בין מקבת למוצרט

הזמרת קרין הוכמן מדלגת בין ההפקה הניסיונית של "קברט מקבת" לחזרות לאופרה "כך עושות כולן", נהנית מכל העולמות – ומדברת על האושר שבאיתור נפש תאומה על הבמה ומחוץ לה / עמיר קדרון, 19.11.11

קרין הוכמן, מצו סופרן. ילידת ישראל. בעלת תואר ראשון מאונ' ג'וליארד ותואר שני ממכון קרטיס. בוגרת התכנית לאמנים צעירים באופרת פיטצבורג, שם שרה את כרמן, ססטו (חסדי טיטוס / מוצרט), אוטביה (הכתרת פופאה) ועוד. השתתפה בהפקות שונות של האופרה הישראלית, ביניהן "חליל הקסם" ו"הילד חולם". חברה בקבוצת "אופרה קאמרה", במסגרתה שרה את גב' סמית' בבכורה של "הזמרת הקירחת" (ישראל שרון). זוכת מלגות גרבוב והמכון הישראלי לאמנויות השירה.

מה זה "קברט מקבת"?

קברט מקבת הוא פרי הדמיון והיצירה של כל משתתפי הפרויקט. נקודת המוצא היא המחזה של שייקספיר, והמופע קרם עור וגידים תוך כדי עבודה. קשה להגיד מה זה בדיוק – בניגוד חד ל"כך עושות כולן". מהות היצירה היא העולם הפרטי של כל דמות, כפי שנבנה בתהליך העבודה. לא אפרט מהו העולם הזה, כי זה לא חשוב: היצירה לרוב עוברת כמופשטת, וטוב שכך. העולם הזה נועד ליצור לנו מרחב מחיה בתוך היצירה. זה משהו שצריך לראות כדי להבין.

עד כמה התרחקתם מהמחזה? או, במלים אחרות, באיזו מידה תלויה החוויה של הקהל בהתמצאותו במקור השייקספירי?

הטקסט לא השתנה. עם זאת, אין כאן "מקבת" כמחזה, אלא שימוש בטקסט לשירות החוויה שלנו. אנו משתמשות בו כדי לספר את סיפורינו. ההשראה נלקחה מהמקור, וגם מוטיבים כמו רצח, חרטה, אשם ואחרים. האירוניה היא שמקבת הוא מחזה מאד גברי עם מעט תפקידים נשיים, ועדיין מצליח לשרת אותנו. לדעתי אין צורך להכיר את המחזה כדי להבין את המופע או ליהנות ממנו.

מעניין שהגדרת את המחזה כגברי – הרי ליידי מקבת וגם המכשפות (בנבואתן הראשונה) הן אלו שמניעות את מקבת לפעולה. האם מטרת הקברט היא להפנות אליהן זרקור, כאקט של העצמה נשית ?

המחזה "מתוכנן" על ידי נשים – אך מבוצע על ידי גברים. זה יכול להיות מאד סימלי לכוחות הראשונים שלנו בתור גברים ונשים, אבל זה פשטני מדי. אני נמנעת ממושגים כמו "העצמה נשית"; אנחנו משתמשות בטקסטים גבריים ונשיים כאחד, אבל מעצם היותנו נשים, החלק הזה מקבל את רוב תשומת הלב. שוב – השימוש בשייקספיר בכלל ובמקבת בפרט נועד לספר את הסיפור שלנו, ולא של "מקבת" כמחזה. אני לא מרחיבה על "הסיפור שלנו", כי לדעתי כל צופה חווה אותו אחרת. אין כאן נרטיב ברור, אלא הצצה אל תוך עולם פנימי של כל אחת.

במה שונה הגרסה הנוכחית של הקברט מזו שהוצגה בפסטיבל "ניסוי כלים" לפני כמה חודשים ?

קודם כל המקום והתפאורה. הבכורה נערכה ב"בית תמי", שם עבדנו בחלל שחור. בעקבות העתקת ההפקה למרכז פליציה בלומנטל, מעצבת התלבושות מאיה מורן עיצבה תפאורה בהירה שהותאמה לחלל החדש. מעבר לכך, הוספנו עוד חצי שעה למופע. בפסטיבל מוצגות עבודות בתהליך עשיה שאורכן עד חצי שעה. לאחר הפסטיבל רצינו להתרחב למופע "באורך מלא", כדי להרחיב ולהעמיק את הסיפור. בין השאר הוספנו עוד שיר, דיאלוגים וגם קטעי משחק ללא טקסט.

כיצד מתבטא הרקע המוזיקלי שלך במופע ?

אני שרה, כמובן… הקברט מלווה במוזיקה מקורית שהלחינה אנה סגל. נמשכתי לפרויקט כי מזמן רציתי לעסוק בטקסט נטו שאינו שירתי – אופראי. עניין אותי לשחק טקסט "מזוקק" מהשפעת מוזיקה. האמת שזה לא ממש קורה בקברט, כיוון שהמוזיקה היא עוד "שחקן" על הבמה, וצובעת את הטקסט והמשחק.

מדברייך עולה שלך ולשחקניות האחרות היה חלק רב בהתהוות המופע. באיזה אופן היה התהליך שונה משיתופי פעולה קודמים שלך עם דני ארליך, למשל ב"הרמאי" וב"הזמרת הקירחת"?

היה בתהליך דימיון וגם שוני: הדומה הוא שדני הוא במאי שנותן חופש רב. ככל שאני עובדת איתו התחושה הזו מתעצמת. זה נשמע מוזר, משום שהפקותיו מאד מדויקות, אבל בזמן החזרות הוא נותן את מלוא חופש היצירה וההתנסות. כשהעלינו את "הזמרת הקירחת", בעלי צחק ואמר שהמימיקה שלי שם היא גרסה מוגזמת של המימיקה שלי בבית.

השונה הוא שהפעם החופש אינסופי. הכל התחיל מהרצון לעבוד ביחד: דני הציע את "מקבת", מצאנו מסגרת מתאימה, היו לנו שבועיים להגיש פרזנטציה – ולא ידענו מראש מה אנחנו רוצים לעשות. אישית, חוסר הגבולות מאד מפחיד ומאתגר אותי. אני מגיעה מעולם האופרה, שהוא מאד מובנה וידוע מראש, ולרוב זה נוח לי. אני אוהבת את המסגרת, והיא עוזרת לי גם כשאני מציירת מחוץ לה; ללא מסגרת ברורה, אני עלולה להרגיש אבודה ; אבל בקברט יצרנו עולם חדש. הסיפוק והריגוש שבזה הוא עצום.

מהחופש המאתגר של הקברט את חוזרת בקרוב אל מסגרת האופרה, בהפקת "כך עושות כולן" של הקאמרטה. אבל גם כאן אפשר למצוא הרבה חופש, בעיקר בכל הנוגע לפרשנות בימתית.

מבלי לגלות יותר מדי, הבמאית, יוליה פבזנר, מיקמה את הסיפור במעין "love boat". שרתי ב"כך עושות כולן" כמה פעמים – זו אחת מהאופרות הקרובות לליבי. אני תמיד צוחקת שזו אופרה שכיף לזמרים לשיר, אבל מתישה את הקהל, בגלל אורכה וריבוי האריות במערכה השניה. אני אישית מרותקת מהאופרה הזאת, כיוון שתחת ההומור, יש בה הרבה כאב ואנושיות.

זאת האופרה הכי "טינאייג'רית" שיש: הסיטואציות והתגובות של האוהבים אליהן כל כך בוסריות, ראשוניות. אני מאד מתחברת לדורבלה. היא דרמה קווין, משנה מצבי רוח ודעות בתכיפות, אבל יש בה גם עומק וצורך להרגיש חשובה ונאהבת. חשוב לציין שהיא יוצאת נפסדת יותר מכולם בסוף: לדעתי, פיורדיליג'י ופראנדו באמת התאהבו, וגוליילמו, למרות הכעס, עדיין אוהב את אותה – וכך דורבלה נשארת לבד אחרי שהתמסרה לגוליילמו. אצלה ההתמסרות היא מאד מינית. לא מיניות מנוסה, אלא בוסרית, חוקרת. אפשר להבין זאת, למשל, מהדואט שלהם. אין שם רומנטיקה כמו אצל הזוג השני, אלא התנשפויות וגחמה והרבה הורמונים. היא לא חשה חרטה ולא חווה דילמות של מוסר, כמו אחותה, אבל אני מאמינה שהיא נפגעת ונשארת עם עלבון גדול בלב.

ההבנה הזו של הדמות היא משהו שהפנמת בהדרגה, מהפקה להפקה, או התבוננות עכשווית, מפוכחת ואובייקטיבית שלך כאישה שנמצאת במקום שונה לחלוטין בחיים ?

ההבנה של הדמות תמיד הייתה שם. אני זוכרת ששוחחתי עם מורה למשחק כשלמדתי בג'וליארד, הוא אמר שדורבלה יוצאת הכי קירחת, ואני ממש נלחמתי בו ! הרגיז אותי ברמה האישית (ואולי הילדותית) שזה המצב. בנפשי כמעט לא הייתה הפרדה בין הדמות וביני. ממש חשתי עלבון, וחיפשתי דרכים לשנות או לפתור אחרת (אפילו אם רק בראשי) את המצב. מהפקה להפקה הסכמתי לראות את הדמות כמו שהיא, וכמו שבאמת האמנתי שהיא. מה שנוסף עם הניסיון – על הבמה ובחיים – היא חמלה.

לא רק דרמטית – גם מוזיקלית ניתן לטעון שדורבלה מקופחת ביחס לפיורדיליג'י, שמקבלת אריות ארוכות ומורכבות יותר.

נכון… אבל אלו החיים. צריך לזכור שאני מצו. אני רגילה שהסופרן מקבלת את האריות היפות וההרואיות. בעבר באמת הרגשתי שהתפקיד של דורבלה כפוי טובה: הוא כתוב גבוה; הוא ממושך; האריות שנשמעות קלילות הן למעשה מאד לא פשוטות טכנית. אבל אני לא מאמינה בקיפוח או בתפקידים קטנים. בתחילת דרכי, כשלמדתי בניו יורק הלבישו עלי את דורבלה, ובכל הזדמנות נתנו לי לתרגל אותה. אני זוכרת ששמעתי את "per pieta" של פיורדיליג'י, וחשבתי, איך בכלל אפשר להשוות את האריות שלי לזה ? אבל ככל שהתעמקתי בדורבלה – מוזיקלית ודרמטית – נשאבתי לתפקיד.

מבחינה מוזיקלית, האנסמבלים באופרה מרתקים. אני שרה בהרמוניה רוב הזמן, והקו המוזיקלי כל כך מעניין ולא מובן מאליו, כך שזה דומה להרכבת פאזל מסובך. בנוסף, זהו תפקיד נשי מרכזי, דבר שהוא נדיר למצו אצל מוצרט, וברפרטואר האופראי בכלל.

את שרה מוצרט ושולחת ידך גם במוזיקה מודרנית ועכשווית. איפה בטווח הנרחב שבין אלה את מרגישה הכי בבית ? יש סגנון או אולי תפקיד שהוא במיוחד יקר לליבך, או מהווה חלום שעוד צריך להתגשם ?

אני נוטה להרגיש נוח בכל סגנון, כל עוד זה לא קולורטורות של רוסיני. נסיבות ההפקה עוזרות לי להרגיש נוח: אם אני מתחברת למנצח, לבמאי ולזמרים, החוויה הופכת לתענוג. אני אוהבת להיות על הבמה, וכל דבר מסביב זה בונוס.

מבחינת הרגשה של בית, הבית הוא העבודה עם דני ארליך. מהרגע שנפגשנו ודרך מגוון ההפקות שעשינו יחד, בפרינג' עם אופרה קאמרה או באופרה הישראלית, החיבור היה חזק ופורה. חברה טובה שלי, לאחר צפיה ב"קברט מקבת", אמרה שדני הוא החשמל שאליו אני מתחברת כדי להדליק את האור שבי. אני מסכימה במאה אחוז ומרגישה שהוא הבמאי "שלי" ואני הזמרת "שלו". לא יכולתי לבקש יותר מזה.

הסגנון הקרוב לליבי והמתאים ביותר לקולי הוא בל קנטו. בהתאם, תפקיד חלומותיי הוא אדלג'יזה (נורמה). אגב, הזלתי ריר על ההפקה של דניאל אורן בעונה שעברה. אני מאד אוהבת גם את אוטביה (הכתרתה של פופאה) שאותה יצא לי לשיר בחו"ל; וכן את שרלוט (ורתר) ואבולי (דון קרלו), שאותן אני מקווה לשיר בעתיד.

קריירת שירה היא דבר תובעני, קל וחומר כשאת מחליטה לגור בארץ וגם להקים כאן משפחה. באיזו מידה את מצליחה לשלב את הבמה והבית ?

זה לא פשוט בכלל. גם בעלי עוסק בתחום לא שיגרתי (בעל מבשלת בירה), ולפעמים יוצא באמצע הלילה ליום בישול כפול. בד"כ אנחנו מתאמים תאריכים ומנסים לחפות אחד על השני. למזלי, הוריי המדהימים, על אף עיסוקיהם, עוזרים בכל רגע פנוי. הם כמעט כל יום אצלנו.

מה שבטוח, עם כל אהבתי לבמה – המשפחה והילדים הם במקום הראשון. זו תפיסה מאד ישראלית – יהודית. חזרתי ארצה לאחר כעשרים שנה בארה"ב, כי זה ביתי וכאן רציתי להקים משפחה. צחוק הגורל הוא שכשהכרתי את בעלי גרתי כאן, ואילו הוא חי בארה"ב, ועבר הנה בשבילי.

לגבי העבודה פה בארץ, למזלי הרב תמיד הצלחתי לעבוד. אני מאמינה שאם אין הצעות, צריך ליצור, או לעבור – אם יש אפשרות. אין טעם להתלונן או לבכות. אני מנצלת תקופות רגועות כדי לעבוד על טכניקה, עד הדבר הבא.

ומהו הדבר הבא ?

בדצמבר אצטרף לתזמורת נתניה (הקאמרית הקיבוצית) לקונצרט שמשלב בין מוזיקה וסיפורים קצרים של אתגר קרת, בהשתתפותו. ירון גוטפריד ינצח, והוא זה שהגה את הערב וגם כתב מוזיקה עבורו. התרשמתי לטובה מבחירת הרפרטואר שעשה. יש לו הרבה דמיון, יצירתיות ומקוריות. בין הסיפורים שקרת יקריא, אבצע שירים של מאהלר, מתוך "קרן הפלאים של הנער".

האופרה "כך עושות כולן" תועלה ע"י הקאמרטה החל ב-25.11. לצד הוכמן, יכלול צוות הזמרים המבטיח את אלינור זון, ששרה בהצלחה את דונה אנה (דון ג'ובני) בסדנת האופרה האחרונה ביפו; הילה בג'יו ("הילד חולם"); ג'יימס אולדפילד ("מלכת הפיות"); ונוח בריגר – סופסוף בתפקיד מרכזי ההולם את מידותיו.

המופע "קברט מקבת", למוזיקה של אנה סגל ובבימוי דני ארליך, יוצג במרכז למוזיקה ע"ש פליציה בלומנטל ב-8.12.