרא קטעים מתוך היצירות הספרותיות הרלוונטיות. הקונצרט הזה ליבה, באופן צפוי, תגובות ערות מצד הקהל – מצד אחד היו כמה שראו בכך חילול הקודש ואפילו כעסו, ועם כמה מהם ניהלתי על כך דיון במהלך ההפסקה. הקפדתי לתעל את השיחה לכיוון של דיאלוג פורה ולא להתנצחות אישית – כיבדתי את דעתם, אבל הצגתי גם בקור רוח את עמדתי ודעתי. מצד שני היו גם כאלה שהתלהבו מאוד מהגישה החדשנית וכתבו לי למחרת הקונצרט. באימייל ששלחתי להרכב לסיכום הקונצרט (אני משתדל בדרך כלל להחליף רשמים ולתת פידבק מצידי לאמנים המבצעים אחרי הקונצרט, בייחוד עם הרכבים שאני בקשר קבוע איתם) כתבתי ששמחתי מאוד על מגוון התגובות הזה, כי אם קונצרט כזה לא היה מעורר פולמוס ותגובות זה היה סימן שהוא השאיר את הקהל אדיש, ומבחינתי מצב כזה היה נחשב להחמצה.

מקרה אחר שזכור לי היטב הוא פידבק עקיף יותר, אבל ששימח אותי מאוד. אחד המלחינים שרציתי מאוד לחשוף לקהל שלנו הוא המלחין הצ'כי בן המאה ה- 20, בוהוסלב מרטינו. מלחין פורה מאוד שכתב שפע מוזיקה קאמרית מצוינת, אבל לא זוכה כמעט לביצועים ואינו מוכר כמעט לקהל בארץ. היתה לי תחושה שזה מלחין שיכול למצוא חן בעייני חלק גדול מהקהל שלנו. יצא שלפני שלוש עונות כללה התכנית השנתית שלוש יצירות שונות של מרטינו בשלושה קונצרטים שונים. במהלך העונה, באחד הקונצרטים, אחרי שעברו כבר שני קונצרטים בהם בוצעו יצירות של מרטינו ולפני הקונצרט השלישי, הסתובבתי כהרגלי בהפסקה במבואה, כשלפתע קלטה אוזני שיחה בין שתי מנויות שעיינו בתכנית הקונצרט הבא, ושמעתי את אחת מהן מביעה בפני השניה את ההתלהבות שלה ממרטינו ומספרץ איך היא גילתה אותו בקונצרטים הקודמים. לא התערבתי, ולא אמרתי דבר, אבל חשתי תחושת סיפוק גדולה מאוד.

בסופו של דבר, התקשורת החזקה ביותר עם הקהל היא התקשורת הבלתי אמצעית שבאה לידי ביטוי בקשב ובתחושה באולם בזמן ביצוע היצירה, ובמחיאות הכפיים בסופה. אחרי הכל, התחושה של קהל נלהב בסוף יצירה, בייחוד אם זאת יצירה לא שגרתית שנבחרה על ידי, היא אחת התמורות הגדולות ביותר לכל העבודה הקשה.

כל קונצרט הוא מבחן חדש והתרגשות חדשה לא רק בשביל האמנים המבצעים, אלא גם בשבילי. הקשר המשולש הזה בין ביני לבין האמנים ולבין הקהל הוא קשר מאוד מחייב ומאוד מרגש. וכמובן, זאת מערכת קשרים שנישאת כולה על גבי היצירה המוזיקלית – כל אחד מאיתנו הוא מוסר או קולט של היצירה, ובלעדיה הקשר לא היה נוצר. ביחד אנחנו מערך מורכב שמביא לתוצאה החזקה והחד פעמית של הקונצרט החי.

אז כן, כמובן שלקהל יש השפעה על העבודה שלי. אני שואף כל הזמן לאיזון שבין האג'נדה האמנותית שלי, שבלעדיה אין משמעות להיותי בתפקיד, לבין תגובות הקהל שבלעדיו לעבודה שלי אין זכות קיום.

בנעוריי, כתלמיד פסנתר, היה לי תמיד פחד במה, וזו אחת הסיבות שמעולם לא נמשכתי למסלול של מוזיקאי מבצע, אבל ברבות השנים, ככל שמצאתי את מקומי בעולם וצברתי בטחון במה שאני עושה, גם התפתח בי היצר הבימתי. גיליתי את זה במיוחד כשהתחלתי להרצות בפני קהל באוניברסיטה, ובמובן מסוים גם התפקיד שלי כמנהל אמנותי מספק את אותו יצר. אמנם אני לא זה שמופיע על הבמה, וברור לי לחלוטין שבקונצרט המוקד הוא האמנים המבצעים, אבל הקשר שלי עם הקהל סביב הקונצרט מרגש אותי ועונה על אותו פן בימתי באישיות שלי.

מלה לסיום?

חשוב לי להודות לכל העושים במלאכה: לעיריית ת"א וקרן ת"א לפיתוח ולקרן אריסון, שמלווים את הקונסרבטוריון כבר שנים ארוכות ואפשרו לכל פרויקט בניית הבית החדש להתקיים; לאדריכלים המתכננים של המבנה החדש – רפאל לרמן, חמדה בן דוד ומאיה קליין-פייביש – על המבנה המואר, המרווח והנעים שהקימו לנו; לאדריכלי הנוף ישראל לדרמן וטטיאנה גינזבורג – על החצר החדשה והמקסימה שהפכה לשטח ציבורי מזמין עוד לפני פתיחת הבניין עצמו; לקרן מארק ריץ' – על תמיכתה בפעילות המרכז למוסיקה קאמרית; לאגודת ידידי הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ולעומדות בראשה, היו"ר עו"ד מיה ליקוורניק והמנהלת מיכל אברמוב, שידה גם עוד בהרבה היבטים נוספים של פיתוח וקידום הקונסרבטוריון והמרכז בתוכו; למרכז ענב לתרבות ולצוות עובדיו שאירחו אותנו במשך חמש העונות שלנו מחוץ לבית, היו לבית חדש עבורנו ושיתפו פעולה במקצועיות ובכל תשומת הלב; למנהל הקונסרבטוריון, קוסטין קנליס אוליאר, ליו"ר הוועד המנהל, גבי ברון, ולכל צוות ההנהלה, המנהלה והמזכירות של הקונסרבטוריון (מפאת מגבלות המקום לא אמנה את כל השמות) שללא התמיכה והעבודה הקשה שלו, גם המרכז למוזיקה קאמרית לא היה יכול לצלוח את שנות הגלות ולצמוח מחדש.

הקונצרט הראשון של המרכז למוזיקה קאמרית יתקיים בקונסרבטוריון ת"א ב-20 באוקטובר, ובו תופיע שלישיית י-ם, החוגגת 25 שנה להיווסדה. בתכנית: שלישיות הפסנתר אופ. 99 ו-100 מאת שוברט.