אביב מתעורר

כמה מחשבות על הקול האנושי בעקבות גמר תחרות השירה בתחרויות האביב / עמיר קדרון, 1.1.12

בתחרויות האביב דאשתקד בחרו שופטי תחרות הניצוח שלא להעניק פרס; לו החליטו השנה שופטי תחרות השירה לפעול באורח זהה, לא היתה בכך הפתעה. אין בהשערה זו, חו"ח, ערעור על זכייתה של טל גנור (שקטפה גם את פרס בחירת הקהל), או זילזול בערכן של מתחרותיה – עינת ארונשטיין ושירי הרשקוביץ. יחד עם זאת, חובה להודות כי הופעתן עמדה בצל הישגיהן משלב א' של התחרות.

כאן יש לעצור ולסייג כי שורות אלה מוטלות בספק מהיותן ייצוג לדעה אחת מני רבות. על סדר היום ניצבת המוזיקה, שאינה מדע מדויק. כל אדם חווה אותה אחרת, ויש בחוויה משתנים של טעם, הרגל, ניסיון וכן הלאה. עובדה זו (לה יוסיפו הציניים את משתנה הפוליטיקה) היא המפתח להבנת החלטות השופטים.

כיוון שהוזכר השלב הראשון של תחרות השירה, אי אפשר לעבור בשתיקה על ההחלטה המקוממת שלא להעלות לגמר את יסמין לוי-אלנטק. לריגוש שבהאזנה לקול המפואר הזה, המופעל בטעם ובמיומנות, כמעט ולא היה מענה מצד יתר המתמודדות. במיוחד אמורים הדברים לביצוע המרהיב לשירי ריכרד שטראוס (Befreit; Cäcilie). נדמה כי הרפרטואר הגרמני ה"כבד" הולם מכל את אלנטק, וחבל שהקהל בארץ לא יזכה לשמוע אותה מנסה כוחה בוואגנר.

עוד זמרות ראויות לציון משלב א' הן מימה מילוא וגן-יה בן-גור אקסלרוד (להלן: בג"א), אשר לצד שירה יפה ביותר, כללו הרסיטלים שלהן נקודות תורפה שמנעו מהן להמשיך לשלב הגמר. אצל הראשונה היתה זו הארייה "Non mi dir" ("דון ג'ובני", מוצרט): מעקב ארוך טווח אחר מילוא – כישרון יוצא מגדר הרגיל – מוכיח כי היא מסוגלת ליותר. זה לא שהביצוע היה רע; הוא פשוט לא עמד ברף שהזמרת הציבה בעבר.

פלאי אמנותה של מילוא התבטאו ביתר הצלחה ב"שירת הכלב" (מנחם צור על-פי קפקא). מנעד הסופרן הנדרש מעמיד אתגר טכני לא קטן בפני המבצעת; אצל מילוא זה נשמע כעניין של מה בכך. בנוסף, העניקה ליצירה פרשנות גרוטסקית הולמת, והוסיפה להפליא ולרגש בביצוע מטלטל ל"גרטשן ליד הכישור" (שוברט). מתבקש רסיטל לידר, ויפה שעה אחת קודם!

בג"א החלה ברגל שמאל עם שירה לא ממוקדת של "Piangero" ("יוליוס קיסר", הנדל), והתעשתה בהדרגה תוך שלושה לידר מ"ספר השירים האיטלקי" של וולף. בהמשך העניקה ביצוע רגיש לשיר "אבי לא יברך על הלחם" (אהרן חרל"פ) – עליו חזרה בתחרות היצירה הישראלית הקולית, שבה זכתה. השיא הגיע בסוף הרסיטל – שירה עירנית, לבבית ושופעת הומור של "Non, Monsieur" ("השדיים של תרזיאס", פולנק).

בחזרה לגמר: הרסיטל של גנור עורר ספקות לגבי סיכוייה, כיוון שטעתה במהלך "Fêtes Galantes" (פולנק) ונאלצה להתחיל את השיר מחדש. יתרה מכך, בשלב א' קולה היה "פתוח", צבעוני ובוהק פי כמה. נקודות הזכות של רסיטל הגמר היו החן והכנות שאפיינו את ההופעה, ובעיקר הביטוי הקומי המצוין בארייה "Hello" ("הטלפון", מנוטי) ובשיר "השכנה החדשה" (ארגוב).

לא מן הנמנע שהשופטים כללו בשיקוליהם את המצוינות שהפגינה גנור בשלב א': החל בבשלות הלא מובנת מאליה של "Ah, non credea" ("הסהרורית", בליני), עבור בשירה נוקבת ומסעירה של "שלושה ימים" (משה רסיוק) וכלה בביצוע שופע מתיקות לארייה מ"עלמת השלג" (רימסקי קורסקוב).

הפער בין שלבי התחרות דומה גם במקרה של עינת ארונשטיין: את שלב הגמר פתחה בשירה מרגשת עד דמעות של הוואלס של מוניקה ("המדיום", מנוטי) וסיימה לא רע עם "Non, monsieur". נפילת מתח, לעומת זאת, חלה ב-"Caro nome" ("ריגולטו", ורדי). ההתמודדות הטכנית היתה מרשימה, ועם זאת ניכר שארונשטיין טרם השתלטה על הארייה הקשה. השאלה היא אם הוגן לצפות ליותר מזמרות כ"כ צעירות (ארונשטיין ילידת 89', גנור – 88').

הרסיטל המוקדם, בהשוואה, עורר התפעלות רבתי, ונפתח בביצוע מסחרר ל"דרשת הבתולה המבורכת" (פרסל). אחריו צלחה הזמרת בשלום את דרך החתחתים – "Ach, ich fühl's" ("חליל הקסם", מוצרט), והמשיכה לרתק בשירים מהמחזור "בהרי י-ם" (נעם סיוון). כאילו לא די באלו, חתמה את הרסיטל בברק ובחן רב עם "הנערות מקדיס" (דליב).

על אף השוני בין הקולות הנ"ל – לגנור סופרן כסוף, קריסטלי; זה של ארונשטיין מתוק ועגול – שניהם ליריים ובהירים. עוד מאפיין משותף חשוב הוא הכיוון הברור שאליו הם מתגבשים, חרף גיל הזמרות. התמונה שונה אצל המתחרה השלישית, שירי הרשקוביץ: זהו קול בשרני בעל גוון עז, ויתרונותיו הם עוצמה וגמישות. במהלך התחרות שרה, בין היתר, את הארייה של רוזינה ("הספר מסביליה", רוסיני), "Let the bright seraphim" ("שמשון", הנדל) ו-"Mercè, dilette amiche" ("ערביות סיציליאניות", ורדי). דרוש ביטחון עצמי לא מבוטל על מנת להתמודד עם חומרים תובעניים כאלו – על אחת כמה וכמה בסיטואציה התחרותית המלחיצה. אין ספק שלהרשקוביץ יש מכך ובשפע, אך רגע ההבטחה שבקולה אינה מתממשת במלואה, כיוון שאת הנוכחות הקולית המוחצנת והמפוזרת יש לאזן בהחלטות אמנותיות מחושבות מאלה שהתקבלו בפועל. הווה אומר, על הזמרת למצוא יד מכוונת שתדע לאן לתעל את כישוריה. בעזרת הדרכה הולמת (ועבודה קשה), עשויה הרשקוביץ להתפתח כקולורטורה דרמטית או ספינטו.

שורה תחתונה: הקול האנושי הוא כלי נגינה שברירי, גחמני, בוגדני וקשה מאד לשליטה. העובדה אינה זרה לשופטי התחרות (המנצחים יואב תלמי ויובל צורן, והזמרים גבי שדה, מיכל שמיר וסיוון רותם) שוודאי אימצו בתהליך השיפוט, מתוקף ניסיונם והבנתם, תפיסה רחבה הלוקחת בחשבון לא רק את הנשמע בפועל, אלא גם את העתיד להתגלות.

הקהל מוזמן להצטרף למעקב אחר התפתחות מיטב מוזיקאינו הצעירים: טל גנור תתארח במופע ההשקה של "אנסמבל ליריק" (18.1, פליציה בלומנטל); ב-23.1 תחבור עינת ארונשטיין לעמיתיה להרכב הבארוק של אונ' ת"א, "In Camera XV"; את שירי הרשקוביץ ניתן לשמוע במסגרת ה"אופרה-סטודיו", תכנית הזמרים הצעירים של האופרה הישראלית.