ראשי » Uncategorized » השגב והגדולה

השגב והגדולה

פוסטים אחרונים

In Camera XV אולם אסיא אירה ברטמן אלה וילהלם אלה וסילביצקי אליאב לביא אנסמבל המאה ה-21 אנסמבל ליריק אנסמבל מיתר אריאל טושינסקי בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן מהטה ברכה קול גוסטבו פורטה גיא פדר גלעד הראל גן-יה בן-גור אקסלרוד דויד זבה דויד שמר דורון פלורנטין דניאל אורן דניאל סטרכילביץ' האופרה הישראלית האנסמבל הקולי החדש הלן גרימו המקהלה הקאמרית המרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל הפרויקט הקאמרי הישראלי הרביעיה הדורית התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון התזמורת הפילהרמונית התזמורת הקאמרית הישראלית זובין מהטה טל גנור יאיר פולישוק יזהר קרשון יעלה אביטל ירון רוזנטל כרמית נתן כרמן לה בוהם לה טראוויאטה לה טרוויאטה לירן קופל מוזיאון תל אביב מוזיקה נובה מיכל טל מימה מילוא מנפרד הונק משה אהרונוב נועם צור נטע היבשר נעה פרנקל נעמה גולדמן סדנת האופרה הבינלאומית סול גבטה סימפונט רעננה עינת ארונשטיין עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני עמית דולברג ענבר סולומון ענת צ'רני פליציה בלומנטל קארין שיפרין קובי מלכין קלייר מגנאג'י קרין הוכמן רביעיית היידן הישראלית רואי אמוץ רועי שילוח ריגולטו רפאל סקורקה שירי הרשקוביץ שלאגר שלישיית ירושלים תזמורת הבארוק ירושלים

קטגוריות

זובין מהטה חוזר לפילהרמונית לקונצרט על טהרת ברוקנר, בשתי יצירות המהדהדות זו את זו / חגי אברבוך, 10.7.12

את ה-"טה דאום" שלו התחיל ברוקנר במהלך כתיבת הסימפוניה השישית, אך לא השלים אותו אלא לקראת סיום הלחנת השביעית – היצירה השנייה שבוצעה בערב זה. קשרים תמטיים נוספים בין שתי היצירות מספקים קונצרט בעל היגיון תזמורתי רב מן המנהג המוזר מעט לחבר את ה-"טה דאום" כפרק אחרון לסימפוניה התשיעית, התלת-פרקית.

לכבוד ה-"טה דאום" חברו לפילהרמונית ארבעה סולנים ומקהלת ה-"קולג'יאט כורל". זוהי יצירה בעלת חמישה פרקים המבוצעים ברצף. מבין הסולנים ניתן לציין לשבח את קולו הנעים של הבאס אנדראס הרל, ברגעי הסולו המועטים שלו. קולו של הטנור רוברטו סאקה נשמע לחוץ וגדוש מדי בויבראטו. קרסימירה סטויאנובה (סופרן) וליליאנה ניקיטאנו (מצו-סופרן) צלצלו לא רע יחד, אבל גם הן לא נשמעו נינוחות. לעומת זאת, הקולג'יאט כוראל טלטלו את האולם, אם כי לקראת הסוף היו הסופרניות מעט צעקניות, המקהלה הניו-יורקית הוותיקה הפגינה עוצמה ושגב ראויים, ואימה וחרדת קודש כשנדרשו לכך. באשר לפילהרמונית – טוב שזובין מהטה שב אליהם. הצליל החרישי, המסתורי, שכל כך חיוני כאן לעתים (כמו גם בתחילת הסימפוניה השביעית) עלה מן הנגנים כבמגע פלא. ברגעים הכבירים יותר השתלבו הנגנים עם זמרי המקהלה היטב, ואם כי האקוסטיקה הבעייתית של אולם סמולרש אינה מאפשרת לצליל האדיר הזה להדהד לגמרי כהלכה, ניתן היה לחוש שקיבלנו ביצוע ראוי. לפחות מבחינת הקולג'יאט כוראל, התחושה היא של מבחן הרצה לקראת הרקוויאם של ורדי (19, 21, 22 ביולי, בניצוח ריקרדו מוטי) ולפי מה ששמענו – בהחלט יש למה לצפות.

לקחת לריאות

לגבי הסימפוניה השביעית, הביצוע טוב – אך לא די ב-'טוב' כשמדובר ביצירה ארוכת נשימה כגון זו. נדרשות ראייה כוללת ומוכנות להסתכן בהבעה מלאת פאתוס – הבעה וואגנרית ממש – כדי להוציא מן הסימפוניה הזו את החבוי בה. במקום זאת קיבלנו שרשרת של רגעים גדולים, פזורים ושקועים ברצף מעט מייגע ולאה. הפרק ראשון היה נאה, עם רגע מרגש אחד – תוך כדי נגינת מלודיית הפתיחה, דרדור תופים בקרשנדו איטי, שגם הוא היה מעט 'ריאליסטי' מדי: נמנע ממנו הערפל המיסטי שיכול להעניק לו את העוצמה הכבושה החיונית לו כל כך. הפרק שני לא נבנה לגמרי כהלכה, ונשמע ארוך – אולי בגלל שבאופן פרדוקסלי בוצע מהר מדי. כל אקורד במלודיה הכוראלית היפהפייה של ברוקנר דורש את מלוא תשומת הלב, מלוא הויברטו, מלוא הרצינות. זו לא מלודיה יפה. זו מלודיה קורעת לב.  הפרק האחרון היה בעיקר נעים ומעט רעשני, במקום שיעורר את הלב. הפרק השלישי, הסקרצו, בוצע היטב, והיה מענג מאוד. כאן הנחיית המלחין, "מהר מאוד", התאימה לתזמורת ככפפה ליד. אשים את נפשי בכפי ואומר שוב: קשה לבצע ברוקנר כתזמורת מבלי לבצע ואגנר קודם לכן, ולהתרגל להבעה ה-'גדולה מן החיים' הזו. בניגוד לברהמס, ברוקנר וואגנר כרוכים זה בזה, בהבעה, בפאתוס, בבנייה תזמורתית – די לשמוע את הפרלוד למערכה השלישית של המייסטרזינגר כדי לשמוע את הקשר בינו ובין, נאמר, הפרק השני של השביעית (שלמעשה נכתב מתוך ידיעה על מותו הקרב של ואגנר, וכמעין רקוויאם). כך, פעם אחר פעם, מאזיני הפילהרמונית מקבלים ביצוע יפה, נעים לאוזן, לעתים בומבסטי, של יצירות המלחין האוסטרי המהולל, אך משהו מן העומק הנדרש לברוקנר – עדיין חסר, ואולי עוד יגיע: למרבה הפלא, דווקא ברגעים אינטימיים וחרישיים, פה ושם בפרק הראשון, ובפרק השני, עולה צליל יפהפה, לרוב בכלי הנשיפה מעץ, ומעניק תקווה. ככלל, זובין מהטה מחזיק את התזמורת היטב. נדרש רק עוד צעד אחד קדימה, וכבר ראינו בשנה שעברה, בשירי גורה, שהם מסוגלים לכך.

הפילהרמונית חוזרת הביתה במהלך העונה הבאה, בחודש מרץ. העונה הקרובה נראית מבטיחה מאוד, עם הרפרטואר הסטנדרטי (כגון שוברט, סיבליוס, צ'ייקובסקי ומאהלר) וגם כמה יצירות מודרניות (יחסית לפילהרמונית…) כמו הקונצ'רטו הנהדר לתזמורת של ברטוק, סימפוניית "מתיס הצייר" מאת הינדמית, ובאופן מפתיע – קונצ'רטו לסיטאר של ראווי שנקר, בביצוע ביתו, אנושקה שנקר. סוף כל סוף שבות גם האופרות בביצוע קונצרטנטי: פיק דאם האהובה של צ'ייקובסקי, ושתי האופרות הגדולות האחרונות של ורדי, אותלו ופלסטף. טוב יהיה להתענג על שתי יצירות מופת אלו, ומכיוון ש-'אותלו' תעלה גם על במת האופרה הישראלית בעונה הקרובה, יהיה מעניין להשוות בין האותלו הבימתי והקונצרטנטי. ולסיום, בפנייה ישירה לתזמורת: בחודש מרץ –  ברוכים השבים תהיו להיכל התרבות ולאקוסטיקה הראויה לכם!


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: