מקיצוניות – קשה ליצור שלם

על הפילהרמונית עם מנפרד הונק והלן גרימו / חגי אברבוך, 10.1.12

… וכך לקחתי את עצמי במוצ"ש האחרון, ב-7 בחודש, לאולם סמולרש, משכנה הזמני של התזמורת הפילהרמונית הישראלית – מלבד הקונצרטים בהנגר 11. אני מודה ומתוודה, זו לי הפעם הראשונה באולם זה ולפיכך היה עלי לשקלל בחוויית ההאזנה גם את החוויה האקוסטית, וזו – ייחודית ומבלבלת מעט. לפחות ליושב בשורה הראשונה יש תחושה מסוימת של החזרים משונים מדי פעם, ואיזו תפיחה לא לגמרי טבעית של הצליל. מאידך, הצליל עצמו חם, והחוויה עדיפה פי כמה וכמה על הישיבה בהנגר.

מנפרד הונק, המנצח האוסטרי. הוא מנצח דינמי מאוד בתנועות הגוף, נע עם הקצב במחולות הגרמניים, ק. 509, יצירה מענגת שהמחולות בה מופיעים ברצף. הונק אוהב את המוצרט שלו גדול. גדול מאוד. אוהבי הביצועים האותנטיים ימצאו את עצמם מול מוצרט קצת קשה לעיכול, ואפילו מבלבל. מצד אחד – צבע יפה ורחב-יריעה מצד כלי הקשת, וכלי נשיפה ממתכת שנמצאים בדיוק במקום הנכון, נותנים נפח וצבע, ומתבלטים כשצריך. מאידך, נגן תופי-דוד שמרעים מדי פעם כמו היה זה לפחות הרקוויאם של ורדי. מחד – פיאני מדהימים, חרישיים, כמעט קיצוניים מדי, בכלי הנשיפה מעץ, שיוצרים אינטימיות פתאומית, ומאידך רגעי פורטה שהרעידו את אמות הסיפים, בלי יותר מדי הומור, בלי גיוון. החוויה הזו המשיכה ביתר שאת בסימפוניה ק. 543, שבניצוחו של הונק הייתה מרשימה וגדולה מהחיים יותר משהייתה נוגעת ללב.

הקונצ'רטו מס' 1 ברה מינור לפסנתר ותזמורת, אופוס 15, מאת ברהמס, היה מבלבל ומטריד אף יותר. הלן גרימו היא פסנתרנית בעלת עוצמה רבה, אבל גם יכולת ליצור רגעים עדינים – וברגעים כאלו נוצר הקסם הנדרש. פרק האדאג'ו היה שיאו של הערב, ובו התלכדו כל המרכיבים לשלם אחד. מאידך, במאסטוזו וברונדו (הפרק הראשון והשלישי) התקבלה תחושת התגוששות של ממש בינה לבין התזמורת, ולאו דווקא במובן הטוב. הצליל שלה היה עז, מתכתי, כמעט דופק, ואילו הם השיבו בחמימות ולאו דווקא בטמפו מתואם איתה. באורח מוזר, אפילו כשכיסתה עליהם לגמרי – וזה אירע לא מעט – נותרה נבדלת, דווקא ברגעים שנדרשת השתלבות. היה זה כאילו שני עולמות אקוסטיים קיצוניים נדחסו יחד בחלל אחד, ולא מצאו את מקומם יחד. וכאן נותרתי תוהה האם הדבר נובע מן החוויה של האולם עצמו, ממיקומי בו (שורה ראשונה) או מבעיות הקשורות למבצעים עצמם – ועל כך אין לי תשובה ברורה. באשר לגרימו עצמה – נדמה שהיא אוהבת את הברהמס שלה שקוף יותר, צונן, 'בארוקי' (כן, יש תחושה של השפעות גוּלד) עם כמה שפחות פדל, ועם נוכחות נפרדת לכל צליל וצליל, גם בטרילים. זה חזק, זה לא תמיד מרגש, זה ייחודי ולא בהכרח משתלב בתזמורת, ולפעמים זה מסעיר. זו חוויה שמותירה את המאזין נבוך ותוהה. כפי שנותרתי אני.

ב-12 בינואר, 20:30, יופיעו מנפרד הונק והלן גרימו באולם סמולרש עם תוכנית אחרת – הקונצ'רטו מס' 23, ק. 488, והסימפוניה מס' 4, "הרומנטית" של ברוקנר.

למה לא? – אולי בגלל אותן בעיות אקוסטיות והמחשבה על כוחניות יתר בביצוע הקונצ'רטו של מוצרט, שהיא מעט מרתיעה.

למה כן? – כי המוצרט של הונק עורר חשק ליצירה שתתאים באמת למאסיביות ולכובד שמחדיר המנצח בתזמורת, והרומנטית של ברוקנר היא בדיוק הדבר המתאים. ובגלל שהאדאג'ו של  הקונצ'רטו ק. 488 הוא אחד הדברים העדינים והיפים ביותר ברפרטואר, וגרימו דווקא בלטה ביכולת ליצור אינטימיות פסנתרנית חזקה בפרקים איטיים. לתוכנית ברוקנר+מוצרט זו יש הרבה פוטנציאל. תחושת הבטן שלי – כדאי. רק לא בשורה הראשונה.