על קו התפר

לקראת הופעת "In Camera XV", מספרת נציגת ההרכב ונגנית החליליות נטע היבשר על רוחב היריעה של המוזיקה העתיקה, על שאיפות ההרכב ועל הקשר בין מוזיקה לפוליטיקה / עמיר קדרון, 18.1.12

נטע היבשר, ילידת ישראל. למדה חליליות ופסנתר בקונס' נווה אליעזר בת"א. ניגנה בהרכבים קאמריים והשלימה בגרות במוזיקה בהצטיינות. השתתפה בסדנה למוזיקה עתיקה של המרכז למוזיקה בי-ם ובסדנאות באונ' לימריק באירלנד. לומדת באונ' ת"א ספרות, מוזיקולוגיה ועוגב. זכתה במלגות ההצטיינות של המגמה למוזיקולוגיה ובמלגת קרן ענבר עטיה ז"ל למצטיינים במדעי הרוח.

באילו נסיבות הוקם ההרכב?

אבינעם שלו הקים את ההרכב ב-2009. אני לא חושבת שהוא התכוון להקים הרכב במובן הטוטאלי של המילה. הוא פשוט היה בשנה הרביעית שלו באקדמיה בת"א ועבר מפסנתר לצ'מבלו בתור כלי ראשי. בשלב הזה הוא הכיר כל מי שהתעסק עם מוזיקה עתיקה באקדמיה והתחיל לקבץ אותם כדי לנגן ביחד, אבל כידוע, לאקדמיה בת"א אין מסלול ייעודי למוזיקה עתיקה, אפילו שיש לזה תשתית (יש מסלולים לצ'מבלו ועל עוגב).

כשהכרנו והתחלנו לנגן יחד, הוא החליט להשתמש בפלטפורמה שהאקדמיה כן מציעה לסטודנטים – קורס למוזיקה קאמרית. מקימים הרכב עם חברים, מקבלים מנחה, ובסוף השנה משתתפים בתחרות או בקונצרט ומקבלים קרדיט. הוא החליט להירשם לקורס עם הרכב בארוק. נרשמנו לתחרות והפסדנו כמובן, אבל בשלב הזה כבר לא היה אפשר להפריד בינינו. התחלנו לעבוד כמו כל הרכב, עם "תוכניות קונספט" וכל זה.

והקונספט של התכנית הנוכחית הוא…

מוזיקה איטלקית ממפנה המאה ה-17. בהתחלה רצינו יצירות ממש מהעשורים הראשונים של המאה, אבל במהלך העבודה הלכנו יותר ויותר אחורה עם הרפרטואר. היצירות הכי מוקדמות הן מ-1504, ואלה הפרוטולות שהתפרסמו אצל פטרוצ'י. לצידן יש מוזיקה כלית מאוחרת יותר. מה שמעניין זה היחס שמתקיים בין צורות קוליות וכליות מהתקופה. יש השפעה הדדית, והז'אנרים מתפתחים אחד בעזרת השני. התוכנית מוקדשת לכל המהלך הזה.

כיצד נבחרו היצירות?

הרעיון לנגן בארוק איטלקי מוקדם / רנסנס מאוחר תמיד היה קיים ברקע: כשהתחלנו לנגן יחד, היה לנו נוח לנגן בארוק מאוחר, אבל כבר אז היה רצון להתנסות בדברים אחרים. חלק מאיתנו השתתף בסמינר מוזיקה עתיקה שהיה בשטריקר לפני שנה; התנסינו שם ביצירות של גבריאלי שכולם התאהבו בהן ורצו לנגן עוד דברים בסגנון. ברגע שהכיוון הזה נעשה ברור, התוכנית נבנתה די לאט, בחלקים ועם הרבה ניסוי וטעיה. בעיקר טעיה. מכיוון שהרכבתי את התוכנית הקודמת, בנושא מוזיקה אנגלית, הרכבתי גם את זאת – יחד עם אבינעם, כמובן. פשוט ישבנו ביחד והקשבנו לדיסקים. המורה שלי לעוגב סיפר לי בדיחה על נגן עוגב אדיר ששאלו אותו אם הוא לא מתרגש לפני קונצרט, והוא ענה: "התרגשתי כשבחרתי את הרפרטואר". אז זה בדיוק היה כך: חרשנו על ספריית האקדמיה; הקשבנו לעשרות ביצועים של כל מיני דברים. כל הזמן דמיינתי את ההרכב בכל מיני קונסטלציות, מנגן יצירות מופרכות יותר ויותר.

מהעבודה שלנו עם עינת ארונשטיין כבר ידענו שהיא מסוגלת להתמודד עם כל רפרטואר והבנו גם שיש לנו יותר חופש ממה שאנחנו חושבים, לעבד את החומרים להרכב כמו שלנו: ככה הצטרפו המדריגלים של גבְּריאלי והפרוטולות. את מאינֶריו כבר הכרנו, והגילוי של פקסימילה של טרקוויניו מֶרוּלָה במצב מעולה בספריית האקדמיה היה הפתעה נעימה לכולם. זהר ואופיר, הכנרים, הכניסו לתוכנית את מאריני ואת רוֹניוֹני בעקבות כיתת אמן בחו"ל שהם היו בה בקיץ.

בכוונתכם לשלב הסברים בקונצרט?

את ההסברים נוסיף כפי שעשינו בקונצרט שעסק במוזיקה אנגלית: יצורף לתוכניה עמוד ובו מידע על היצירות. האמת היא שהקונצרט הראשון שלנו היה מוסבר וקיבלנו תגובות אוהדות, כי אנשים כנראה חשבו שאנחנו מצחיקים. אז זה התאים, כי האולם היה קטן. בקלרמונט זה כנראה לא יעבוד, ואנחנו גם לא רוצים לקטוע את הרצף. אני מקווה שאנשים לא ישקעו בתוכניה תוך כדי ההופעה.

האם לאחר שהתנסיתם בכמה נישות מובחנות (באך, בארוק אנגלי), הוחלט להתמקם בלעדית בתפר הרנסנס-בארוק, או שהכל פתוח?

אנחנו באופן עקרוני מסרבים להתמקם סופית. נכון, זה נשמע כמו קלישאה; מה גם שהתמקצעות היא עניין חשוב מאוד. מצד שני, אנו נמשכים לריבוי אספקטים של מוזיקה עתיקה, כך שאין מצב שנחליט: "זהו, מעכשיו אנו מקדישים עצמנו לפייטרו לאפִּי". כלומר, תקופת התפר הזאת באמת קוסמת לנו, אבל אבינעם, למשל, מוקסם לא פחות מהתפר בין הבארוק המאוחר לפרה-קלאסיקה. מכאן שההחלטה להקדיש כל תוכנית לנישה אחרת היא הפיתרון לקונפליקט בין הרצון להתמקצע ובין הצורך לטעום מהכל. יחד עם זאת, יש עיקרון מנחה, והוא לבצע בכל תוכנית חומר לא מוכר. האידיאל שלי הוא להגיע למצב שבו נזמין מבקרים להופעה, ולפחות יצירה אחת תתקיל אותם. כזו שלא שמעו ולא נוגנה בארץ. יש בקונצרט הקרוב כמה וכמה יצירות כאלה, ואשקר אם אומר שזה לא מפחיד אותי עד מוות. אבל זה משהו שחשוב לנו לעשות, בין השאר כי תהליך הלימוד מעניין אותנו. כיוון שזה לא פשוט לעשות קונצרט שכולו מלחינים אנונימיים, הקונצרט הבא יהיה the best off. אנחנו חייבים להרגיש קצת קרקע יציבה מתחת לרגליים.

אבינעם מוזכר תכופות בדברייך – אתם שותפים לניהול האמנותי של ההרכב?

כן, ואנחנו גם חברים טובים מאוד. אבל במידה רבה כולם לוקחים חלק בניהול ההרכב.

כרגע כמה מחברי ההרכב הם סטודנטים מן המניין באונ' ת"א – מה יקרה כשתתחילו להתפזר בעולם?

זאת שאלה שבהחלט מעסיקה אותנו, אבל לשמחתי בכל פעם שאנחנו מעלים אותה יש שלל תשובות אופטימיות, כי לכולם יש תחושה שנרצה לנגן יחד גם בעתיד. הרי גם עכשיו, אפילו שאנשים לא נמצאים בחו"ל, כולם עסוקים: מנגנים בעוד מיליון הרכבים; חצי מההרכב בכלל לא לומד באקדמיה – ובכל זאת אנחנו ממשיכים לעבוד יחד. אז השאלה היא רק איך בדיוק זה יתבצע.

אפשרות אחת היא שניפגש בחופשות סמסטר, או שפשוט נשהה את העבודה עד אחרי הלימודים. קשה לי לדמיין נתק סופי וממושך, כי אנחנו חברים טובים. אישית, אם אני לא רואה את אבינעם יותר מיומיים, אני מתחילה להתגעגע. זה נכון גם לגבי שאר ההרכב. אנחנו באמת יוצאים לבירה ביחד.

"הפרויקט הישראלי למוזיקה עתיקה" נוסד בנסיבות דומות לשלכם ואכן מוסיף להתקיים למרות המרחק והפיזור של החברים, אז יש סיבה לאופטימיות. אם אנחנו כבר זורקים שמות של גופים מקבילים – מה דעתך על סצינת הבארוק בארץ?

סצינת הבארוק בארץ מעניינת הרבה יותר, לטעמי, מסצנות קלאסיות אחרות. אני חושבת שזה עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית בעולם. מה שיפה בארץ – חוץ מריבוי הרכבים טובים, וחוץ מהידע ומהניסיון שנגנים מקומיים צברו באירופה – זה שתמיד אפשר להתרשם מהחשיבה, מהעקרונות האמנותיים ומהמחויבות של הרכב נתון, גם אם לא מזדהים עם התוצר שלו בפועל. אני לא חושבת שאפשר לומר את זה על כל התזמורות המכובדות והממסדיות שפועלות במיינסטרים! בתחום המוזיקה העתיקה מגניב לראות את מעורבות הנגנים בתהליכי העבודה – אולי זה קורה כי לרוב אין מנצח. בניגוד לעמדה הרווחת כלפי סצינת הבארוק, אני לא מופתעת מהצמיחה שלה בשנים האחרונות. אני לא מזהה תמורה חריגה ביחס לעבר, כי גם כשהייתי בת 13 ולמדתי חלילית בקונס' בדרום ת"א, התקיימה הסדנה למוזיקה עתיקה, אנשים ניגנו בכלים היסטוריים והיו מקורות ידע. לכן המצב הנוכחי לא נראה לי כמהפכה, אלא כהתרחבות. מכאן שאם הכל ימשיך להתנהל כשורה, נזכה לראות התפתחות נוספת: עוד אנשים יגלו את המוזיקה הזאת וההרכבים יתפתחו. אני לא מתחברת לתיאור סצינת הבארוק במונחים דיאלקטיים.

כיצד, להערכתך, ישתלב "In Camera XV" בסצינה?

מוזיקה עתיקה זה מונח רחב יריעה בצורה קיצונית, גם מבחינת פריודיזציה וגם מבחינת רפרטואר. מדובר במאות שנים של מוזיקה מגוונת ביותר, והקורפוס הוא קולוסאלי. מבחר יצירות כל כך ענקי בשילוב החשיבה והגישה הייחודית של כל מוזיקאי, פירושה, באופן מילולי ביותר, אינסוף קומבינציות של אפשרויות ביצוע.

כלומר, גם אם כל אדם בישראל יהיה חבר בהרכב מוזיקה עתיקה, עדיין יהיה מקום לכל אחד לעשות משהו שהיתר טרם עשו. אני חושבת שאנחנו בהרכב מרגישים את זה גם מבלי ללכת כל כך רחוק. כבר עכשיו אפשר לראות בארץ כמה הרכבים מכובדים ביותר שפועלים בתחום, וכל אחד עושה דברים שונים לחלוטין. יותר מזה – רוב חברי ההרכב מנגנים גם בהרכבים האלה, וזאת אפילו לא אותה מוזיקה מבחינתם!

כרגע אין לנו מקום ברור בסצינה, כי אנחנו סטודנטים וההרכב עוד לא צבר קילומטראז'. עם זאת, מי שעוקב אחרינו יבחין בהתמקדות שלנו בדברים אחרים ובצליל הייחודי שמתגבש. זה קשור, כמובן, גם להרכב הכלים. אני מנסה להגיד שתמיד יש מקום לעוד משהו, וזה מורגש כבר עכשיו. "ההוויה האנושית היא הוויה של חסר" – ככל שאתה מנסה יותר למלא אותו, וכו'.

העתיד של "In camera XV" תלוי אך ורק במידת ההחמרה של המצב החברתי, הכלכלי והלאומי. כרגע האיום על האפשרות לעשות בארץ מוזיקה הוא סדר היום הפוליטי: מוזיקה היא לא חלק ממנו. זאת הסיבה לכך שקשה מאוד לפעול פה כמוזיקאי.

תמיד יש סיבות טקטיות, נקודתיות, לקושי להיכנס לסדרת קונצרטים כזו או אחרת, אבל הסיבה האסטרטגית היא שסדרי העדיפויות פה מעוותים ברמה הלאומית. בכל מקרה אני מדמיינת אותנו מנגנים באינספור קונצרטים ברחבי הארץ – לאו דווקא כאלה שמזוהים עם מוזיקה עתיקה – ומשמחים אנשים.

הקונצרט "היום הראשון של 1,600" יתקיים באולם קלרמונט (אונ' ת"א) ב-23.1. אל חברי "In Camera XV" יצטרפו הזמרות שחר לביא, מאיה בקשטנסקי ומאיה עמיר, הזמרים כפיר לוי ונעם מור, ונגן הקונטרבס אלברטו פרננדז.