אופרה אחרת

המהפכה של גלוק קמה לתחיה בהפקה מרתקת של "אורפאו ואאורידיצ'ה" / עמיר קדרון, 12.5.12

קהל האופרה הישראלית כבר זכה להיחשף לעבודתו של הבמאי מריוש טרלינסקי בשתי הזדמנויות: "בטרפליי" ו"פיק דאם". שתי אלו עוררו רושם עז, והנה מכה הבמאי בשלישית, והפעם ביתר שאת. כמעט מפתה לומר כי יותר מאשר "אורפאו" של גלוק, לפנינו "אורפאו" מאת טרלינסקי – נוסח אישי ומרחיק לכת המבוסס על יצירתו של המלחין.

העלילה הועתקה מיוון של המיתולוגיה אל לופט מסוגנן בן זמננו, אשר לשם עיצובו הוקרב נתח משמעותי מבור התזמורת, שממילא צומצמה למימדים קלאסיים. כתוצאה מכך, ובמקביל לניצול המרתק של עומק החלל, נדחפת מרבית הפעולה אל קדמת הבמה וממש פורצת אל תוך האולם. המהלך מעניק להפקה תחושה חסרת תקדים של אינטימיות.

על-פי טרלינסקי, המקרה של אורפאו אינו פרטי, אלא משל על כל אמן באשר הוא, ועל יחסיו המורכבים עם המוזה, המיוצגת ע"י אאורידיצ'ה. רעיון זה ויישומו מרחיקים במידה ניכרת את המתחולל על הבמה מהמקור, כך שמי שאינו בקיא באופרה או במיתוס, עלול לבוא במבוכה לנוכח כתב החידה ועומס הגירויים שמנחיתה ההצגה. מצד שני, גם עבור יודעי ח"ן צפויה חוויה לא שגרתית, כיוון שרעיונותיהם של גלוק ושל הבמאי מתקיימים זה לצד זה ומנהלים דיאלוג הדורש פיענוח.

בדומה לעבודותיו הקודמות של טרלינסקי, כוללת ההצגה רגעים של חזון אמנותי מסחרר. לדוגמה, בתמונת השאול משובטת דמותה של אורידיצ'ה והופכת לקבוצת פוריות המקיפה-מתקיפה את אורפאו. בנקודה מסוימת התמונה קופאת, ואאורידיצ'ה יושבת על מיטה בגבה לקהל, כאשר הדימוי משוכפל כעשר פעמים לעומק הבמה. ייתכן וזהו ארמז לציור "La reproduction interdite" של מגריט, והאופן בו הוא קם לחיים לנגד עיני הקהל מעצים עשרת מונים את תחושת ה-"Unheimlich" המזוהה עם הצייר. מדהים!

עניין אחר שאין לעבור עליו לסדר היום הוא סיום האופרה, שגם בו יש הצהרה אמנותית כבדת משקל. במקור, כזכור, ובניגוד למיתוס ולעקרונות הרפורמה שביקש גלוק ליישם החל ב"אורפאו", הוחלט על סיום המיישר קו עם מוסכמת המאה ה-18 – אופרה חייבת להסתיים בכי טוב, על כן חוזרת אאורידיצ'ה לחיים ולזרועות אורפאו, והכל פוצחים בשירת הלל אודות כוחה הגואל של האהבה. בגרסה שלפנינו הושמטה תמונה מתרוננת זו, ולאחר הקינה המפורסמת של אורפאו מסתיימת האופרה במחול הפוריות הסוער (שבמקור משובץ בתמונת השאול). קהל שמרן עלול להתקומם, ועם זאת, מעבר לאפקט ההפתעה, יש משהו כ"כ נכון בסיום הזה.

אם לסכם עד כה, ההפקה מציבה אתגר ששכרו בצידו: היא מכריחה את הקהל לחשוב, מממשת בדרך לא צפויה את שאיפתו של גלוק לרומם את האופרה מאמצעי בידור לדרגת אמנות רצינית; ואולי מהווה פרומו לא מתוכנן לעונת האופרה הבאה, בהיותה נועזת, חדשנית ומרעננת. כן ירבו.

מה לגבי ההיבט המוזיקלי? ניצוחו של שטרן מפתיע לטובה (לא רק ביחס לכישלון המהדהד של "חליל הקסם") ועולה בקנה אחד עם אווירת ה"אקסטרים" של הבימוי. התזמורת מופעלת ביד רמה, משל היתה זו סימפוניית "sturm und drang". התוצאה בוטה למדי וראויה לריסון, בעיקר בכל הנוגע לחטיבת כלי הנשיפה ממתכת; כמו כן, הקטע החלש באופרה היה הליווי ל-"Che puro ciel", במהלכו התקשה שטרן להשליט סדר ברבדי התיזמור המורכב. להוציא אלו, כאמור, הפתעה חיובית בדמות צליל בעל דחף דרמטי עז מהצפוי ומהמוכר. "אורפאו" בביצוע מסעיר שכזה תדבר אפילו אל הקהל הבורגני העבש, אשר חושיו קהו בעקבות דיאטה ממושכת וחדגונית של אופרות מתלהמות מהעידן הרומנטי.

כחלק מהרצון למקד את הסיפור בפרט, הוגלתה המקהלה מהבמה אל מושב התזמורת. מובן שלצעד זה השלכה על האופן בו מוקרנת השירה אל האולם, ויש מקום לבחון כיצד למנוע היטמעותה בתזמורת. בפשטות – נחוצה עוד עבודה על איזון בין המקהלה לתזמורת ולסולנים, אף כי שירת המקהלה טובה בפני עצמה.

שלושת הסולנים מצוינים, והשמחה כפולה, כיוון שהפעם כולם מכוחותינו: הילה פחימה (אליסה בארץ הפלאות), מבליחה קצרות בדמות אל האהבה. קולה מתוק ומצטלצל, והעיטורים הצנועים, העשויים בטעם רב, בהם תיבלה את "Gli sguardi trattieni", היו תאווה לאזניים.

את צמד הנאהבים מגלמים בהצלחה יתרה אלון הררי וקלייר מגנאג'י, אשר לאחרונה שיתפו פעולה גם בהפקת "יוליוס קיסר" בהלסינקי. מגנאג'י (מתיאוס פסיון) חוזרת לבמת האופרה הישראלית לאחר היעדרות ארוכה מדי. מובן שיש עוד כישרונות מקומיים וחיצוניים מלבדה, אך הזמרת היא ליגה בפני עצמה. קשה לתאר במלים את יופיו של קולה ואיכותו, ודי לומר כי אצלה אפילו הרצ'יטטיב הפשוט ביותר מקבל נפח ונוכחות בלתי נתפסים.

עבור הררי זהו תפקיד ראשון באופרה הישראלית, וכמה נעים לדווח כי טבילת האש עברה בשלום, ולמעלה מכך. בזמן שחלף מהופעתו ב"מלכת הפיות" התפתח קולו, התמלא והתעגל, ונוסף לו ברק עדין, דמוי פנינה. במשלב התחתון קולו אמנם עצור מעט, אך ההופעה בכללותה מרשימה ביותר, ומעפילה לשיא נוגע ללב ב-"Deh, Placatevi". כעת, משהוכח כי הקולות ההולמים זמינים מתמיד, ראוי כי האופרה הישראלית תשוב להעלות אופרות בארוק – ולא, גלוק אינו מלחין בארוק, חשוב להדגיש זאת.

נותר רק לסכם ולומר כי הפקת "אורפאו" עומדת בסימן שינוי. אפשר להתפעל או לסלוד ממנה, אך לא להתעלם – וזו גדולתה. ככל מעשה אמנות משמעותי, היא בהכרח מעוררת תגובה ומחשבה. רוחות של שינוי, אם כן, על במת האופרה הישראלית – ואולי גם במסדרונותיה? אשרי המאמין.

"אורפאו ואאורידיצ'ה" מאת גלוק, 10.5.12 (חזרת גנרלית), האופרה הישראלית. מנצח: דייויד שטרן. במאי: מריוש טרלינסקי. אורפאו: אלון הררי. אאורידיצ'ה: קלייר מגנאג'י. אמור: הילה פחימה. התזמורת הסימפונית ראשל"צ ומקהלת האופרה הישראלית.