בזכות הסופרן

הסיבה העיקרית לצפות בהפקת "לוצ'יה די למרמור" הבינונית היא לורה קלייקום, החוזרת להפנט את קהל האופרה הישראלית 13 שנה לאחר הופעתה הקודמת בתפקיד. היה שווה לחכות / עמיר קדרון, 11.3.12

מי שזכה להתרשם מההישג האמנותי שרשמה האופרה הישראלית בהפקת "נורמה" אשתקד, ודאי פיתח ציפיות מרקיעות שחקים לקראת חזרתו של דניאל אורן ארצה על מנת לנצח על "לוצ'יה". מחד, צפיה בחזרות הגנרליות מוכיחה כי מוקדם לחגוג; מאידך, על-פי השיפור שחל בין החזרות (שנערכו בהפרש של יממה), סביר שההפקה "תתהדק" כבר במהלך ההצגות הראשונות. אף על פי כן, קשה להאמין כי תשוחזר במלואה החווייה של 'בל-קנטו כהלכתו' כזו הזכורה מ"נורמה".

המאפיין הבולט והמתסכל ביותר של הפקת "לוצ'יה" הוא שמרנות. זה מתחיל בתפיסה המוזיקלית: האופרה מוגשת בנוסח מקוצר, שלא לומר – מסורס. על השמטת הדואט של ריימונדו ולוצ'יה עוד אפשר איכשהו לעבור לסדר היום, אבל לזה של אנריקו ואדגרדו יש חשיבות מכרעת בעלילה, וכך גם לכניסת אנריקו במהלך תמונת השיגעון. אמנם במשך דורות היה מקובל להציג כך את האופרה, אך מששוחזרו כוונותיו המקוריות של דוניצטי, קשה שוב לקבל גרסה מיושנת ולקויה של היצירה.

השמרנות ניכרת גם בבימוי ובעיצוב. יש איזו סמליות בהצפת הבמה באור עם כניסת לוצ'יה, לעומת החושך שמזוהה עם אנריקו – אבל אלו קלישאות צפויות וחבוטות, ובזאת מסתכמת אמירת הבמאי. תוצאת חוסר המעוף היא משחק שרמתו נעה לרוב בין המביך למגוחך, ודוגמה מייצגת נמצאת בסטרטה של תמונת החתונה: האופן בו מטיח ארתורו כפפה באדגרדו בוים ושוחק בחובבנות כזו, שהפכה את הרגע לאתנחתא הקומית של המופע. כיוון שההיבט הוויזואלי של ההפקה כה מפוהק ומרושל, אין מנוס מלתהות אם לא עדיף להציג את האופרה בפורמט קונצרטי.

חולשת הבימוי היתה נסלחת לו נמצא פיצוי הולם בביצוע המוזיקלי; נכון לכתיבת שורות אלו, כאמור, זה מתרחש חלקית. דניאל אורן הפיק מהתזמורת צליל בטוח ומבריק, ושפע רגעים של נגינה סולנית נאה. ההסתייגות היחידה היא חוסר ההקפדה על איזון בין הכלים לקולות.

המקהלה נתקלה במהמורות במהלך החזרה הראשונה, אך כבר למחרת העניקה הופעה מצוינת וקרובה לשלמות.

התמונה מורכבת בכל הנוגע לסולנים: מוקד הבעיות של החזרה הראשונה, שהתנהלה באופן מקרטע, היה הטנור פיירו ג'וּליאצ'י. הופעתו העידה כי אינו מסוגל להתמודד בהצלחה עם התפקיד (אדגרדו), ויתרה מכך – אינו יודע אותו על בוריו. כניסות משובשות, קשיים במעקב אחר המנצח והתזמורת, הפקת קול מאומצת, על סף שבירה – כל אלו עוררו תמיהה מדוע בכלל לוהק הזמר להפקה. יש בהופעתו גם יתרונות לא מבוטלים – עוצמה, גוון קול כהה ומעניין, שירה רווייה ברגש – אך מסתבר שלא די בכך. מצבו של ג'וליאצ'י התדרדר ככל שהתקדמה האופרה, והגיע לשפל כזה בתמונת הסיום, עד כי נדמה היה שהוא באמת נופח את נשמתו על הבמה. חוויית האזנה טראומטית, לא פחות.

קשה לומר שהישועה הגיעה מהטנור של צוות א', סֶלסוֹ אלבֶּלוֹ. קולו אמנם מתאים בהרבה לתפקיד, הוא נשמע נינוח ובקיא בסגנון – אבל פרשנותו לירית באופן קיצוני. הזעם יאה לאדגרדו, ואילו אלבלו שר (ומשחק) באורח קפוא, ללא הבעה מספקת. הארייה הגדולה בפתח תמונת הסיום היתה מוצלחת יותר בהשוואה לכלל הופעתו, ועל-פיה ברור כי מרגע שיתקן הזמר את צלילו, האַפִּי מעט, ויחדל מלקמץ בעוצמת הקול – חזקה עליו שישיר אדגרדו ראוי.

בשתי החזרות שר הבריטון יוֹנוּט פָּאסקוּ את אנריקו (בחלק מההצגות ישיר אותו בועז דניאל), ולהוציא מעט היסוס במשלב העליון בתמונת הפתיחה, היה טוב מאד. את ריימונדו גילמו דארן ג'פרי וקרלו סטריוּלי – הראשון  סתמי, השני מאכזב. סטריולי זכור לטובה מהופעותיו כאן בתפקידי אורובזו ("נורמה") ואנג'לוטי ("טוסקה"), וגם הפעם התחיל ברגל ימין. הנפילה חלה בארייה המקדימה את תמונת השיגעון – לנוכח הביצוע הקלוש, תמוה שאורן לא הורה לעצור ולהתחיל מחדש את הקטע.

לבסוף – לוצ'יה. את צוות ב' מובילה לורה קלייקוֹם, והיא נקודת האור של ההפקה. אמנם את הקבלטה של אריית הכניסה עיטרה ברוחב יד וביצירתיות שעוררו חשד למנייריזם, אבל זה פרט שיוצא מן הכלל ואינו מעיד עליו כהוא זה. אדרבה, למרות שביכולתה "להסתפק" בביצוע שמסתמך על הפקה קולית מצועצעת גרידא, השכילה הזמרת לבנות את הדמות מתוך הדרמה. לוצ'יה של קלייקום היא שברירית, חרדתית, וניתן להרחיק לכת ולומר כי היא עוכרת שלווה, לא פחות! כאשר מדובר באופרה שחוקה כלוצ'יה, היכולת לחדש ולרגש אינה מובנת מאליה; קלייקום עושה זאת מעל ומעבר לכל הציפיות.

ג'סיקה פראט ניצבת בראש צוות א', ולא ברור למה, כיוון שהופעתה אינה מגיעה לקרסולי זו של קלייקום, ואפילו מעוררת תרעומת. ניכר בבירור שפראט מגיעה מאסכולת "you're only as good as your last note": הברק והעוצמה נשמרים לרגעי שיא ומתקבלים כצרחות יפות להפליא – וחסרות כל משמעות, כיוון שאין בניה הדרגתית לקראתן. דוגמה מייצגת: לקראת סיום דואט האהבה, התמזגו קולותיהם של פראט ואלבלו לכמה רגעים של יופי נדיר וצרוף, ואז, בלי שום היגיון, הקסם נחרב כליל ע"י שאגה פולחת (משותפת, אבל כנראה ביוזמת פראט). זה מהלך מהסוג שהוציא שם רע לבל קנטו ולאופרה בכלל. בהתאם לכך, תמונת השיגעון עמדה בסימן ציפיה לקדנצה עם החליל ולקבלטה, כי כל מה שקדם להן היה משעמם להרדים.

שורה תחתונה: לאור כל האמור לעיל, ההמלצה ניתנת בערבון מוגבל. הקהל הממוצע וקהה השמיעה ייהנה בכל מקרה; מתי המעט שמבינים דבר או שניים במוזיקה, רצוי שיפקדו את ההופעות של קלייקום.

"לוצ'יה די למרמור": 8-9.3.12 (חזרות גנרליות), האופרה הישראלית. מנצח: דניאל אורן. במאי: אמיליו סאחי. לוצ'יה: ג'סיקה פראט / לורה קלייקום; אדגרדו: סלסו אלבלו / פיירו ג'וליאצ'י; אנריקו: יונוט פאסקו; ריימונדו: קרלו סטריולי / דארן ג'פרי; ארתורו: יוסף ארידן; אליסה: איילה צימבלר / נעמה גולדמן; נורמנו: גיא מנהיים. התזמורת הסימפונית ראשל"צ ומקהלת האופרה.