גודל האבסורד

כשמגיע האלוהים למהגוני הוא מבקש להשליך את תושביה לגיהינום. התנגדותם לגזר הדין מבוססת על הטענה שהם בגיהינום זה-מכבר. והגיהינום? ניאוני ומרהיב, מושר היטב בחלקו, ורלוונטי מתמיד / חגי אברבוך, 12.1.12

האלמנה בגביק, מוזס ופאטי נמלטים מהחוק, נתקעים בלב המדבר ומחליטים להקים עיר תענוגות. העיר מהגוני מושכת אליה שלל מחפשי-מזל וביניהם ג'ימי, שמואס בטבעה ה-'מתוקן' מדי של העיר וקורא לכל לנהוג לפי טבע האדם ההרסני. האדם פועל לסיפוק תאוותיו, הדולר הוא האלוהים, והחטא הנורא מכל הוא שאין לך כסף לשלם, או לשחד את השופטים, מה שמביא בסופו של דבר על ג'ימי את מותו. המשל החצי-אופראי-חצי-קברטי של ברטולט ברכט וקורט וייל שעלה בלייפציג ב-1930, לא זכה לאותה הצלחה כ-"אופרה בגרוש" שנתיים קודם לכן, אך מאז שנות השישים שב ותפס את מקומו ברפרטואר, עם "שיר אלבמה" המפורסם ושלל רגעים מוסיקליים יפהפיים שמצפים למי שמוכן לחוות את המופע החד והחריף הזה במלואו.

יש להודות שהמערכה הראשונה קצת מייגעת מבחינה דרמטית, אבל המערכה השנייה והשלישית, בהן העיר נכנעת לתשוקותיה וג'ימי נשפט על חטאיו, ניחנות בדחף הדרמטי הרצוי. הבימוי של עמרי ניצן דינאמי והתפאורה מתחלפת כמעט מדי תמונה, תוך שימוש באלמנטים מתכתיים, איורים שמזכירים את "מטרופוליס" של פריץ לאנג, שלל מלבושים ורקדנים שמרמזים על המתבקש (באחד מרגעי המחול הנלווים לשירה נעה הכוריאוגרפיה בין תרגילי התעמלות רעננים והצדעות מועל יד אגביות), ושלל מסכים העולים ויורדים תוך הקרנות וידאו מתחלפות. מבחינה זו, לפחות, אין רגע דל. מדובר באחת ההפקות המדויקות ביותר מבחינה תיאטרלית שעלו על במת המשכן עד כה.

דייויד שטרן (לפחות בחזרה הגנרלית השנייה, בה נכחתי) מצליח רוב הזמן לשלוט בתזמורת, אם כי מדי פעם אין די תיאום בין הנגנים והמקהלה. הטנור האמריקאי ג'ון אולנהופ נהדר בתפקיד ג'ים מהוני, זועף, נואש, ונוגע ללב. קולו נעים וטבעי מאוד, והוא נשמע היטב בכל רחבי הבמה. לא ניתן לומר זאת על מריסול מונטלבו, בתפקיד ג'ני, הזונה בה הוא מתאהב. ברגעי הדואט שלהם, וברגעים בהם היא בקדמת הבמה, מצלצל קולה היטב, אבל גם כך אינו גדול במיוחד. כשהיא מעט מאחור – ודווקא ב-"שיר אלבמה" הנהדר – מתכווץ הקול, מאבד נוכחות, ולעתים נעלם לגמרי.

ציון לשבח מגיע ליוהנס פון דואיסבורג, בעל קול בריטון מהדהד ורב נוכחות בתפקיד מוזס-פי-שלוש, ולצוות חבריו של ג'ים. גיא מנהיים בתפקיד ג'ק, מקסים ומשעשע כדרכו, וסצנת הזלילה שלו בתחילת המערכה השנייה מצחיקה ומטרידה. נוח בריגר מוכיח, בתפקיד ביל, עד כמה משתלם להעניק לו מקום רב יותר על הבמה, וולדימיר בראון בתפקיד ג'ו משתלב בצוות, ומשחק כהלכה בסצנת התגוששות גרוטסקית במיוחד. מקהלת האופרה נכנסת גם היא לז'אנר ויש בשירתה משהו קליל וקברטי מן הרגיל, אם כי בלי לוותר על הדיוק. ולסיום – רבקה מיכאלי מספקת קריינות בעברית בקטעי הקישור. היא נוכחת בקולה בלבד, אך הציניות וההומור עוברים היטב, ומעניקים ליטוש תיאטרלי אחרון ליצירה מרירה זו. מרירה – ורלוונטית.

מקהלת הסיום מושרת כשמעליה שורות מסכים שעליהם מוקרנות סיסמאות המהדהדות את מחאת אוגוסט האחרונה ואת מחאת וול-סטריט. תושבי מהגוני נמחצים תחת אלוהי הכסף, תחת מגפי שחיתות וקפיטליזם חסר-לב, והלב עצמו אומר – אם כבר יש אופרה שצריך להקרין אותה בחינם, בחוצות, על מסכי ענק, כמו מראת ענק מצמררת, הרי זו "מהגוני". בחינם – או במחיר שווה יותר לכל נפש באולם עצמו – כי תוך כדי צפייה, ובייחוד בתמונת סיום זו, עולה דיסוננס הולך ומחריף. אכן, מדובר בהפקה רלוונטית, ועוד באופרה, שכל כך אוהבים להתנגח בה שהיא מנותקת מהעם, שהיא אליטיסטית. איני יודע מניין מגיעים הכספים, כיצד האופרה מסובסדת, איך מחזירים הוצאות על הפקה יקרה כזו שעולה תריסר פעמים בסך הכל. ודאי שזה בעייתי. אני רק יודע שאני, כמבקר, יושב סמוך לבמה ומצטמרר ומדווח שזעקת הצדק החברתי עולה פתאום בקול רם מן המשכן לאמנויות הבמה, היישר משנות השלושים המסוכסכות אל תל-אביב של כאן ועכשיו – אבל אם יבקש האזרח מן השורה לשבת במקום בו ישבתי אני, יצטרך לשלם 428 שקלים. זה מחיר התענוג. וזה אבסורדי מתמיד.

לתשומת לב: סקירה זו מתייחסת לחזרה הגנרלית, בניצוח דויד שטרן עם משתתפי צוות ב'. בצוות א' מופיעים: ג'וליאן טובי בתפקיד מוזס, וולפגנג שוואנינגר בתפקיד ג'ים מהוני, ונעמי נדלמן בתפקיד ג'ני.