ג'ינס, צ'יפס, ואנג, ואגנר

צרור חוויות ומחשבות בעקבות קונצרט לא שגרתי של הפילהרמונית / עמיר קדרון, 12.1.0.12

לא פחות מאשר המוזיקה, מהמופע הראשון בסדרת "הפילהרמונית בג'ינס" לעונה זו תיזכרנה הצהרותיו של זובין מהטה. בין היצירות ששובצו בתוכנית, ערך מנחה הערב, הסופר אשכול נבו, ריאיון קצר עם המנצח, שהביע קורת רוח למראה קהל מקבוצת גילו, והפטיר – ספק בצחוק, ספק ברצינות – "זקנים בג'ינס".

האם יש בדברים רמז לדעתו של מהטה על הרעיון שבבסיס סדרת הג'ינס? למי שלא בקיא, מטרת המיזם היא לגייס קהל חדש וצעיר. האמצעים: תוכניות קצרות בהנחיית סלבז, להקת חתונות מתחלפת שמנעימה את זמן ההמתנה לתחילת הקונצרט, ודוכני בירה וחטיפים.

שוחרי מוזיקה שמרנים יעקמו אף לנוכח האווירה הבלתי מעונבת, ועם זאת, אין מנוס מלהודות שהפילהרמונית – וכל העוסק במוזיקה – ניצבת בפני שוקת שבורה. המוזיקה הקלאסית כבר מזמן אינה מטבע עובר לסוחר, ובאין קהל – נידונה לכליה. לפיכך, לו אירועי "הפילהרמונית בג'ינס" ישאו פרי ויישבו דור נוסף בקסם המוזיקה, דיינו. אכן, לצד הקהל המבוגר והרגיל של התזמורת, נצפתה נוכחות לא מבוטלת של צעירים באולם. האם יוסיפו לפקוד את הקונצרטים? ימים יגידו.

עוד דיווח מהטה בגאווה על הסטודנטים ששמע לאחרונה בביה"ס הגבוה למוזיקה באונ' ת"א, אשר 5 מהם בחר לחשוף לאזני הקהל בקונצרט מיוחד שיתקיים בחודש מרץ; גולת הכותרת של דבריו היתה תגובתו לשאלה אודות הבדלי ניצוחו על "כה אמר זרתוסטרא" לפני 40 שנה לעומת ההווה. על כך ענה כי אז טרם העזו לנגן שטראוס בארץ – והוא מוכן להמתין בסבלנות עד שיגיע גם זמנו של ואגנר. הקהל הגיב במחיאות כפיים, אמנם לא רמות במיוחד, שלצידן לא נשמע קול ענות מחאה. מעניין.

הערב נפתח, אפוא, בפואמה הסימפונית "כה אמר זרתוסטרא", אשר ביצועה יסוכם כשלם שאינו עולה על סך חלקיו. אין ספק שהתזמורת מצטיינת ברפרטואר הרומנטי המאוחר, אך זו ברכה שהיא גם קללה. הדי "גורה לידר" בביצוע המושלם שהעניקה הפילהרמונית בהיפרדה מהיכל התרבות טרם נמוגו, וכל דבר יימדד על-פי הרף הגבוה שהוצב אז. לפיכך, ברור כי נגינת "זרתוסטרא" – יצירה קרובה ברוחה ובשפתה – היתה יכולה להרקיע שחקים, וחבל שלא כך קרה בפועל.

עיצוב החלטי יותר של טמפו ופרייזינג במהלך הפתיחה, למשל – והדברים עומדים על קוצו של יוד – היה מוביל לרושם מחשמל, כראוי לקטע האהוב כ"כ; הצלילים הראשונים של הפרק העוקב לא התגבשו עד לכניסת המיתרים; סיום הפואמה, שמידה של עירפול יאה לו, הוגש באופן פשטני מעט.

מצד שני, לאורך הדרך נרשמו מעלות לא מבוטלות: נגינה סולנית נאה (במיוחד זו המרהיבה ממש של הוויולן רומן שפיצר), נחשולי צליל שאין להישאר אדיש לסחף האדיר שלהם, שקיפות ודקויות צבע בקטעים המתונים, ושיא מענג של מוזיקליות מופתית בפרק הוואלס, ששנינותו ומתיקותו כנראה עוררו השראה יתרה בנגנים ובמנצח.

אורחת התזמורת במקבץ מופעי תחילת העונה (4-15 באוקטובר) היא הפסנתרנית יוג'ה ואנג, שניגנה בערב המדובר את הקונצ'רטו הראשון מאת שופן. התזמורת ליוותה באופן מבריק – לא שיש מקום להשוות את הדרישות ממנה בקונצ'רטו לאלו של "זרתוסטרא". ואנג נכנסה לפרק הראשון בבוטות משהו, וכנגד זאת אימצה מגע קל והולם עבור הפרק המסיים. במיטבה היתה בפרק החוצץ, אשר במהלכו ניגנה מעדנות, בהדגישה את איכותה המוצרטית של המוזיקה.

שיא הופעתה, על כל פנים, חל דווקא בהדרנים, ובמיוחד בשני – אילתור רברבני ומלהיב על הרונדו הטורקי של מוצרט. בכך מיצבה עצמה ואנג כבעלת טכניקה משובחת ועוררה עניין לשמוע מה ביכולתה לעשות עם חומרים כבדים יותר. מתבקש, אם כן, רסיטל סונטות מאת פרוקופייב, סקריאבין ובטהובן, למשל – ויפה שעה אחת קודם. לגבי עומק של הבעה, ובכן, מוקדם לחרוץ דין.

"הפילהרמונית בג'ינס", 11.10.12, אולם סמולרש. זובין מהטה מנצח על התזמורת הפילהרמונית. יוג'ה ואנג – פסנתר. מנחה – אשכול נבו. בתכנית: ריכרד שטראוס – "כה אמר זרתוסטרא", שופן: קונצ'רטו מס 1 לפסנתר.