וירטואוזיות נטולת-מאמץ

פתיחה ברגל ימין לעונה החדשה של סימפונט רעננה / אביעד שטיר, 17.9.12

הקונצ'רטו השני לפסנתר של רחמנינוב, אולי היצירה האהובה והפופולרית ביותר שלו, הוא מין הר גבוה שהפסנתרן חייב להעפיל עליו ולהיאחז בו בעשר אצבעות, עד שפרקיהן ילבינו מן המאמץ. אבל כמובן, החוכמה היא שאיש לא ירגיש במאמץ האדיר – אינספור שעות של עבודת הכנה ואימון חייבות להישאר מאחורי הקלעים, והפסנתרן צריך לנגן כאילו דבר אינו מעסיק אותו מלבד התבוססות מענגת במלנכוליה הסלאבית המפוארת הזו. בוריס גילטבורג, פסנתרן צעיר שכבר הספיק לצבור קילומטראז' לא קטן של הופעות בעולם ובארץ, עמד במשימה בכבוד. ממקום מושבי בשורה הראשונה זכיתי להתרשם ממראה אצבעותיו הדקות המשתלחות על הקלידים – תמיד מראה מרשים – וליהנות מכל מנעד הגוונים והצבעים שהפיק מן הפסנתר. למרבה הצער, באולם הקטן של המשכן לאמנויות ברעננה, הקרבה הזו לקדמת הבמה הקשתה עלי לשמוע כהלכה את התזמורת ולהתרשם מן השילוב בינה ובין הסולן. מכל מקום, בקטעים שבהם הפסנתר אינו מנגן, או יורד לפיאניסימו מופנם, הספקתי להתפעל מנגינת התזמורת, שנשמעה כגוף מקצועי מאוד ומלוכד, בניצוחו הבוטח של עומר ולבר. לאחר תשואות ארוכות – ומוצדקות – השמיע גילטבורג שני הדרנים וירטואוזיים מאת רחמנינוב: העיבוד שלו ל"צער האהבה" של קרייזלר, וה"אטיוד-תמונה" אופ' 39 מס' 6, המכונה "כיפה אדומה והזאב" (יצירה על גבול האטונאליות, שאמורה להזכיר לנו דיאלוג עצבני בין באס לסופרן). הייתי שמח לשמוע אותו פעמים נוספות.

החלק השני של הקונצרט הוקדש לסימפוניה התשיעית המפורסמת של דבוז'אק, "מן העולם החדש" – ללא ספק מן היצירות השחוקות והמשומשות ביותר ברפרטואר הסימפוני, ואף על פי כן יצירת מופת אמיתית: אני אישית יכול לשמוע אותה פעם אחר פעם בלי להתייגע ממנה. דבוז'אק הצליח כאן במשימה שנכשל בה לא פעם במקומות אחרים, וכתב יצירה רחבת היקף שאין בה אף צליל מיותר, בלי החזרתיוּת שהוא נוטה לגלוש אליה לעיתים קרובות. ללא סולן שירעים בפסנתר, וביצירה שבה התזמורת עומדת במרכז ולא רק כמלווה מן הצד, היתה לי כאן ההזדמנות להתרשם לעומק מן התזמורת והמנצח. אולי גם הפעם היה מקומי באולם בעוכרי, אבל היה קשה להתכחש לתחושה שכלי הנשיפה חזקים הרבה יותר מדי, ואפילו ברגעים עדינים של פיאנו נשמעו חריפים ובוטים. כלי הקשת, בהשוואה אליהם, נשמעו חיוורים וזקוקים לתגבור, ולא אחת גם ניגנו באופן מרושל. ולבר ניצח על היצירה ביד קלה ובטעם טוב, והתזמורת נענתה לו בהתלהבות וניכר בנגניה שהם נהנים. יצוין לטובה נגן הקרן האנגלית מיכאל לם, שניגן את הנושא המפורסם ושובה-הלב של פרק האדאג'ו בצלילי קטיפה חמים וקורנים.

הקונצרט נפתח ביצירתו של זוהר שרון, "ארבע דקות בירושלים", שבוצעה על רקע סרטון אנימציה מאת שרון אנמוט – יצירה שנכתבה כחלק משיתוף פעולה בין תלמידים מן האקדמיה למוזיקה בירושלים לתלמידי המחלקה לאנימציה בבצלאל. אלא שכבר מן הצלילים הראשונים של היצירה, והחל בכותרת הסרטון, ברור היה שהאנימציה עומדת כאן במרכז ההצגה, ואילו המוזיקה היא ליווי גרידא, "מוזיקת סרטים". ככזו, היא לא היתה גרועה במיוחד, אבל לא נחרטה בזיכרון ולא עוררה חשק מיוחד להאזין לה בפעם השנייה. הסרטון עצמו היה מעין פרסומת חלבית לכל המשפחה בנושא "ירושלים", והמוזיקה התאימה את עצמה לתמונה בדרך שאין בנאלית וצפויה-מראש ממנה: מוזיקה "ערבית" כשהסרטון מתמקד בירושלים הערבית, מוזיקה א-לה-כלייזמר במאה שערים וכך הלאה. יותר מכל גרמה לי היצירה להיזכר ב"חיפה, סימפוניה של עיר", יצירה שכוחה של פרנק פלג המנוח, שנועדה גם היא ללוות סרט פרסומת לחמודותיה של חיפה.

קונצרט פתיחת העונה, תזמורת סימפונט רעננה. 11, 12, ו-13 בספטמבר, המשכן לאמנויות הבמה, רעננה. סולן: בוריס גילטבורג, מנצח: עומר מ' ולבר.