לרקוד עם ברטוק

תוכנית מרתקת, אמנים מסורים, ביצועים הנעים בין טוב למופלא – אלו מרכיביה של חוויה מוזיקלית סוערת מסדרת "שטריקר בענב" / עמיר קדרון, 7.1.12

הקונצרט "בעקבות הזמן האבוד" (5.1, מרכז ענב) נפתח בשלישיה אופ. 3 מאת זמלינסקי. בהשוואה לפסגות שנכבשו בהמשך הערב, הרי שיחסי הגומלין בין הנגנים – בעיקר בפרק הראשון – היו בעוכרי המוזיקה: שירת הצ'לו היפהפיה, בידיו האמונות של צבי פלסר, כמעט נאלמה כליל תחת פסנתרנותו הנקשנית והרמה של נעם גרינברג, ובמידה מסוימת זה היה גם גורל הקלרנית של חן הלוי.

מסת הצליל שיצרו השלושה התקבלה תוקפנית מדי עבור האווירה ה"סגרירית" המבוקשת, אך בהדרגה התגבשה הנגינה והתעדנה, כך שהתגלו פרטים של יופי ושקיפות. מגמת ההתמתנות הוסיפה להוכיח עצמה בפרקים העוקבים, ואם לסכם בקצרה – אמנם הביצוע בכללותו לא היה די כריזמטי ולא מיצה את הטמון בתווים, אבל היו המון רגעים יפים בדרך.

גולת הכותרת של הקונצרט היתה הקונטרסטים של ברטוק וזאת בזכות שתי מעלות של המבצעים: האחת – עבודת אנסמבל מופתית; השניה – אהבה יוקדת וסוחפת למוזיקה. אל גרינברג והלוי חבר הכנר הנהדר פֶּקָה קוּסיסטוֹ (שהדהים את הקהל יומיים קודם לכן ברסיטל פוקח אזניים ששילב אילתורים בכינור חשמלי בין פרקי הפרטיטה ברה מינור של באך) ויחד התיזו ניצוצות של השראה. איזה ביצוע מופלא! וירטואוזי, שנון, חצוף, תיאטרלי, שופע הומור ודקויות של נגינה והבעה. אך פלא הוא שהקהל לא קם והצטרף לקוסיסטו שפיזז לכל אורך היצירה ונהנה מכל רגע.

בעונה הקודמת של סדרת הקונצרטים המדוברת התענג הקהל על הקונטרסטים בנגינתן של עינב ירדן, מורן כץ ואנדריאה האלאם. מבלי להפחית בערך הופעתן, ניתן לומר כי אויבו של הטוב הוא המצוין.

רעמים וצמרמורות           

חלקו השני של הערב יוחד ל"רביעיה לקץ הזמן" של מסיאן. לפני מספר עונות, לציון 100 להולדת המלחין, הותירו נציגי אנסמבל מיתר רושם עז כשניגנו את היצירה הנרחבת והתובענית. קשה להשוות בין ההרכבים, ואין בכך טעם רב, כיוון ששני הביצועים היו משובחים – כל אחד עומד בפני עצמו עם פרשנותו הייחודית. בסופו של דבר, הרווח הוא של הקהל, שניקרתה בדרכו הזדמנות כפולה למפגש עם אמנות במיטבה.

אז מה היה לנו שם? עוד הוכחה חותכת לעבודת הצוות של האמנים בדמות הסדר שהושלט בפרק הפתיחה ה"מפוזר" ובדמות נגינה מדויקת וחדה כתער של האינטרלוד ושל "ריקוד הזעם" (פרק ו'); ועוד מפגן וירטואוזיות של חן הלוי, אשר היפנט את הקהל במונולוג הקלרנית הבלתי-אפשרי (פרק ג').

השיא היה פרק ה': צבי פלסר התמסר בביטחון לנגינה רומנטית, גדושת ויברטו. מהלך כזה עלול להפיל את המוזיקה לתהום הקיטש הדביק, אך לא במקרה של פלסר, שהפיק מהצ'לו קינה קורעת לב. הצ'לן הוזעק למלא מקום בהופעה, ולא בכדי הודה לו מנהל הסדרה, ד"ר רז בנימיני, וציין כי מעטים המוזיקאים שיכולים להשתלב בתכנית כה מאתגרת בהתרעה כ"כ קצרה.

שיא אחר ומפתיע חל גם בפרק הסיום, שאותו בחר קוסיסטו לנגן בצליל צורם ויבבני. כביכול יש במהלך זה התרסה כנגד אופייה הרגשני של המוזיקה – כמעט פרודיה. בפועל, פרשנותו של הכנר (בליווי נפלא של גרינברג, שצמצם את נגינתו עד לפיאנו במגע נוצה) ניסחה מחדש את המוזיקה והכריחה את המאזין לבחון אותה מזווית לא מוכרת, כך שיימצא בדיוק במצב הרוח המעורפל והמהורהר ההולם את סיום הרביעיה. חוויה בלתי נשכחת!