דה-קונסטרוקציה בונה

מגע הזהב של אנסמבל מיתר מצליח להנגיש גם יצירות שבוחנות את גבולות המוזיקה ואת קשב הקהל / עמיר קדרון, 24.10.12

זמן קצר לאחר מופע פתיחה מלהיב שנערך בקונסרבטוריון ת"א, התארח אנסמבל מיתר בביה"ס למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה. בעוד שאולם הבית החדש בקונס' היה מלא עד אפס מקום במוקירי ההרכב המצוין, הרי שזה של אונ' ת"א אוכלס בדלילות – מן הסתם בשל חוסר היכרות של קהל המנויים עם האמנים, ובשל הרתיעה ממוזיקה עכשווית.

לאור מעלותיו של הקונצרט, לא ייפלא אם אנסמבל מיתר קנה לו מעריצים חדשים שיפיצו את הבשורה, ויש לקוות שבמופעים הבאים בסדרה תהיה לכך הוכחה בדמות קהל רב יותר. חבל שרק מעטים ייהנו ויחכימו ממה שיש להרכב להציע.

ארבע היצירות שכללה התכנית נבדלות זו מזו בשפה, בתוכן ובהשפעה על המאזין, אך יש חוט שני המקשר ביניהן – כך על-פי המבוא שניתן טרם הנגינה – וזהו תהליך של דה-קונסטרוקציה. כך, למשל, המחווה של קורטאג לשומאן לא כוללת ציטוט שיזהה את האחרון; כך ארז הולץ מגדיר מחדש מהי רביעיית פסנתר ומסרב לפתח נושא מוזיקלי בדרכים המקובלות; וכך מארק אנדרה יוצר צלילים שבמסגרת אחרת לא ייחשבו כלל למוזיקה.

בנסיבות כאלה, שילוב הנחיה בקונצרט הוא לא פחות מהכרחי. קשה לומר כי ההסברים שנשאו האמנים באמת הכינו את הקהל למוזיקה – לשם כך יש צורך להתעמק בנבכי התווים כפי שעושה זאת רביעיית כרמל. עם זאת, די בהצגה על קצה המזלג על מנת לרקום קשר בלתי אמצעי עם הקהל, ולהשרות אווירה מזמינה – ובזאת הצליחו חברי מיתר מעל למשוער.

היצירה שפתחה את הערב היתה, אם כן, "מחווה לשומאן". זו בוצעה במחוזותינו באחד מביקורי הפרויקט הקאמרי הישראלי (גם אז בהשתתפות הקלרניתן גלעד הראל), ויהיה נחמד לו ההמתנה לביצוע הבא לא תארך שוב למעלה משלוש שנים.

קורטאג הלחין חופן פרקים תמציתיים, לרוב מאופקים בהבעה, שקופים ומעודנים, אך כוללים גם הבלחות זעם – אולי כביטוי לזהויותיו הנוגדות של שומאן? תהא התשובה אשר תהא, אין הכרח להתמצא ברקע כדי להבין את המוזיקה. שיא המחווה (ואולי גם פסגת הקונצרט) בפאסאקאליה המסיימת, שהוגשה באורח מהפנט, המוכיח בבירור כי קורטאג הלחין מארש לוויה לשומאן – ועל הקהל לקחת חלק בו.

היצירה העוקבת היתה "מיתרי הלב", שנכתבה עבור האנסמבל ע"י רוס באוור, ובוצעה בערב המדובר לראשונה – ובנוכחות המלחין. החלילן רואי אמוץ מיעט בדברים וטען כי המוזיקה, לירית ואקספרסיוניסטית, תדבר בעד עצמה. אכן כך: באוור יצר מערך אסתטי רב-גירויים של ניגודים, ובו נגינה מסורתית לצד צלילים בעלי אופי ניסיוני, ויחסי גומלין בין הכלים, המבוססים על הצהרות ותגובות לצד חיקויים הדדיים כמעט קומיים באופיים. כל זאת במסגרת של מוזיקה פיוטית המתמסרת ללא חשש להשתפכות רגשנית. אם בכך ביטא המלחין את אהדתו לאמנים, הרי שאלו גמלו בנגינה שהצטיינה בטכניקה נטולת רבב ובעבודת צוות מעוררת קנאה.

עולם צליל שונה בתכלית נכון ברביעיה של ארז הולץ – בדיעבד, היצירה המאתגרת ביותר בקונצרט. אף כי פה ושם ניתן לזהות נושא מבליח באחד הכלים, ולעמוד על הקשר ביניהם, הרי שהמלחין מעדיף במובהק לדחוס את מרקם המוזיקה ככל הניתן וליצור משחקי צבע המתקיפים את האוזן ומקשים על מעקב אחר המתרחש. התהליך מעניין כשלעצמו, ומגיעה מלה טובה לנגנים ולמנצח על שצלחו את דרך החתחתים (בשלום?) – אך לא ברור (בניגוד ליצירות הקודמות, למשל) מה ביקש הולץ למסור.

אתגר אחר חתם את הערב – "אפר" מאת מארק אנדרה. בהקדמה של הוויולן משה אהרונוב נרמז אך מעט ממשנתו הסדורה של המלחין, בה משמשים אש ואפר; מסמן ומסומן; דימוי וייצוג; מציאות, אמנות וזיכרון. בפועל, אפשר להניח כל אלו הצידה ולהתרכז במוזיקה: כאשר זו נתונה בידיים האמונות של אנסמבל מיתר, אין למאזין ברירה אלא להפוך שבוי בקסם המוזר של "אפר".

קשה מאד לתאר או בכלל להבין כיצד מתגבש אוסף מקרי זה של רחשים ושברי צליל למקשה אחת, אך עובדה היא כי הנגנים הפכו את האפר האוורירי של אנדרה למעין תיאטרון מוזיקלי מותח ורב רושם, המכריח את הקהל להאזין בדריכות – כמעט בחרדת קודש! – ולנחש מהיכן יגיח צל-הצליל הבא. "אפר" היא יצירה שצריך לחוות בביצוע חי כדי להבינה, וטוב יעשו חברי מיתר לו יחזרו עליה בעתיד. המוזיקה אמנם אינה קלה להאזנה כלל וכלל, אך שכרה בצידה.

לסיום, המלצה חמה: לקראת יציאת ההרכב לסיור הופעות באירופה, יתקיים ב- 16 בנובמבר קונצרט באולם ברון שבקונסרבטוריון ת"א. התכנית תכלול יצירות מאת ולטר צימרמן ופיליפ לֶרוּ (מלחין הבית של אנסמבל מיתר), והדובדבן שבקצפת: הנגנים ינסו כוחם בשירת "ארייה" של ג'ון קייג'. אין רגע דל!

"אנסמבל מיתר מארח סטודנטים מהסדנה למוזיקה עכשווית": קונצרט ראשון מסדרת "מוזיקה חדישה", בעריכת עמית דולברג. משתתפים: גיא פדר – מנצח, רואי אמוץ – חליל, אורי ויסנר-לוי – כינור, משה אהרונוב – ויולה, לירון יריב – צ'לו, גלעד הראל – קלרינט, עמית דולברג – פסנתר.

בתכנית: גיורגי קורטאג: "מחווה לשומאן" לקלרינט, ויולה ופסנתר; רוס באוור: "מיתרי הלב" לחליל, כינור, ויולה וצ'לו; ארז הולץ: רביעיה לחליל, קלרינט, ויולה ופסנתר  (2010) ; מארק אנדרה: "אפר" לחליל, קלרינט, ויולה, צ'לו ופסנתר (2005).

אולם קלרמונט, ביה"ס הגבוה למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, אוניברסיטת ת"א, 23.10.12.