יבורכו ידי הנגנים

הפרויקט הקאמרי הישראלי חוזרים בתוכנית מגוונת, קלילה ומשמחת – ועם אורח מופלא, פיטר ווילי, צ'לן רביעיית גוארנרי האגדית בשנותיה האחרונות (2001-2009) / חגי אברבוך, 3.6.12

בפתח הקונצרט, עיבוד של סיוון מגן, נבלן הפרויקט, לסונטה לצ'לו ופסנתר מאת דביסי. את הפסנתר מחליף הנבל. העיבוד – רלוונטי ומרתק. יצירתו המאוחרת של דביסי (1915), שגם כך יש בה יותר יובש ו-'שפיציות' מן הרגיל אצל המלחין, נעשית אוורירית אף יותר: צליל הנבל פחות מלא מזה של הפסנתר, וסיוון מגן מחדד בכך שהוא פונה אל הגוונים היותר חריפים של הכלי. הדיאלוג עם הצ'לו נעשה קר יותר, ולפתע מתקבל דביסי מודרני מהצפוי, מחושב – עמיתי כינה אותו 'קוביסטי'. הקווים המלודיים פסקניים, ומשהו מן הרכות נעלם – וכל זאת לטובה. הצליל של קורמן מדושן ועשיר מתמיד, ועם זאת היא מקפידה להגיב לסיוון מגן באיפוק הנדרש ויחד הם יוצרים דביסי נוקשה וצלול במיוחד.

זהר שרון הוא מלחין ישראלי צעיר ש – כך נדמה – חושב מחוץ לקופסה הקלאסית. "תזמורת המהפכה" שהקים בשנת 2004 יחד עם רועי אופנהיים שוברת מסגרות, ואחד הפרויקטים הבולטים שלה בעבר היה כתיבת מוסיקה מקורית לסרטי אנימציה שנוצרו על-ידי סטודנטים מבצלאל.  הכתיבה המוסיקלית שלו קולחת וקומוניקטיבית. יצירתו, "תמונות מארמון הקרח" משלבת נבל, קלרנית, פסנתר, כינור וויולה עם קערות תפילה שמספקות מדי פעם צליל ארוך, מיסטי, ממנו מגיחים שאר הכלים. זו יצירה לא ארוכה, 11 דקות, אבל יש לה אורך נשימה רחב יותר. את רובה אופפת תחושה חזקה של מוסיקה לסרטים – ודווקא סרטי אנימציה יפניים, בייחוד בזכות קווים מלודיים גולשים ברכות בכינור ובויולה, וכאמור – קערות התפילה. הצליל לרוב מתקתק, כמעט מתוק מדי – הנבל נכנע לגליסנדי רומנטיים ככל האפשר, הגוונים הם פסטליים ועדינים, ורק לקראת הסוף, כשמוצג בפנינו מעין איור מוסיקלי של התרסקות, מתקבלת מעט יותר דרמה. יש במבנה הדרמטי של המוסיקה ובטונאליות שלה משהו צפוי ועם זאת אין בה שעמום, אולי גם מפני שהמבצעים מגיבים למוסיקה ברגישות ובחיבה. בסופו של דבר, מתעורר חשק לראות את הסרט הקצר שיצירה זו תשלים בצליליה – ומי יודע, אולי נזכה לזאת באחד הימים.

לנקות את הצליל

השלישייה לקלרנית, צ'לו ופסנתר, אופוס 11, מאת בטהובן, זוכה לעתים קרובות לביצועים כבדי-ראש מדי למוסיקה היחסית קלילה ופופולארית. חברי האנסמבל עשו בתבונה ובחרו להעניק לנו בטהובן שקוף להפליא, כביכול במשקל נוצה. יעל קרת הרהיבה בנוכחות מעודנת, בשלל גוונים מן הפסנתר, תוך שימוש מינימאלי בפדל. הגוון של פיטר ווילי מתאים בדיוק להגשה כזו – מאופק, לא בשרני, ולמעשה מלא גוונים קטנים ונפלאים שמתגלים במנעד הדינמי הצר ובצליל ה-'קטן' כביכול. טיבי צייגר מגיב גם הוא בעדינות, והתוצאה – בטהובן שהוסר מעליו גודש מיותר, והמגע ההומוריסטי בו בולט מן הרגיל. הרומנטיקה של הפרק השני קלילה, וווריאציות 'שיר הרחוב' שבפרק המסיים ריחפו בעליצות. הרי זה מין שעשוע טרקליני נהדר. אפילו האוקטבות הכמו-גסות בפסנתר שמציגות את הנושא שוב לקראת הסוף הופיעו בהומור עצמי מופגן. כך צריך.

שישיית כלי הקשת מס' 1 אופוס 18 בסי במול מז'ור מאת ברהמס סיימה את הקונצרט, וחברי האנסמבל המשיכו באותו מנעד רגשי. זהו ברהמס רווי הומור, מתרווח ונדיב. הדינמיקה נעה בין חרישיות ומצו-פורטה לא-לחוץ, ללא נטייה לצעקנות. את נגינת הפורטה המשמעותית שמרו הנגנים לפרק האחרון. אפילו פרק הוואריציות היפהפה קיבל גוון קצת אחר, בנגינה מתונה המאפשרת לצער הענוג שבו לחלחל באמת. כאשר שישה נגנים יושבים על הבמה נדרשת יכולת אנסמבל מצוינת כדי לשמור על המקום הנינוח הזה. איתמר זורמן, קובי מלכין, פטר ווילי, מיכל קורמן, יונה צור ודניאל ברד הם שישה שהיו לאחד, והתוצאה – רב-שיח נדיר בשלוותו ובחינניותו. יבורך ברהמס שכזה, ויבורכו ידי הנגנים.

הפרויקט הקאמרי הישראלי במרכז ענב, יום ה', 31-5: טיבי צייגר – קלרנית, סיוון מגן – נבל, איתמר זורמן – כינור, קובי מלכין – כינור, דניאל ברד – ויולה, יונה צור – ויולה, מיכל קורמן – צ'לו, יעל קרת – פסנתר, אמן אורח מיוחד: פיטר ווילי (ארה"ב)  – צ'לו